הרב נדרש כאן לסוגייה שהעסיקה מאוד יהודים בתקופת ההשכלה. לכל עם יש ממלכה ומולדת, הוא תורם את שלו, משתתף במלחמות ופועל בעולם. לעומתם, טענו רבים, היהודים הם טפילים – מפוזרים במקומות שונים, אין להם דבר משלהם. הניסיון לשמר את העם היהודי הוא מאמץ שווא, שכן אין בהם צורך. "שְׁרָגָא בְּטִיהֲרָא מאי אהני?", מה התועלת בנר בצהריים? (חולין ס, ב). תרומתם של היהודים לאורך ההיסטוריה היתה גדולה ביחס למספרם, ואף שבעבר לא תמיד תיעדו את התרומות הללו, בדורות האחרונים ניתן לראות זאת בבירור. אם כמות היהודים שתרמו לאנושות היו מהווים את אותו אחוז מהעם היהודי כמו שמהווים שאר האנשים שקידמו את העולם מאומותיהם, צריכים היו להיות כמה מיליארדי יהודים.[68] ואף על פי כן, תיאורטית אפשר היה בלעדיהם. יש מהם קצת סוחרים ומלומדים גדולים, אבל יש סוחרים ומלומדים אחרים מלבדם. הבעיה היא שכעם, ההשתתפות הפעילה בעולם חסרה אצלם. בכל הצרות שבאו עלינו, לא היו לנו מקום, צבא, מלכות או מדינה. לא יכולנו לעמוד על נפשנו, חיינו היו תלויים לנו מנגד בכל מאות שנות הגלות, עד הדור האחרון הנורא והאיום, בו הופקרנו לגמרי, אפילו שתרמנו ועשינו הרבה למען העולם. יהודים היו ראשי ממשלה ושרים של מדינות אחרות, אבל לעמם לא יכלו להועיל. לעומת זאת, במדינה הקטנה-מאוד שיש לנו, עם מנהיגים פחות מוכשרים מד'יזראלי,[69] רַתֶנְאַוּ,[70] טרוצקי[71] ומֶנְדֶס-פרנס,[72] יכולנו לעצב לעצמנו לכל הפחות מקלט, כך שהיום לא היה קורה כדבר הזה. גם כל מדינה נידחת, אף שמבחינה בינלאומית היא איננה בעלת ערך רב, בכל זאת קיימת. בוודאי שהיא שומרת על עמה, והיא חברה בין המדינות האחרות. יש לנו, למשל, ידידה גדולה באו"ם – מיקרונזיה, אולי הידידה היחידה שתומכת בנו מבחינה אידאולוגית ולא בשביל טובות הנאה. זו מדינה של כלום, כמה איים פזורים בים, שאין בהם שום דבר מיוחד. אבל זו מדינה. היא חברה באו"ם, גם הם מרימים יד. זה עדיף מן השפלות ושעבוד המלכויות הנורא, בו גְדול היהודים במדינה הכי קטנה, עדיין היה עבד, רכוש של הברון המקומי השיכור והכסיל. מבחינת המעמד, הוא היה פחות מכל איכר נבער מדעת. ההערכה השימושית, השאלה האם היהודי מסוגל להעמיד משהו, תלויה היתה במידה רבה במבחן התוצאה. במבחן זה, היהודי היה שְׁרָגָא בְּטִיהֲרָא, נרות קטנים רבים שדלקו בעולם של שמשות גדולות.
טענה זו פעלה רבות מצד אחד לעידוד ההתבוללות, ומצד שני לעידוד הלאומיות החילונית, כלומר זו הנובעת מן המחשבה שהלאומיות היא היחידה שיכולה להציל את כבוד ישראל. המחשבה היתה שעל ידי הקמת מדינה, גם ליהודים יהיה משהו להציג לעולם, וכך לא יהיו לגמרי מבויישים. יכבדו גם אותם ויראו שגם הם שווים משהו. לאומיות זו היא כמובן בעייתית, שכן הלאומיות היהודית האמיתית צריכה לממש חזון גדול שלמענו צריכה להיות שלמות ארץ ישראל, קדושה בטבע, ועוד עניינים רבים גדולים ונשגבים. אם כל המטרה היא מניעת בושה, זהו דבר זמני, קטן וחלקי. שאלת התועלת בעולם מתייחסת רק לעניין השימושי. אכן שְׁרָגָא בְּטִיהֲרָא לָא מְהַנֵּי. בזמן שהחמה נגלית בשיא כוחה, הנר אינו מועיל לשימוש, כי תוספת האור שלו אינה ניכרת. אבל הרב מביא דוגמאות בהלכה לנר שאינו לצורך שימושי – וְהַיְנוּ נֵר שֶׁל בֵּית־הַכְּנֶסֶת וְנֵר שֶׁל אַבְטָלָה, הֶעָשׂוּי לְכָבוֹד, שֶׁדַּוְקָא בַּיּוֹם הוּא מֻכָּר. שהרי בלילה הוא לצורך אור, ולא ניכר שהוא לכבוד. וְזֶהוּ עִנְיַן הַלְּבָנָה, שֶׁאֵין נִכָּר כְּבוֹדָהּ בַּיּוֹם בְּעֵרֶךְ שִׁמּוּשִׁי, שהרי יש שמש שמאירה הרבה יותר ממנה, אֲבָל מִצַּד הָרוּחָנִי, שֶׁל חִשּׁוּב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת וְהוֹדָעַת כְּבוֹד שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, פּוֹעֶלֶת הִיא הַרְבֵּה בַּיּוֹם גַּם־כֵּן.
וְכֵן כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל המשולה ללבנה, גַּם בְּעֵת שְׁלִיטַת אֻמּוֹת הָעוֹלָם הַמּוֹנִים לַחַמָּה, יש שמש – טיהרא, ומה יעזרו הנרות הפרטיים של קהילות ישראל? מבחינה שימושית אכן אין תועלתם ניכרת, אבל יש להם חשיבות כמבטאי כבוד ד'. אמנם עולה השאלה החריפה "עַם ד' אֵלֶּה – וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ?!" (יחזקאל לו, כ), זו באמת בעיה, זהו ביזיון. אבל בכל זאת זה מזכיר את ד', וזה כבודו. זה מזכיר לעולם שיש אידאל שעדיין לא התממש. מבחינה זו, ההשפעה היהודית בגלות היא עדיין עצומה, אבל חשאית יותר. אורם של הנרות הקטנים נבלע בין אורם של ממלכות אדירות, אימפריות וצבאות, אבל זה מעורר משהו. כמו הלבנה במשך היום, שאינה ניכרת מצד ההארה הישירה שלה, אבל מי שרוצה לשים לב, שם לב. כך גם במשך כמעט אלפיים שנה בגלות. בשביל חיי היומיום, אפשר היה בלי היהודים, הם טפלים ולא ניכרים. אבל אם מרחיבים את הדעה, רואים שיש להם חשיבות לצורך חִשּׁוּב תְּקוּפוֹת – להבין את מהלכה של ההיסטוריה האנושית ומעמדם של היהודים בה, וּמַזָּלוֹת – להבין מדוע מזלה של אומה אחת שונה מזה של חברתה. אלו דברים בעלי חשיבות עצומה. גם בגלותם, אפילו בביזיונם, מעוררים היהודים את השאלות החשובות ביותר.
הרצי"ה קוק היה מצטט את טולסטוי,[73] שאמר שיהודי הוא סמל הנצח, התגשמות הנצח. כל יהודי. זהו ממד אחר במציאות. כשרואים רוסי, אפשר לראות מדינה גדולה, צרפתי מזכיר את נפוליאון, איטלקי – שארית של הרומאים (או ספגטי…). בממד הזמן היהודים אכן מסכנים, אבל בממד הנצח נשארו רק היהודים. מי שנותן את דעתו לא רק על הכבוד הלאומי הממשי העכשווי, אלא גם על הממד הנצחי של כבוד ד', מבין שהיהודי אינו מיותר. הניסיון להסתכל על הגלות בביטול, כזמן מיותר, אינו נכון. ברור שלא היה זה הזמן הטוב ביותר, אבל הוא לא היה מיותר – לא ליהודים ולא לאומות העולם. בכמה מקומות כתוב שאומות העולם מונות לחמה (תוספתא סוכה ב, ו; מכילתא דר' ישמעאל מס' דפסחא א, א; בראשית רבה, ו, ד"ה ג 'ורבי יודן'; ועוד). הרב טייכטל הי"ד,[74] כשכתב את הספר 'אם הבנים שמחה', חשב שיש מדרש על הפסוק בשיר השירים: "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת" – שיש בי עוונות, "שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" (שיר השירים א, ו) – אלו אומות העולם שמונות לחמה. חיפשנו[75] רבות את המדרש הזה, ולא מצאנו. על כל פנים, עצם העניין ודאי נכון. אני לבנה מבפנים, אבל האומות גרמו לי להיות שחורה. מצד אחד כשאנחנו ביניהם אנחנו טפלים, אפילו נראים כמיותרים, ומצד שני הדבר העצמי עדיין נשאר.
יש דוגמא מצוינת וידועה בספרות האירופית למושג שְׁרָגָא בְּטִיהֲרָא: הפילוסוף הידוע דִיוֹגֶנֶס,[76] שחי בחבית ובז לכל עושרו של העולם. ראו אותו פעם הולך בשוק באמצע היום עם לפיד בוער, וכאשר שאלוהו מדוע הוא עושה כך, השיב: "אני מחפש אדם, ואינני מוצא". זו העמדה של משהו עצמי. הוא לא מחפש אינסטלטור, סבל או רופא, אלא אדם. לא מצד הערך השימושי שלו, שיסדר משהו. דיוגנס היה צריך אדם, חיפש נפש. זה ממד אחר, וגם אם המחפשים, אנשי התרבות והרוח הגדולים, היו מעטים, הם תמיד הבחינו בחשיבות המיוחדת של היהודים. לעתים זה היה לשלילה, אבל גם כשמאוד שנאו אותם, היתה זו שנאה אחרת – לא מפני שהיהודים עשו להם משהו, אלא מפני שהם קיימים, בעוד שבעתיד הם ועמם לא יתקיימו. הם ראו בזה ממד אחר, ורצו בכל נפשם ומאודם לתפוס את הסוד הזה, להבין כיצד יתכן שעלובי הנפש האלה יהיו קיימים ואנחנו לא. זה עניין עצמי. כמו שדיוגנס היה עלוב לעיני כולם, לא היה לו בית, הוא חי בחבית, ובז למשרה ולכבוד. עליו מספרים שכאשר בא אלכסנדר מוקדון[77] להכיר אותו, התייצב ליד חביתו ואמר: "דיוגנס, אני אלכסנדר. מה תבקש?" ענה לו דיוגנס: "זוז קצת, אתה מסתיר לי את השמש". לא משנה שהוא כובש עצום, אדם ששינה (לכאורה, או שלא לכאורה), את פני העולם. השאלה היא מי הוא האדם מצד עצמו, לא רק מצד מעשיו.
בשורת הגאולה היא שלא צריך להיות ניגוד חריף בין שני הצדדים. לא צריך להעדיף את החבית כדי להדגיש את הערך העצמי, או את הגדוּלה כדי להדגיש את הערך השימושי. אבל אם ניגוד כזה ישנו, צריך לדעת שגם לצד העצמי יש ערך, ולערך הזה יש הישגים גדולים. גם בתקופת הגלות היו הישגים רוחניים גדולים בעם ישראל בתחום ביטוי הצד העצמי הסגולי. עצם הקיום, העיסוק בתורה ונשיאת הבשורה הקדומה אל הדורות הבאים מבלי לשמוט אותה. עצם האמונה הטוטאלית שיש לזה ערך. על אף הצרות, הבעיות, הפרעות, ההשמצות וההשפלות, היה לכך ערך עצמי. אין ספק שצריך לחתור לקראת האיחוד בין הערך העצמי והערך השימושי, אבל צריך שהשימוש ישקף את הערך העצמי, שהעצמיות לא תיפגע ולא תסתתר מאחורי השימושיות. אי-אפשר להתפשר על העצמיות בשם הפרגמטיזם, התפקודיות, כי אז מאבדים הכל. אם אין אדם, בסופו של דבר גם אין לו תפקיד.
