זו דוגמא מעניינת של דרשה, בה הרב מצרף כמה מאמרי חז"ל הקשורים על ידי עניין אחד, ומבאר כל מאמר על פי חברו. המאמר הראשון הוא בדבר האיסור החמור של ביזוי תלמידי-חכמים וביזוי חברו בפני תלמידי-חכמים (סנהדרין צט, ב), כלומר יחס מכוער לחבר, או אמירת מילים לא יפות כלפיו, בפני תלמיד-חכם. המאמר השני, הוא הגנאי שבהורדת ערכו של ארון הקודש, בכך שקוראים לו אַרְנָא – ארון (שבת לב, א), כמו שיש ארון בגדים וארון כלי עבודה, וכינויו של בית-הכנסת בֵּית עַם (שם). השלישי הוא מאמר חז"ל: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רָז זה שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ?" (שבת פח, א).
הרב מבאר שבכבוד ישנם שני צדדים: העצמיות והתועלת. יש אנשים המחנכים את ילדיהם לכבד כל אדם: את השמש, המורה ומנקה הרצפות, כי אין לדעת מתי יצטרכו אותם. זה משתלם – אתה משקיע מעט, והתועלת יכולה להיות גדולה. זה אמנם נכון, אבל זו הַדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה – התייחסות לאדם רק מצד השימוש והתועלת. לעומתם, יש האומרים: "הוי מקדים בשלום כל אדם" (אבות ד, טו) – "ואפילו נכרי בשוק" (ברכות יז, א). אם יודעים שהוא רשע או שודד, זה עניין אחר. אבל אם לא מכירים אותו, החזקה שלו היא שהוא אדם שנברא בצלם אלוהים, ולכן ראוי להקדים לו שלום. זהו דבר נפלא מצד עצמו, ולא עניין של שיקולים רווחיים, כי יתכן שאתה רואה אותו בפעם הראשונה והאחרונה בחייך. אמנם, גם כאן יהיו כאלה שיגידו שבכל זאת, מי יודע – "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" (קהלת יא, א), רק מצד התועלת. גם בפילוסופיה של המוסר, ישנה שיטה שכל ענייני המוסר הם מצד הכרח התועלת. אנחנו חייבים לכבד אחד את השני, לשמור על החוקים, לא להרוג ולא לשדוד זה את זה, כי בסופו של דבר כל אדם רוצה שגם אותו לא יהרגו ושיתייחסו אליו יפה, ולכן הוא מוכן להתאמץ ולתת מעצמו.
המדרש אומר שהקב"ה "נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם: מקבלים אתם עליכם את התורה? אמרו לו: מה כתיב בה?" כלומר, קודם כל נשמע מה יש שם, מה התועלת והשימוש שיש בזה. "'אמר להם: לֹא תִּרְצָח. אמרו לו: זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה. נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לֹא תִּנְאָף. אמרו לו: כֻלנו מניאוף, דכתיב: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן, והיאך נקבלה?! נגלה על בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם עליכם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לֹא תִּגְנֹב. אמרו לו: בזו הברכה נתברך אבינו, דכתיב: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, וכתיב: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי. וכשבא אצל ישראל, מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, פתחו כלם פיהם ואמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (מכילתא דר' ישמעאל, יתרו, מס' דבחדש פרשה ה ד"ה 'ולפיכך נתבעו'). בני ישראל לא שאלו מה כתוב בתורה, כי הם קיבלו אותה מצד סגולתה וערכה העצמי. אחר כך "נִשְׁמָע", נראה את התועלת מצד השימוש.
הוֹקָרַת תַּלְמִיד־חָכָם צְרִיכָה גַּם־כֵּן לִהְיוֹת מִצַּד הַסְּגֻלָּה, שֶׁפּוֹעֶלֶת קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ עַל־יְדֵי מְצִיאוּתָם וְרִבּוּיָם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּיִשְׂרָאֵל. תלמיד-חכם הוא אדם שחייו ומאמציו מוקדשים ללימוד התורה ועיסוק בה. לפני שמודדים האם אדם כזה מתאים לנו או לא, האם הוא עוסק בעניינים החשובים לנו כרגע או לא, צריך לדעת שעצם העיסוק בתורה והעובדה שיש לימוד תורה בישראל, פועל קדושה במציאות ונותן תשתית של מציאות ישראלית. הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד־חָכָם, מִצַּד בִּטּוּל עֵרֶךְ סְגֻלָּתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה, כלומר, הוא אומר לתלמיד-חכם שאין בו שום תועלת. כמובן, לא מדובר על שיחה והצעה, שאולי אפשר ללמוד באופן שיעזור יותר לעולם גם באופן מעשי. מדובר על כך שהאדם מבזה אותו, ומבטל לא רק התועלת שיש בתורה, אלא גם את סגולתה וערכה העצמי. בכך הוא מבזה את ערך הסגולה שבתורה, והֲרֵי הוּא מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, פנים של תועלת בלבד. אם התורה לא מועילה לו עכשיו, אין בה תועלת. כלומר פני התורה – תכליתה, הם לסייע לו במהלך חייו. ואם העוסקים בה לא מסייעים לו, הם בזויים בעיניו, מפני שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אֶת הוֹד עַצְמִיּוּתָהּ וּסְגֻלָּתָהּ הַפְּנִימִית. גילוי פנים בתורה שלא כהלכה קשור לאי הכרת הערך העצמי בתורה. כמו גילוי פנים של אדם שלא כהלכה, לומר שאם הוא לא מועיל לנו, הוא מיותר בעולם ואפשר להרוג אותו. זה הרי לא יעלה על הדעת מבחינה מוסרית, שהרי לקיומו של כל אדם יש גם ערך עצמי, ולא רק תועלתי. אפשר להעריך אנשים מסוימים יותר מאחרים, אבל בקיומו של כל אדם יש גם פנים של תועלת, ולומר שהוא בזוי, כלומר אין בו שום צורך כלל, זה גילוי הפן של התועלת שלא כהלכה.
וּמְבַזֶּה חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד־חָכָם הוּא כּוֹפֵר בְּעִקָּר הַסְּגֻלָּה, אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא מוֹדֶה בַּתּוֹעֶלֶת הַשִּׁמּוּשִׁית, הוא לא מבזה את התלמיד-חכם, כי יודע שהתלמיד-חכם באמת יכול להועיל לו במקרה שיצטרכו מישהו שידון דין תורה או כיוצא בזה. התלמיד-חכם גם יכול להגיד לו בדיוק כיצד לקיים את המצוות, וכך יזכה לחיי העולם הבא. סוף סוף, אם אדם מכיר בקיומו של העולם הבא, הוא רוצה להיות שם במקום טוב, אבל אין לו כבוד לעצם מציאותו של התלמיד-חכם. כל ביזוי הוא חמור (אלא אם כן האדם ראוי לביזוי), אבל הביזוי בפני תלמיד-חכם שמגלה את הערך הסגולי שבכל דבר, חמור יותר. מכיוון שמציאות הביזיון בפניו היא גם ביזיון מסוים עבור התלמיד-חכם עצמו, מפני שהתלמיד-חכם מגלה את הערכים העצמיים של המציאות, האדם והתורה. אָמְנָם מְבַזֶּה תַּלְמִיד־חָכָם עַצְמוֹ כּוֹפֵר הוּא גַּם־כֵּן בָּעֵרֶךְ הַשִּׁמּוּשִׁי שֶׁבַּתּוֹרָה, כי הוא חושב שתלמיד-חכם לא שווה, לא בפני עצמו ולא בתור מישהו שיכול להועיל. וּמִמֵּילָא אם הוא מבזה את התלמיד-חכם עצמו, הוא בָּא גַּם־כֵּן לִכְפֹּר בָּעֵרֶךְ הַסְּגֻלִּי של התורה. כִּי מִי שֶׁעַל־כָּל־פָּנִים מוֹדֶה בָּעֵרֶךְ הַשִּׁמּוּשִׁי תּוּכַל לְהִתְעוֹרֵר אֶצְלוֹ גַּם־כֵּן הוֹקָרַת הַסְּגֻלָּה. מי שלא מבזה את התלמיד החכם בעצמו, מכיר לפחות בערכו השימושי, ועל זה נאמר ש"מתוך שלא לשמה – בא לשמה" (פסחים נ, ב). אם עדיין יש בו זיק של כבוד, ולו רק מצד התועלת, יש תקווה שזה יתהפך לטובה. אבל אם הוא מבזה את הכל, המצב יותר חמור.
חשוב להדגיש שלא מדובר כאן על מחלוקת, אלא על ביזוי. כל אדם יכול לחלוק על אדם אחר. כמובן, זה צריך להיות בגבולות הסביר, שכן, למשל אדם שאינו מומחה לעניין מסוים אינו יכול לחלוק על מומחה, אבל גם הדיוט יכול לשאול שאלה נוקבת. אם אומרים לו לעשות משהו, הוא יכול להגיד שהוא לא מבין מדוע. אמנם גם אז, אם המצב דחוף או שהעניין מורכב מאוד ואי אפשר להסבירו, יכול המומחה לומר "קבל דעתי". אבל בין אנשים המצויים בתחום, מחלוקת, גם אם מאוד נוקבת, אינה ביזוי. ביזוי הוא אמירה שהשני לא שווה כלום. לכן בין תלמידי-חכמים כמעט ולא יכול להיות ביזוי במובן הסגולי, שהרי כל אחד מהם בעצמו עוסק כל חייו בתורה ומכיר את ערכה. גם אם הוא שוצף, קוצף ואומר דברים חריפים, זה הכל מפני שהוא בעצמו לומד תורה. זה לא דומה לעם-הארץ שלא אכפת לו כלל מהתורה, ולכן הוא מבזה את התורה ומייצגיה. מה שיתכן הוא, שתלמיד-חכם אחד כופר בתועלת של חברו, וחושב שאמנם הוא לומד תורה אבל אינו מבין כלום, ואדרבא, מעקם את דברי התורה. אפשר לומר דברים חריפים, אבל כל זה במסגרת המחלוקת הכמעט-הכרחית של בירור הדברים. לעתים נאמרים דברים חריפים, נוקבים וקשים מאוד, אבל כל אותה 'ריתחא-דאורייתא' באה מפני יקרתה של התורה. לפעמים יש מצב של "חֹבְלִים – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד, א). כשמתחילים להתווכח קשות, לא חוסכים במילים. היתה מחלוקת קשה מאוד בין בית הלל לבית שמאי, עד ש"נעצו חרב בבית המדרש" (שבת יז, א) והוכרעה ההלכה. עם זאת, "לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי" (יבמות יג, א). לא היתה כאן איבה אישית, אלא מחלוקת חריפה על העקרונות, עד כמעט מלחמה ושפיכות דמים. ישנן גם עדויות כתובות מכל הדורות על כך שנאמרו דברים קשים מאוד, אבל הכל נעשה למען התורה ומתוך לימודה. גם בין המתנגדים לבין החסידים היתה כמעט חרב, ולפעולה הזאת היה ערך עצום של עיצוב ועצירת המגמות המסוכנות. זה לא דבר שעושים בששון, אבל צריך לדעת שזה קיים. והאמת היא שלא כל העוסקים בתורה שווים. ישנם גאונים נפלאים ומסורים עד כלות, כמו הרמב"ם והמהר"ל (שכל אחד מהם ידע לבקר באופן חריף וחד משמעי גם את בני דורו וגם את קודמיו), ויש אנשים שאמנם גם הם עוסקים בתורה, אבל לא ברמה כזאת. מי שעוסק בדברים העמוקים, נפגע מאוד מכך שאנשים אחרים, שטחיים יותר, מייצגים גם הם את התורה. זה מעורר רתיחה עצומה. גם הרב, שהיה לא רק גאון מופלא אלא גם סבלן מופלא וידע לעצור בעצמו, אמר לפעמים דברים חריפים ביותר. באחת האגרות המדברת על כך שהיו מאנשי אגודת ישראל שרצו לבטל את הצהרת בלפור מתוך נימוקים דתיים, הרב מכנה אותם "ביצי צפעוני" (אגרת תתע"ה). אבל כל זה אינו דומה ליחסים שבין עם הארץ לתלמיד-חכם.[67]
כְּמוֹ־כֵן הַקְּרִיאָה לַאֲרוֹן־הַקֹּדֶשׁ אַרְנָא וּלְבֵית־הַכְּנֶסֶת בֵּית עַם, כלומר, ארון הקודש הוא בסך הכל ארון, ובית-הכנסת הוא רק מקום בו העם מתאספים לאסיפות רגילות של ענייני ציבור. מי שקורא להם כך, מוֹרָה עַל הַהַכָּרָה בְּעִנְיָנָם רַק מִצַּד הָעֵרֶךְ הַשִּׁמּוּשִׁי וְלֹא מִצַּד הָעֵרֶךְ הַסְּגֻלִּי. לא הקודש עיקר, אלא הארון; לא התפילה עיקר, אלא ההתאספות. וְיַחַס זֶה הוּא הַמְאַבֵּד מִן הַלֵּב אֶת כָּל הַיְסוֹד הָעִקָּרִי לא רק של עיקריותה וחשיבותה של התורה, המשמשת ומועילה לנו, אלא גם שֶׁל חֶמְדַּת הַתּוֹרָה. של היכולת לרצות בה ולהתענג עליה. זה דבר מיוחד, הבא מִצַּד הָעֵרֶךְ הַסְּגֻלִּי של התורה. כמו למשל אדם שאוהב עוגות קצפת, הוא לא מסתכל רק על הערך הקלורי שלהן. הוא לא אומר שאם יהיה רעב ולא יהיה מה לאכול, אפשר לאכול עוגת קצפת, וזה יתן לו אותה כמות קלוריות כמו מרק עדשים או שיפוד. אי אפשר להגיד לאדם כזה שנגמרו עוגות הקצפת, ולכן יקח במקום זה קילו צנון באותו ערך תזונתי. הרי הוא לא חומד את הצנון, אלא את הקצפת, שממנה הוא נהנה מצד הטעם שבה. זה עונג שבא לא רק מצד השימוש, למרות שכמובן גם הוא קיים, והעוגה באמת מזינה במדה מסוימת. סוג ההכרה שמתעלם מחמדת התורה מוֹרִיד אֶת עַמֵּי־הָאָרֶץ, שהרי גם עם-הארץ יכול לעלות. אם הוא תופס את הצד העמוק יותר, זה מדרבן אותו ללמוד יותר, או על כל פנים להתפעלות נפשית מהאמת. והוא יכול לרדת עַד הַדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה. "בית עם – מצוין! זה סוג של חלל בו מתאספים אנשים. פעם אחרת, אולי נכניס לשם גם בהמות. זה ארון? יש שם מקום ליד הספר תורה? יופי! אפשר לשים שם גם מזוודות ודברים אחרים".
אָמְנָם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהֵם שִׂכְלִיִּים עֶלְיוֹנִים, הֵם בְּעִקָּרָם מַכִּירִים אֶת כֹּחוֹ שֶׁל הָעֵרֶךְ הַסְּגֻלִּי, שֶׁאֵינוֹ נִתְפָּס בִּתְפִיסָה מַמָּשִׁית, כלומר – חושית. כי בממשות רואים רק את התועלת, ולא את העצמיות. אלא שמלאכי השרת הם שכלים. אין אצלם עניין של תועלת, כי הם לא יכולים ליהנות ממשהו שלא מתאים להם, וכל מה שמתאים להם כבר יש להם. הם תופסים דווקא את העיקר – העצמי, ולא את השימושי. עַל־כֵּן הַקְדָּמַת נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע הִיא רָז, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ. גם בני ישראל בקבלת התורה הקדימו את ה"נַעֲשֶׂה" (שמות כד, ז), כי התורה עצמה הינה קדושה ורוממה, עוד לפני שאנחנו יודעים מה היא מחייבת ודורשת, או במה היא מועילה לנו. זוהי נקודה מכרעת בקבלת התורה, וממילא בקיום התורה. משם, מהנקודה הראשונית של אופן קבלת התורה והרושם שנעשה בנפש, באות ההלכות של כבוד תלמיד-חכם, כבוד כל הבריות, כבוד בית-הכנסת וארון-הקודש. סגולתם של ישראל היא שידעו את רזם של מלאכי השרת. רז זה, הוא הערך העצמי של בני ישראל כעם קדוש, והוא זה שהכריע בקבלת התורה דווקא באופן זה של הכרה בסגולתה של התורה עצמה.
ממילא, זה גם היחס שמחייב לדורות. בן ישראל, גם כשיורד ממעלתו הגדולה מבחינה מעשית גלויה, הסגולה עדיין קיימת בו. לפעמים זה מתגלה, כדברי הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות, יד, יז) שמצטט את דברי חכמים (ראש השנה ו, א ועוד), "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כמובן, מוטב שהתכונה תופיע בדרך הנעימה והמצוינת, מתוך בחירה. אבל אפילו אותם מבני ישראל שהתרחקו מאוד, ומתוך בחירה אינם רוצים ביעודם ומתנגדים לו, אינם יכולים לברוח ממנו. זה קיים בתוכם לאורך כל הדרך. לצערנו הגדול, ניתן לראות מבחינה היסטורית את מה שאמרו חכמים לגבי אחרית הימים, בסוגיית גאולה ותשובה. "רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, ואם לאו – אין נגאלין". קודם כל צריך להיות קיום מלא של תורה ומצוות, חיי קדושה, ואחר כך תבוא הגאולה. "אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה – אין נגאלין?" אלא, התשובה אינה תלויה בגאולה. אם כן, אומר רבי אליעזר, כיצד תהיה התשובה? הרי שניהם מסכימים שצריכה להיות תשובה, והשאלה היא רק מה קודם למה. ואנחנו הרי מכירים את העם שלנו. אם הם יזכו לגאולה בלי תשובה – למה שיחזרו בתשובה בכלל? ואז, דבר נורא ואיום נאמר שם: "אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב" (סנהדרין צז, ב). "עד שיאמר רוצה אני". יש לדייק בדברי רבי יהושע: זה לא סתם מלך רשע שגובה מיסים כבדים, או אפילו אחד שרוצה שימירו את דתם. הוא כהמן, שרוצה "לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד" (אסתר ז, ד). לא את תועלתם ושימושם הוא רוצה, כי אם לחסל אותם, מצד סגולתם העצמית. לא איכפת לו לשלם, ובלבד שהם יושמדו. רבים תמהים על הנאצים, שבשנים 1944-1945 ידעו כבר שהם מפסידים, ובכל זאת כמה כסף, רכבות וחיילים, הם מפנים להשמדת היהודים במקום למאמץ המלחמתי. זו התנהלות מטורפת, נגד כל היגיון – זה המן; לא רק שהוא לא מעוניין ברכוש או בשימוש שלהם, הוא עוד מוכן לשלם, ובלבד שיהרגו. "מה נשאר?" שואל היהודי. "הייתי מוכן להמיר את דתי, לשמש את האחרים, אבל הם לא רוצים. הם אומרים שזה מפני שאני יהודי, אז בוא נראה מה זה". "עד שיאמר רוצה אני". זה דבר איום ונורא, זו אינה דרך נבחרת, אין מה לשמוח עליה ואין לתאר עד כמה שהיא איומה. אבל אם מגיעים לדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה, לעתים יכולה להיווצר חזרה בתשובה במובן של עמידה על המעלה העצמית של נפשו, של התורה, של החזון היהודי של "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) ושל גאולת העולם, רק מתוך התנגשות כזאת.
