ח – סְגֻלַּת יִשְׂרָאֵל, פסקה ב

העניין המרכזי בדברים הוא יחודיותם ומעלתם של המשפט והמעשה בישראל. הרקע להדגשה זו הוא כפול: האחד, הקדום, הוא הטענה הנוצרית הצוררנית בדבר ריבוי הדיוקים, המשפטים והמעשים שביהדות. לדעתם די ברוח, ערכים ומוסר, שעל פיהם יעשה כל אדם מה שהוא יכול. על כן ראתה עצמה הנצרות שונה בכך שהפכה לדת החסד ורוחב הדעת, לעומת היהדות הקפדנית והקנאית, יהדות של דין ובית משפט. הטענה השנייה, החדשה, היא זו שנשמעה תחילה בפי המתבוללים ואחר כך אצל המשכילים, גם הציוניים, כמו בחוגו של 'אחד העם': הרוח והמוסר הם תשתית היהדות, ואילו המעשים הם תוצרת המצבים ההיסטוריים, הביולוגיים, החברתיים והחומריים. הם תוצרת ההכרה הפרימיטיבית הבלתי מפותחת של החברה הקדומה, שצריכה היתה להביע את עצמה במעשים פולחניים. לעומת זאת, האדם המודרני והנאור, שנשרה ממנו קליפת המיסטיקה הפרימיטיבית, יכול להזדהות עם ערכים מוסריים, ואמונה מונותיאיסטית נישאה, מבלי לעגן אותה במעשים פורמליים ומשפטים דתיים.

עֲבוֹדַת ד' נֶחֱלֶקֶת לִשְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת. הַמַּעֲרָכָה הָאַחַת נוֹבַעַת מִמַּה שֶּׁצְּרִיכָה לִהְיוֹת מִתְגַּלָּה בַּמַּעֲשִׂים אוֹתָהּ הַהַכָּרָה, שֶׁהִיא מֻטְבַּעַת וּמְחֻיֶּבֶת לִהְיוֹת קְבוּעָה בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹהִית שֶׁבָּאָדָם, שֶׁמִּתּוֹכָהּ הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁהוּא צָרִיךְ לָתֵת כָּבוֹד לְיוֹצְרוֹ, לְהוֹדוֹת לוֹ עַל טוּבוֹ וּלְפָאֵר שֵׁם תִּפְאַרְתּוֹ. הצד הדתי קיים בכל עם ותרבות, וראוי שיהיה. ההכרה הישרה המצפונית והאינטלקטואלית בגדולת ד' ותפארתו צריכה להיות מובעת. אלא שאין לכך כלל, וכל אדם יחליט כיצד לעשות זאת. המשורר ישורר, הצייר יצייר, האדם הפשוט יצטרף לאנשי הדת, והם יורו לו אופן שעל ידו יוכל לפאר, להודות ולהביע את הרגש הדתי שלו. כְּשֶׁאוֹתָהּ הַהַכָּרָה מִתְגַּלָּה בַּמַּעֲשִׂים, יוֹצְאִים עַל פִּיהָ מַעֲשִׂים דָּתִיִּים, מֻגְדָּרִים וּמְפֹרָטִים, וּמְחֻזָּקִים בִּקְבִיעוּת צִבּוּרִית שָׁוָה. יש לרגש הזה גם ביטוי מעשי, אבל הוא לא חייב להיות קבוע. כמובן שישראל אינם גרועים מכל עם ולשון, וגם בהם קיים בנפש הרצון לפאר, להודות ולהלל את ד', להביט אל השמים, ולתת לתחושות ביטוי מעשי.

אבל ישנה גם הַמַּעֲרָכָה הַשְּׁנִיָּה, הבאה להטבת החיים של הפרט והכלל, או במושג המוכר יותר, לתיקון העולם במלכות שד-י. אפשר לפאר, להגיד כמה גדול, נפלא וחזק הוא המלך. אמת, אבל מה בדבר הממלכה, ובאיזו מידה היא מושפעת מגדולתו של המלך? זה עניין מיוחד לישראל. הם באו לעולם לא רק כדי לפאר את המלך, אלא כדי לפאר למלך על ידי תיקון מלכותו. לכן יש צורך גם בחוקים ומשפטים שניתנו מאת המלך עצמו. לא מדובר רק בסמלים היכולים להתחלף מזמן לזמן, ממקום למקום ומאדם לאדם, כשלכל דור ישנם סמלים משלו, ותמיד אפשר להלביש את אותו הרעיון בלבושים שונים. עיקר המעשים הוא המשפט – הופעה ממשית של הצדק בחברה. תיקון עולם במלכות שד-י צריך להימשך מפיו שלו. לצערנו הגדול, אין לסמוך רק על המצפון וחוש הצדק הטבעי. אמנם הם ללא ספק קיימים ואף מהווים כוחות פעילים ותוססים בעולם, אך כאשר באים לקבוע את הצדק במערכת מוסדית קבועה, החוקים סותרים את עצמם ומתחילות בעיות קשות. כך יוצא שמתחילים בטוב וגומרים ברע ביותר: רוצים להעשיר את העניים, וסוף שאת העשירים באמת שדדו, אבל העניים נשארו באותו מקום. רוב המשפטנים בעולם ויתרו מזמן על עשיית הצדק באמצעות המשפט, ובלבד שזה לא יהיה רחוק מדי; שבאופן עקרוני זה יהיה דומה לצדק, גם אם לא במקרים הפרטיים. אבל למעשה זה הרבה יותר מזה: בכל תולדות האנושות, הפשעים הגרועים ביותר נעשו על פי חוש הצדק הטבעי. כך לפחות היה נדמה באותו הזמן, המקום והציבור. למן רציחתו של סוקרטס[65] ביוון העתיקה ועד פעולתה של מערכת המשפט הגרמנית בשנים 1933-1945, שכללה אנשים מלומדים ופסקי דין מנומקים, חקיקה וכל סדרי המסמכים, הרישומים וגביית העדויות. גם בתי המשפט הסובייטיים על סוגיהם השונים, פעלו על פי חוש הצדק הטבעי של סטאלין… קשה הרבה יותר למצוא דוגמאות למקרים בהם נעשה משפט צדק אמתי. תיקון העולם והטבת האדם הן מטרות נשגבות מאוד, אבל כדי להשיג אותן חייב להיות משפט אלוהי שיש בו יסוד מוחלט, על-אישי, של צדק.

ישנם החושבים שעשיית המשפט והמצוות היא לצורך אלוהים. זו טעות, שכן "לצורכו" מספיק היה לבטא באופן אישי את רגשי הלב. ואכן, כשבוחנים את מיני הפולחנים השונים בעולם רואים שיש הכל מכל כל: יש המקריבים את בניהם, יש המשתעשעים בפרחים, יש הדופקים על תופים, מטפסים על עצים או כורים מנהרות. הנפש העצמית, הזמן והמקום, קובעים את סוגי הביטוי. בפועל, קיים במצוות גם הצד של הבעת כבוד ד', אבל לא מדובר רק על ביטוי אישי, אלא על כך שהמעשה או המילה המדוברת המסוימים האלה, הם בצו אלוהי. וזאת, מפני שהמשפטים הללו הם לצורך האדם, הטבת החברה ותיקון העולם. והתיקון צריך להיעשות עַל יְסוֹד הַמִּצְווֹת, שֶׁהֵן מֻגְדָּרוֹת בִּגְדָרִים אֱלוֹהִיִּים בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, שהרי כך הֵעִידָה הַתּוֹרָה: "וַיְצַוֵּנוּ ד' אֱלוֹהֵינוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְטוֹב לָנוּ" (דברים ו, כד), שֶׁהֵן בִּיסוֹדָן עֲבוֹדָה שֶׁל טוֹבָה, ואף על פי שהמצוות הן למעשה לטובתנו – וּמִכָּל־מָקוֹם "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת" (שם כה) אותן. לא תמיד אנחנו מבינים איפה הצדק בעשיית המצווה. נדמה לנו שבאופן אישי היינו מחליטים אחרת. לא ברור לנו מדוע המעשה צריך להיעשות דווקא באופן מסוים, או מדוע דווקא דבר מסוים אסור. לכן, אף שהשכר האמתי הוא שהעולם יהיה מתוקן יותר, אנחנו מקבלים שכר גם על עצם קיום המצוות, מפני שֶׁאוֹתָהּ הַהַרְגָּשָׁה הַכְּלָלִית שֶׁל הַכָּרַת כְּבוֹד ד', עַל־יְדֵי הַחֲרֵדוּת אֶל דְּבָרוֹ, מִמֵּילָא הִיא מִתְגַּלָּה בַּעֲשִׂיַּת מִצְווֹתָיו. גם אם אנחנו לא מבינים שזה טוב לנו, אנחנו אומרים שאנחנו מקיימים את המצוות מפני שאנחנו חרדים אל דבר ד', ושבכך שאנחנו שומרים את מצוותיו אנחנו מכבדים אותו. זה נכון, אבל לא לשם כך ניתנו המצוות, כי אם כדי לתקן את העולם, אלא שאנחנו מבינים זאת רק בפרספקטיבה ארוכה מאוד. רק לאחר אלפי שנים של סדר נכון, בהשוואה לתרבויות המפותחות האחרות, הגדולות והקטנות, הקרובות והרחוקות, ניתן לראות עד כמה יש הבדל בין החברה המתוקנת שלנו, לבין החברה שאיננה מתוקנת. היא אמנם התפתחה בכל מיני כיוונים ובעוצמות גדולות, אבל הסתבכה בתוך עצמה, קרסה והחריבה את עצמה ואת כל מי שהיה סביבה.

גַּם לָעַמִּים האחרים, שֶׁדְּבַר ד' לֹא נִגְלָה לָהֶם, לְעִנְיַן חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים מַעֲשִׂיִּים, מפני שֶׁהוּא דָּבָר מְיֻחָד לְיִשְׂרָאֵל, אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְכּוֹנֵן אֶצְלָם צוּרַת דָּת, וכך אכן קורה. לפעמים זו אפילו דת מתוקנת באופן כללי. יש שם דבר ד' הדופק בלבבות, הרצון הכללי של התקרבות לד', ואולי אפילו נבואה ברמה מסוימת, כמו אצל בלעם, שבלק שולח אליו ואומר לו שידוע שהוא בקשר עם אלוהים ויכול לפעול על ידי כך, כלומר ישנה הכרה במציאות ד' וכוחו. יֵּשׁ בָּהּ גַּם־כֵּן הַבָּעָה שֶׁל קְדֻשָּׁה, וְסִדְרֵי עֲבוֹדָה עַל־פִּי הַהַרְגָּשָׁה הַטְּהוֹרָה שֶׁל הַכָּרַת כְּבוֹד ד' שֶׁתֵּצֵא אֶל הַפֹּעַל עַל־יְדֵי מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה, שֶׁלְּפִי מַצַּב הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּהֶם יֵשׁ בָּהֶם יַחַשׂ וְסֶמֶךְ לְאוֹתָהּ הַהַכָּרָה. בסוף המאה התשע-עשרה היו כאלה שאמרו שהבעיה של היהודים עם הדתות האחרות, היא רק העובדה שיש בדתות האחרות תמונות ופסלים, דבר הסותר את עיקרי האמונה היהודית, ולכן נלחמו היהודים תמיד בעבודה הזרה וכל הגסות הדתית, אף שיש בה הרבה יופי. אבל אצל הפרוטסטנטים יש צניעות וחריצות, ובתי תפילה שלהם הם ללא תמונות ופסלים, הם אומרים פרקי תהלים ומרגישים איתם הזדהות, כך שלמעשה היהודים יכולים להיות כמותם. על כגון זה הרב אומר שיכול להיות שיש להם הַרְגָּשָׁה טְהוֹרָה, הם הצליחו להיפטר מחלק משרידי העבודה הזרה, התמונות והצלמים. ההגשמה הגסה היא בוודאי בעיה בפני עצמה, בעיה שלהם לא פחות מאשר של היהודים, ואם הם מצליחים להיפטר ממנה, מה טוב. ככל שמושגי הדת הכללים שֶׁל הַכָּרַת כְּבוֹד ד' שלהם יהיו טהורים ונכונים יותר, כן יטב. ברור שזה גם במידה רבה בזכות ההשפעה שלנו, אבל אנחנו לא באים איתם חשבון ולא גובים מהם כסף על זה. אלא שיש לנו יעד נוסף, עליון, של הטבת העולם באופן מעשי, והשפעה כללית על כל שאר האומות, ולכן נפלינו מכולם במעשה ובמשפט. מבחינת המושגים הדתיים ותפיסת האלוהות בעולם, יש מערכה אחת המשותפת לכולנו של התרשמות, כבוד, פאר ורצון להביע את הגדוּלה האלוהית. אבל יש לנו עוד מערכה שאין להם, והיא לכונן בפועל את חפץ ד' בעולמו. זה יתכן רק על ידי הקשר המעשי הישיר בין אלוהים לאדם – עשיית הצדק והמעשים שד' ציווה עליהם, והם ההטבה המלאה והגמורה.

אָמְנָם אוֹתוֹ חֵלֶק הָעֲבוֹדָה, הַמְיֻחָד בִּתְעוּדָתוֹ הַטּוֹבָה לְכוֹנֵן בְּפֹעַל אֶת חֵפֶץ ד' בְּעוֹלָמוֹ, הוּא סְגֻלָּה מְיֻחֶדֶת לְיִשְׂרָאֵל, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ (שמות לג, טז), וּמַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם (תהלים קמז, יט-כ). המכשול העיקרי באומות העולם הוא שחסרים להן מצוות ד' והמשפט, שהוא הבריח של כל חברה, שכן הם לא קיבלו אותן בדבר ד'. היהודים גם לא רוצים להכריח אותם להיות כמותם. די ליהודים שישנן השפעות טובות ושונות למה שהם חייבים לעשות, וזה משפיע גם על אומות העולם, שעוסקים בישובו של עולם בדרך אחרת.

וְעַל כֵּן יֵשׁ לַצַּד הַמִּשְׁפָּטִי שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא בְּוַדַּאי בָּא לְתִקּוּן הָעוֹלָם בְּפֹעַל, יַחַשׂ מְיֻחָד לְיִשְׂרָאֵל דַּוְקָא: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא, א) – וְלֹא לִפְנֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם (עי' גיטין פח, ב). כִּי כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אֶת גִּלּוּי הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי הַכְּלָלִי, הַקַּיָּם וְהַנִּצְחִי, בַּמַּעֲטֶה הַמַּעֲשִׂי שֶׁל סִדְרֵי הַחַיִּים הַמֻּגְבָּלִים, צָרִיךְ דַּוְקָא כֹּחָהּ שֶׁל הַנְּבוּאָה הַשְּׁלֵמָה. יש נבואה חלקית, שמתגלים בה רעיונות וערכים, וישנה הַנְּבוּאָה הַשְּׁלֵמָה, האספקלריא המאירה של משה, שהיא לא רק ערכים חשובים וביטוי נשגב של פאר וכבוד לד', אלא שלמות מעשית עד 'ערקתא דמסאנא' (שרוך הנעל). זו השלמות שֶׁנִּתְיַחֲדָה לְיִשְׂרָאֵל בַּאֲדוֹן הַנְּבִיאִים עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּגְלָה דְּבַר ד' לוֹ – שכולל גם דברים גדולים ונפלאים מאוד וגם את פרטי המעשים. דְּבַר ד' נגלה לוֹ לא במרחק, חלום או מחזה, כי אם "פֶּה אֶל פֶּה" (במדבר יב, ח).[66] לא היה זה רק מחזה של ראיית העיניים והמושגים הנשגבים של הבנת האמונה, כי אם גם חוקים ומשפטים מעשיים. זוהי השלמות המייחדת את ישראל, והרב לא מתנצל על כך או אומר שזהו עניין שולי, קצת מצוות מעשיות שקיבלנו במסורת, אבל בסך הכל העיקר הוא המשותף לנו ולכל האנושות, אלא מעמיד את העיקר דווקא על המושג הזה. הרב משיב הן לעומת הטענה הנוצרית הקדומה, והן לעומת טענת המשכילים החדשה שאפשר להסתדר בלי מצוות ומשפטי התורה, שהם לא תפסו את העיקר של קיום ישראל והופעתם בעולם. עיקר זה הוא הייעוד של תיקון העולם בשלמות – עד אחרון המעשים והפרטים, דווקא באופן של התקשרות אלוהית, ואין להסתמך על משהו אחר. כל שאר הדברים: תכונות הנפש, המצפון והחוש, יכולים לשרת, לדייק ולעטר את זה, אבל לא להתקיים בלי זה.