ההשראה לדברים אלה של הרב היא החיבור שבין פסח לעצרת, בין יציאת מצרים למתן תורה, בין קרבן עומר השעורים שלמחרת הפסח לבין ביכורי החיטים שבשבועות. במבנה הזה משתמש הרב לגבי שני המושגים הבונים את המציאות האנושית – הרגש והשכל, ואומר שהסגולה הישראלית היא החיבור ביניהם. לאורך דורות רבים, שני היסודות האלה התגלו בעם ישראל במלוא העוז. מצד אחד, כולם יודעים שהיהודים חכמים (או, לכל הפחות אליבא דשונאינו הגדולים, ערמומיים למדי). מצד שני, כולם מכירים את העיקשות והרגש העז והעמוק שבאמונה היהודית, גם בהיותם מיעוט מפורז, מושפל, מדוכא ואנוס. לזה צריך לא שיקול שכלי (ובוודאי לא ערמומיות), אלא אמונה שיסודה בעומק טבעו של האדם. כל אחת מן התופעות הללו מפליאה מצד עצמה, אבל צירופן יחד מדהים עוד יותר ומבלבל את כולם, כולל היהודים עצמם. מצד אחד, עומר השעורים – הרגש, מאכל בהמה. הטבעיות הפשוטה שאליה משווה הנביא את האמונה: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו" והביקורת –
"יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" (ישעיהו א, ג). כלומר, מדוע אתם מתחכמים נגד הטבע שלכם, היסוד הבסיסי שיש בנפשותיכם? זה הצד הבהמי במובן של תמימות נפשית, חוסר התחכמות, כאילו אין שום דבר אחר ואי אפשר לחשוב בכלל על אפשרות אחרת. מצד שני, ישנה מעלה שכלית מופלאה שבאה לידי ביטוי בעצם צורת לימוד התורה: ריבוי השאלות, התהיות, ה'הווה-אמִינוֹת' והניסיון להסביר את הדברים באופן שלא יניח שום אפשרות של הסבר אחר. אלא שביסוד כל החקירות האלה, מונחת החתירה הבסיסית לברר את האמת האלוהית המקובלת ונעוצה כבמסמרים בנפש, שהיא בתמימות גמורה. לכן, מקדים הפסח וקרבן השעורים את קבלת התורה ואת קרבן החיטים. אבל אלו לא שני דברים שונים, אלא מחוברים. הכישרון הטבעי, הסגולה הנפשית הטבעית של האמונה, מכשיר את קבלת התורה.
הרב מסביר שהעמים האחרים אינם מאמינים באופן טבעי, אלא אמונתם צריכה להיות התגברות על טבעיותם. וזאת, מפני שלֹא נִגְלוּ לָהֶם עִנְיָנִים מוּחָשִׁיִּים גְּדוֹלִים עַל יְסוֹדֵי אֱמוּנוֹתֵיהֶם, עַל כֵּן אֵין טִבְעָם הָאֱנוֹשִׁי גּוֹזֵר לְהַאֲמִין כִּי־אִם הַהַסְכָּמָה הַמְּשַׁכֶּרֶת וְהַהִתְגַּבְּרוּת עַל הַטִּבְעִיּוּת. האמונה לא נתגלתה אצלם באופן מוחשי. בישראל, חווית האמונה והמפגש עם אדון העולם היתה בחוש ממש. כל מערך יציאת מצרים, בקיעת ים סוף וההליכה במדבר, לא היה דבר נסתר שמישהו לימד באיזה מקום סודי, ואחר כך הפיצו אותו לכולם, אלא "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא" (רמב"ן בראשית יח, א) – ראתה ממש, בעיניה. יחזקאל אמנם הבין פי כמה וכמה ממנה, אבל היא קלטה בחושיה את הגודל, העוצמה והנוכחות האלוהית שאין אחריה הרהור. מהן ההשלכות של זה ומה זה מחייב, אלו שאלות אמתיות ונהדרות, נחלת הלומדים מדורי דורות, אבל עצם המציאות המוחשית והמורגשת שהיא יסוד האמונה, היא נחלת ישראל בלבד. את העמים האחרים צריך לשכנע, כי אצלם הדבר הטבעי הוא רק תפיסת הטבע המוחשי. כשמתרשמים באופן חזק מרוח סערה, הר געש ושמש, יכולים לחשוב שאלה כוחות אלוהיים או איתני הטבע, לנתח אותם באופן מדעי ואולי אפילו לשלוט בהם, אבל האמונה תלויה בהתרשמות, בשכנוע, ברמה השכלית. בישראל, האמונה מראש איננה תלויה בזה. היא נבנתה באופן שהיא מוחשית ונוכחת יותר מכל סוג של הופעה טבעית אחרת, וכך היא נטבעה בנפש הלאומית. זו הסגולה, זה קָרְבַּן הָעֹמֶר שֶׁל שְׂעוֹרִים, מַאֲכַל בְּהֵמָה. היהודים הובלו ממצרים לתוך המדבר, במדה מסוימת נגד שיקול דעתם, כי הם חשבו שבטח אפשר יהיה להסתדר עם פרעה והמצרים שהשאילו להם רכוש. אבל חווית הנוכחות האלוהית ביום ובלילה, במאכל ובמשתה, באש ובמים, היתה חזקה כל כך עד שלא ניתן היה להתעלם ממנה. הרושם הושלם על ידי המוחשיות, העובדתיות האובייקטיבית שהיתה מעל ומעבר לכל סוג אחר של עובדה, ואושרה באופן מלא ונחרץ בדיבור אלוהי ישיר בפסגת המהלך של יציאת מצרים – מעמד הר סיני. אחרי ה"נַעֲשֶׂה" של הטבעיות, הדביקות, והרצון להתקשר לנוכחות האלוהית, בא ה"וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז) של לימוד התורה, שהוא הפיתוח השכלי המעמיק והנרחב כאילו אין אמונה, במובן שאין לקבל את הדברים כמובנים מאליהם. אמנם ההופעה הגלויה היא למעלה מכל הופעה אחרת, אבל האלוהות אינה מצטמצמת בה בלבד. כל סוג של אמונה, חידוש והעמקה – רצוי. התורה נלמדת מתוך ודאות היותה אמת, אבל ודאות כזאת שאינה מאפילה ואינה דוחקת את הרצון להבין אלא מעצימה אותו. העובדות הסופיות אינן מגדירות ובוודאי שלא גודרות את האלוהות האינסופית בסופיות, אלא רק מביאות אותה אל המוחשיות והוודאות האנושית.
עֵץ הַדַּעַת המופיע כאן רומז לחווית קרבה לאו דווקא מוחשית אלא אינטלקטואלית רוחנית, כפי שהיתה לאדם הראשון בגן עדן, של אלוהות גדולה יותר מאשר "רק" זו שהיתה ביציאת מצרים. לא שזה דבר של מה-בכך, שהרי זהו המאורע הגדול ביותר בתולדות האנושות, אבל בכל זאת יש לו גבולות, ואנחנו שואפים אל מה שנמצא מעבר לגבולות הללו. התוספת של עץ הדעת, של למעלה מגן העדן, מסמלת את חווית קרבת הנשמה והשכל העליון, הכוללת בתוכה את החוויה האינטלקטואלית.
אֲבָל תַּכְלִית דֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא, שֶׁכָּל כֹּחַ לֹא יְמַעֵט אֶת חֲבֵרוֹ, וְלֹא יִתְמַעֵט עַל יָדוֹ, כִּי־אִם יִתְגַּלֶּה בְּכָל מְלֹא עֻזּוֹ, כְּאִלּוּ הָיָה הוּא הַשּׁוֹלֵט לְבַדּוֹ. הרב מציג כאן עמדה הפוכה לזו הפשטנית שהיתה מקובלת בימיו (ולמעשה גם בימינו), המסתפקת בקצת רגש וקצת שכל. כֹּחַ הָאֱמוּנָה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם כָּל־כָּךְ כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם אֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁל מֶחְקָר – הרגש הוא במלואו, בכל ודאותו וחד משמעיותו. אין זו רק דעה, סברא או נטייה, כי אם אמונה מוחלטת. וּלְעֻמַּת זֶה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה כֹּחַ הַחָכְמָה כָּל־כָּךְ מְעֻלֶּה וּמְזֹרָז כְּמוֹ לֹא הָיָה כְּלָל כֹּחַ שֶׁל אֱמוּנָה בַּנֶּפֶשׁ – גם התפיסה השכלית היא מוחלטת ובלא פחד. אחדותם של שני הכוחות הללו, היא ההופעה האלוהית. אלמלי היה מדובר באלוהים, צריך היה לעשות פשרות, מפני שברור שהופעה מוגבלת לא יכולה להשפיע לחלוטין על הוודאות. כך אנחנו מתייחסים לכל ספר, ציור או מחזה. אפשר להתרשם ממנו עמוקות, אבל היחס אליו לעולם אינו של ודאות ואמונה מוחלטת. הוא הדין לגבי המחקר. ההנחה הרווחת היא שעל כל אדם ניתן למצוא משהו לא טוב. הוא יכול להיות צדיק נפלא, אבל אם יחקרו מה עשה בכל יום ובכל שעה – בודאי ימצאו דברים רעים. לכן, אם באופן כללי חושבים שזה אדם טוב – לא כדאי לחקור, כי חבל לפגוע ברושם הכללי. זו פשרה הכרחית, מפני שבני האדם, גם אם הם מאוד מרשימים ואהובים, הם מוגבלים, ולכן "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום" (יבמות סה, ב). אבל הקדוש ברוך הוא איננו צריך פשרות או ויתורים. לאדם מותר להיות ישר עם עצמו ולהגיד שהוא לא מבין ולא יודע, ולקוות שיום אחד יבין וידע. הוא יכול להציג את עמדתו לפני הקב"ה, ולבקש או אפילו לתבוע שישכיל אותו ויתן לו להבין. אבל אי אפשר להגיד לד' שאנחנו יודעים שגם הוא מחפף לפעמים, אבל אנחנו מוותרים לו, כי אף אחד לא מושלם. המחקר צריך להיות אמתי וכן לחלוטין: רק מה שהאדם רואה ומבין זה מה שיש לו, אלא שעליו להיות מודע לכך שהבנתו מוגבלת. הוא יכול להביא את ממצאיו לשיפוט הציבור, או אפילו רק לביקורתו העצמית, ולהחליט שהם לא טובים מספיק. אבל לשקר לעצמו שהוא מבין יותר ממה שהוא מבין זו הגזמה, ולא צריך לעשות את זה "למען" הקב"ה. אפילו לעצמנו אנחנו יכולים לשקר לפעמים מפני השלום, אבל הוא לא צריך שנשקר אודותיו, לא לאחרים ולא לעצמנו. לגביו יש לנו מאה אחוז של ודאות ומאה אחוז של חתירה לאמת, ואין ביניהם סתירה.
הרב ראה חשיבות רבה בלימוד אמונה, כלומר הבנת היסוד השכלי שבאמונה, בירורה והבנה כיצד צמחה, כשם שהאדם צריך ללמוד את עצמו. לימוד האמונה הוא בהחלט לימוד, ואכן המשימה להבין את כל הדברים, גם את האמונה עצמה, וכמובן את התורה שבכתב ושבעל פה על תחומיה, היא באפשרותנו. זו גם הדרך שאנחנו נוקטים בה רוב הזמן, כי חוש האמונה הלא קיים ממילא, וצריך רק לזכור שלא לדכא אותו. להיפך, יש לתת לו את מקומו. בתפילה, למשל, יש יסוד של רגש: "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים" (אבות ב, יג) זה עניין רגשי. בעמידה בתפילה כתינוק בפני אביו וכעבד בפני המלך, בא היסוד הרגשי הודאי המוחלט לידי ביטוי מלא. וְעַל כֵּן טוֹבָה מְאֹד לְיִשְׂרָאֵל תְּמִימוּת הָאֱמוּנָה בְּפַשְׁטוּתָהּ, שֶׁהִיא גַּם־כֵּן מְבֹרָרָה כְּיוֹם בָּהִיר, "בָּרָה כַּחַמָּה" (שיר השירים ו, י). האמונה היא כזו שיש בה גם ודאות נפשית ורגשית, וגם בירור – הכרה. אמנם, גם במחקר יש מיסודות הפשטות והתמימות, כי הוא לא נעשה על מנת לדעת האם יש משהו באמונה, אלא כדי להבין אותה ולהעמיק בה. זהו הצירוף הנכון, כמו שאדם לא יטיל ספק בעצם קיומו (אלא אם כן הוא אינו בריא בנפשו), אבל הוא בהחלט מודע לכך שאינו מכיר את עצמו ואת כוחותיו עד תום, ויש לו הרבה מאוד מה להכיר, להבין ולחזק בתוך עצמו.
וּשְׁנֵי הַכֹּחוֹת הַיְסוֹדִיִּים הָאֵלֶּה מְגַלִּים אֶת כָּל מְלֹא עֶרְכָּם וּפְעֻלָּתָם, שיש לה שני צדדים: בְּמַעֲמַקֵּי הַנֶּפֶשׁ, אל תוך האדם, וגם אל מֶרְחֲבֵי הַחַיִּים, עולם המעשה, החברה וההתקשרות בין אנשים, שיש בו לימוד הדדי. שני הכיוונים הללו חשובים מאוד ונצרכים – "שיהיו פיו וְלִבּוֹ שוים" (פסחים סג, א), הלב שבתוכו והפה שנועד להתקשר עם הסביבה, בין כשהוא מקבל וניזון ובין כשהוא מקבל ונותן. השכל והרגש פועלים כל אחד בשני הכיוונים: הוודאות הגמורה, התמימה, חשובה מאוד כלפי הנפש פנימה על מנת לברר אותה, והיא חשובה מאוד כעמדה שהופכת להיות נחלת הכלל, החברה והמציאות, המובעת בכל עוז הרגש, האהבה והנאמנות, על ידי השפה, היצירה והמעשים. בדומה לכך ישנם שני מושגים של קידוש השם: פנימה – קידוש השם העצמי על ידי האדם (רמב"ם הלכות יסודי התורה ה, י), והחוצה – בקידוש השם לעיני יהודים או עמים אחרים (שם פרק ד). תחום המחקר השכלי נצרך גם הוא כלפי שני הכיוונים: כלפי פנים, הוא נצרך במובן החיוב על האדם לא לכזב ולשקר לעצמו, כי אם להתאמץ ולהתעמק בתוכו עד שיגיע לאמת. יש אנשים שמסתפקים בכך שהם ניצחו בוויכוח עם מישהו. אבל האמת היא שגם אם העולם כולו מודה לך, זה לא מספיק. מה אתה אומר על זה? האם זה באמת נכון? אתה צריך להיות המבקר החריף והמעמיק ביותר של עצמך. כוח המחקר נצרך גם כלפי חוץ, כדי ללמוד ולשמוע מאחרים. יש גם מצווה לקבל תוכחה. אם מישהו ראה באדם דבר הדורש ביקורת, עליו לשמוע לזה ולהשיב לו טובה, שכן הוא גילה לו משהו שהוא לא ראה ולא יכול היה לדעת. ביקורת אמיתית היא טובה גדולה כלפי האחר, וכך זה צריך להתקבל. אמנם, אם היא נעשית בקנטרנות ועל מנת לפגוע – זו אינה תוכחה, אף שיכולים להיות בה אלמנטים נכונים. כוח המחקר נצרך כלפי חוץ גם במובן של ביקורת כלפי מה שנמצא בעולם המעשה, המושגים והרוח, ובכלל בכל השכבות של הפעילות האנושית.
וּשְׁנֵי הַכֹּחוֹת הַיְסוֹדִיִּים הָאֵלֶּה מְגַלִּים אֶת כָּל מְלֹא עֶרְכָּם וּפְעֻלָּתָם, בְּמַעֲמַקֵּי הַנֶּפֶשׁ וּמֶרְחֲבֵי הַחַיִּים, בְּהוֹפִיעָם כָּל אֶחָד בְּצוּרָתוֹ הָעַצְמִית הַשְּׁלֵמָה, ולא באופן של פשרות וויתורים. כמובן שצריך לשקול היטב כל מעשה ולבחון האם הוא מתאים למציאות. צריך תמיד לדעת מה אומרים למי ומתי, אבל זו אינה פשרה מהותית או אמירה שלא צריך יותר, אלא שקילה מודעת של דרכי הפעולה בהתאם למצב. ברור שלא ניתן לדבר לילד קטן באותו אופן כמו לאדם מבוגר או להיפך. אבל העיקרון הוא שכל כוח צריך לפעול בְּאֵין שׁוּם דָּבָר מֵעִיק לוֹ כְּלָל, אין לשים מעקה, גדר, ולהגיד שמעבר לזה אין לחקור. יש המלצות ענייניות, כמו "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור" (חגיגה יג, א), אבל זה מפני שזה לא יעזור, שכן כמה שלא תחקור בעניין הזה, תהיה לך מפלה. זו המלצה עניינית: אל תתאמץ היכן שתעלה חרס בידך, ולא אמירה שאפילו אם היה אפשר זה לא היה מעניין אותנו. יש המלצות נוספות, כמו "אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו" (חגיגה יא, ב), מפני שאחרת זה לא יצלח. גם ילד לומד צעד אחר צעד, ובכל לימוד של משהו חדש יש המלצות כיצד ללמוד, מפני שלכל דבר יש גבולות עצמיים עד כמה ניתן להבין אותו, וגם כישרונו של הלומד מוגבל. אבל אלו לא גבולות חיצוניים של צנזורה, שאנחנו מפחדים שתגלה, לכן לא נגלה לך אפילו שאתה מסוגל. אלא שאם אתה לא מסוגל, לא כדאי לך, כי לא רק שלא תדע את האמת, אתה גם עלול להזיק לעצמך ולאחרים. וּבְהִתְכַּנְּסָם וְהִתְקַשְּׁרָם יַחַד לְמַעֲרָכָה אַחְדוּתִית עֶלְיוֹנָה. כאשר הם לא רק מתפתחים במלוא העוצמה, אלא גם מתכנסים ומתקשרים, אנחנו מקבלים מערכה אחדותית עליונה של התגלות אלוהית, הן בצד המוחשי הרגשי והן בצד של צלם אלוהים שנמצא באדם כבר בעצם יצירתו – השכל, התכונה הנעלה שבאופיו המאפשרת לו בחירה חופשית מוסרית ותבונית.
אמנם צריך לזכור שכאן מדובר על המצב הטבעי – שעורים וחיטים, חירותו של העם שיצא משעבוד ומקבל את התורה. המצב בגלות אינו טבעי, ואחד הדברים הקשים והנוראים בהם הדבר בא לידי ביטוי, הוא שלעתים ישנה התנגשות בין שני הכוחות. כך קרה, למשל, בתקופת ההשכלה, כאשר במקומות רבים גבר כוח המחקר על האמונה, ובמזרח אירופה נוצרה במידה מסוימת תופעה הפוכה, של דחיית כל חכמה והתחכמות והליכה בפשטות בהמית כמעט. אף אחד מהדברים לא יכול לעמוד לבד. הטבעיות הישראלית צריכה את הכל, ולכן ישנו קשר בין שני הכוחות: השעורים והחיטים, שניהם מזינים את האדם ובונים אותו. זה יוכל להיות רק במצב של חירות, כשתהיה פתיחות אל הטבעיות הארץ ישראלית כולה, שיש בה לא רק שמים, אלא גם ארץ. כאשר האדם עומד ביציבות על קרקעה של ארץ ישראל, אז "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, יא), והוא מביט אל השמים באופן נכון. מי שלא עומד על הארץ אינו יכול לראות את השמים כראוי, גם אם הוא מאוד רוצה. התלישות היהודית, הגלות, היא מציאות של תלייה בין שמים וארץ – פשרה הן עם הרגש הטבעי שקשה היה מאוד לפתח אותו, והן עם התפיסות השכליות העליונות שצריך היה להגביל אותן כדי שלא לפגוע באמונה, כשם שהחיים הלאומיים בכלל היו מוגבלים בעצם קיומם. היא הציעה פשרות רבות שייתכן והיו הטובות ביותר במצבן, אבל צריך לזכור שהן באו רק באופן זמני. לעומתה, ארץ ישראל וחזון אחרית הימים מציעים חיים מלאים ושלמים.
