אֵלֶּה הָרְחוֹקִים, הם קודם-כל אלה שבאו ממרחקי ההתבוללות אל הלאומיות היהודית הפוליטית-מעשית. אבל הם גם אלה שבאו ממרחקי ההתבוללות אל הלאומיות היהודית הרוחנית-תרבותית, אל העיסוק במדעי היהדות ובהיסטוריה יהודית. המסלול של אלו ואלו היה של התרחקות, התבוללות והשתלבות בתרבויות העמים ובהוויותיהם, והנה, על ידי הַרְגָּשַׁת הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית בְּטִבְעִיּוּתָהּ – הרגשת צער ישראל, העלבון והשפלות, נִפְתַּח אֶצְלָם הַמַּעְיָן של חזרה אל העם, החזון העתיק של לאומיות, עצמאות וגאוות האומה. העמדת כבודם של ישראל בעיני הגויים ובעיני עצמם נעשתה חשובה להם.
אז עלתה השאלה (שבימינו אינה פחות קשה מאשר פעם) כיצד לראות את התופעה הזאת. היו רבנים, מנהיגים רוחניים ותלמידי חכמים, שהתייחסו אליה בתמיהה וחשד: הרגשת לאומיות טבעית, אבל לא תשובה ממש ולא חזרה אל התורה והמצוות; עיסוק ביהדות, אבל לא מתוך מחויבות של קודש. "מי יודע", הם אמרו, "אם אין זו תחבולה חדשה של ההתבוללות, של השטן". אם לא לקחו את רוב ישראל בדרך הגסה של הטפה לעזוב הכל לגמרי, עכשיו מציעים דרך ביניים: אדרבא, תישארו יהודים לאומיים, כמו הגרמנים. הישארו עוסקים ביהדות, כמו האחים גרים באגדות טאוטוניות-גרמניות. אתם יכולים מדי פעם לנגן ניגונים יהודיים של פעם, להעלות מחזות תיאטרון על העיירה שהיתה, לכתוב רומנים על סיפורים של פעם. אלו דברים מעניינים, אבל אין להם קשר למחויבות אישית, ציבורית וקהילתית לתורה, מצוות, משפט ואמונה. כל החידוש הזה הוא תחבולה, וצריך להיזהר ממנו עוד יותר. קל לאדם להתנגד למי שאומר לו לחתוך לעצמו את הראש, כי זה קשה וכואב. אבל יש אויב עדין יותר: הוא אומר לך לקחת רק טיפה קטנה, וזה אפילו מתוק, אבל זה רעל. לכן, מן התחבולה הלאומית החדשה הזאת צריך להיזהר יותר, היא מסוכנת יותר מן ההטפה הפשוטה והגסה להתבולל, לעזוב הכל ולהידמות לגמרי לעמים האחרים.
הרב אינו מתעלם מהמציאות הקשה, ונותן לכך משל הלקוח מהמשנה: ישנו "מקום מַיִם הָרָעִים" (אבות א, יא); יש כל כך הרבה צער בריחוק מהתורה. המושגים בהם האנשים הללו מתארים לעצמם את הלאומיות היהודית, חכמת ישראל ומדעי היהדות והתרבות הישראלית, הם מַיִם מְדֻלָּחִים, בַּחִיצוֹנִיּוּת שֶׁבַּחִיצוֹנִיּוּת. לא רק שהם לא תופסים את מלוא עומק הקדושה, אלא אפילו מעט עומק הם לא תופסים. זה מתבטא, למשל, בניסיון לדמות את תרבותנו לתרבויות אחרות ולראות בכל חלק ממנה השפעה של תרבויות זרות: החוק הוא פרסי ואחר כך רומאי, הקבלה היא פרסית, החכם הזה ניאו-אפלטוני, הלאומיות שלנו היא כמו זו של הפרנקיסטים והפולנים וכך הלאה עד ששום דבר מקורי לא נשאר. בעצם, הרב אומר שזה קרה מפני שהם חייבים היו להרוות את הצימאון, ואם אין מים טובים – תורה, הם ישתו מַיִם הָרָעִים, ילמדו מה שהיה מצוי ללמוד. הַמַּיִם הָרָעִים שֶׁשָּׁתוּ מֵהֶם הַמַּזִּיקִים עֲדַיִן שׁוֹטְפִים הֵם, הַבִּצָּה הַיְרֻקָּה[62] וְכָל הַמַּחֲלוֹת הַמְקַנְּנוֹת בָּהּ עֲדַיִן נוֹתֶנֶת הִיא אֶת בָּאְשָׁהּ. היא מבאישה, הרב יודע היטב מה המצב. הוא קורא את הספרים, המאמרים, ההבנות והמושגים שלהם, והצער הוא נורא. עכשיו הם אמנם לאומיים, בעד היהדות ובעד תחייה יהודית לאומית תרבותית, יש להם איזו הרגשה בריאה, אבל יחד איתה עולה על הדוכן בחזית כל מה שצברו מכל המזבלות שבעולם. הרב מבין את מי שאומר שזה נורא ושאי אפשר להתקרב לזה מפני שזו ביצה, סכנת נפשות, ואסור לדרוך שם, ואף על פי כן חולק עליו.
כדי להבין את תגובתו השונה של הרב, צריך להעמיק בתהליך שעבר על אֵלֶּה הָרְחוֹקִים:
הַמַּעְיָן שָׁל הַרְגָּשַׁת הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית בְּטִבְעִיּוּתָהּ נִפְתַּח אֶצְלָם, בעקבות התגובה של אומות העולם למציאות ישראל. האנטישמיות הגיעה לממדים מפלצתיים בניסיון לא רק לשמד, אלא גם להשמיד את כל היהדות העולמית. יש שמנסים לומר שזו תקלה, בעיות של דמוקרטיה לא בשלה בגרמניה, כאילו שאפשר לפרש דבר נורא שכזה בכמה תקלות של שיטת המשטר. אבל רבים אחרים מבינים שדבר כזה אומר דרשני. גם מצד האומות, עד היום אנשים באירופה לא מאמינים שהם עשו דבר כזה. כאשר אנשים עמדו (ועדיין עומדים) מול תופעה נוראה כזו שלא ניתן להסבירה, זה עורר את הלבבות. תרמה לכך גם הרגשת הסולידריות והרצון בכבוד ישראל שעמדו ביסוד הלאומיות של הרצל, נורדאו,[63] ז'בוטינסקי[64] ואחרים, שחשו שאי אפשר להשלים עם ההשפלה. הם לא יכלו להשלים עם זה שהיהודי, בכל מקום שהוא נמצא, גם אם באופן אישי נותנים לו את כל הזכויות, הוא סוג ב' מבחינה לאומית. זו תחושה בריאה ונכונה, אלא שהפיתרון האמיתי שלה לא היה זה שהם חשבו עליו.
כמשל לכך, ניתן לראות אדם שמצד חינוכו הוא איש גס רוח, נהנתן ורודף בצע. יום אחד הוא רואה לידו אדם שנפל, ונכמרים רחמיו עליו. הוא עושה פעולה השונה מן החינוך ואורח החיים הרגיל שלו, ומסייע לו. אמנם, אם ישאלו אותו מדוע הוא עוזר, יענה: "אני נהנתן, שתיין ומהמר – אלה החיים האמיתיים! הוא מסכן ואני רוצה להבריא אותו, כדי שיוכל להיות כמוני". הרגש הפנימי של רחמים וחמלה כלפי הזולת הוא דבר גדול וקדוש. מנגד, כששואלים למה הוא מרחם עליו, מה נמצא אצלו במודעוּת, הוא אומר שחבל לו שהוא לא יכול להיות נהנתן כמוהו. בדומה לכך גם בענייננו, נפתח מעיין פנימי אצל האנשים שחלקם הגדול יכולים היו להימלט באופן אישי ולהסתדר בלי הלאומיות, אבל לא יכלו לסבול יותר את השפלת עמם. משהו בתוכם לא נתן להם מנוח; לא יכול להיות שבני עמם, אפילו שהם שונים מהם, מושפלים וסובלים כל כך. הם הרגישו אחווה, ובמידה מופלאה נתנו הכל למען העם. אבל כששואלים אותם מהו אותו הטוב שהם מבקשים עבור העם, הם חושבים שטוב זה להיות כמו האוסטרים: הם יכולים ללכת למזללות של נקניקיות ובירה, ואילו יהודים לא יכולים להיכנס לשם, כי האנטישמים צועקים עליהם. לכן צריך שהיהודים יבנו לעצמם מזללות, בהם יוכלו לזלול ולסבוא בשמחה ובלי חשש. כמובן שיכולים להיות מושגים עדינים יותר – שיהיו לנו מוזיאונים וספריות יפים משלנו, אבל הכל חיצוני שבחיצוני, כי אותם הרחוקים לא מתארים לעצמם מהם באמת חיי הרוח של ישראל. הם אומרים: כמו לגרמנים ולרוסים, גם לנו יש אגדות. התלמוד, הלוא הוא אוסף של אגדות יפות, "משל למלך בשר ודם" שיש לו בן ובת, אויבים וחברים. גם אנחנו לאומיים, ויש לנו לאומיות שהיא כמו זו של שאר האומות. ברור שזו תפיסה חיצונית מאוד, שאינה מבינה את הקודש, העומק והיחודיות שבדבר, אבל השאלה היא מה יצא מזה. האם זה רק איזה פרפור של משהו טוב בלב, אבל בסופו של דבר הריקבון יגבר, או שיש כאן תקווה למשהו?
אֲבָל זֶה יַחֲלֹף מַהֵר. הרב מכריע שיש כאן תהליך של היטהרות, תנועה והנעת המים הרעים הלאה. אמנם, שאלה גדולה היא מה נקרא מַהֵר ביחס לתהליך היסטורי. אין ספק שהרב קיווה שזה יהיה ממש מהר, בימיו או תוך כמה עשרות שנים. אבל מהר יכול להיות גם חמישה דורות, מכיוון שלא מדובר בפרקי זמן אנושיים, אלא היסטוריים. הַמַּיִם הָרָעִים באים עכשיו גלים גלים, מפני שיש מעיין פנימי הדוחף אותם. כל הויכוחים, ההתלבטויות והפעולות הם תוצאה של התהליך המורכב של ההתמודדות המחודשת עם הזהות העצמית של משמעות היהודיות שלנו. נעשים הרבה דברים גסים, שטותיים ומרגיזים והמון טעויות. ובכל זאת, הרב רואה בזה תהליך, ולא רק תמונת מצב. מתחת לפני השטח מסתתר המעיין הטהור המניע את התהליך, ולכן לבסוף יָבוֹאוּ הַמַּיִם הַזַּכִּים וְהַנְּקִיִּים, אֲשֶׁר מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים, מן המקדש הפנימי של "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, טז). במקום הַהַרְגָּשָׁה הראשונית – הַגַּסָּה הַחִיצוֹנִית שהרב תאר קודם – הַרְגָּשַׁת הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית בְּטִבְעִיּוּתָהּ (הלא מפותחת), תבוא הרגשה אחרת – הַהַרְגָּשָׁה הָעֲדִינָה וְהַמְּלֵאָה גֹּדֶל וּגְבוּרָה פְּנִימִית, אָז כְּאַיָּל יְדַלֵּג יִשְׂרָאֵל, כַּאֲרִי יִתְנַשָּׂא, כְּלָבִיא יָקוּם, יִצְרַח וְיֶהֱמֶה כַּהֲמוֹת יָם עַל טִמְטוּם חוּשָׁיו הָרוּחָנִיִּים, זהו תהליך של תשובה לאומית ציבורית, לא רק תשובתם של יחידים, אלא תשובתו של עם שלם – יְדַלֵּג יִשְׂרָאֵל, לא רק בן ישראל אחד. גם תשובת היחיד היא דבר חשוב, אבל התשובה הלאומית הציבורית היא תהליך גדול הרבה יותר. יש הגיון פנימי בבקשת החיים העצמיים והרגש הטבעי של כבוד ישראל. היא לא באה משום מקום, ואם לאדם שכבר היה רחוק אכפת פתאום מן הדברים הללו, אות הוא שרגשותיו נובעים מן הַמִּקְדָּשׁ הפנימי – הַמַּעְיָן, ולכן ברור שסוף התהליך יהיה שאֶל אֱלוֹהָיו וְאֶל טוּבוֹ יִפְחַד (הושע ג, ה) בְּבַקְּשׁוֹ אֶת אַרְצוֹ וּמַלְכוּתוֹ.
יש מי שיאמר שהרב היה נאיבי ומיהר להסיק מסקנות ולהחליט החלטות כאשר עוד רבים הקשיים, אולם לא כך הם פני הדברים. כאן הרב לא מתאר את המאבק אלא מעמיד חזון, אך במקומות אחרים הרב מתאר את הקשיים הרבים שילוו את התהליך. יערך מאבק קשה בין המעיין הפנימי לבין הביצה הרובצת עליו ומדכאת אותו. אבל הוא מנסה לפרוץ, וכשהוא פורץ המים הזורמים מפלסים להם דרך, יוצרים אפיק, ומבריאים את הביצה עד שבמקומה יש נחל, ובו כל מה שהיה בתוך ביצה הופך למים צלולים. כמנהיג ריאלי, הגיב הרב בחומרה – בכתב, בעל פה ובמעשים, נגד הביטויים המרגיזים של כפירה ולאומיות המנותקת מן הקודש, שהיו בדורו. אבל כהוגה, הוא ראה גם את הצד העמוק יותר של תהליך הגאולה. הוא ניחן בראייה למרחק היסטורי גדול, ביכולת להבחין בתהליך פנימי שהיה מכוסה מרבים אחרים בגלל הקשיים שנתקלו בהם בפגישתם עם המציאות. לכן הרב מכריע שאמנם מצב הנפש הלאומית נראה כרגע כמו ביצה, אבל מצד שני נפתח המעיין, שגם אם בתחילה הוא דוחף החוצה את השכבה החיצונית ובכך מגביר את הגסות, החיצוניות וההתנגדות לקודש המסור מדורי דורות, סופו שיפעל את פעולתו וינקה אותה לגמרי. לכן כאן מביע הרב תקווה וציפייה גדולה, ומצייר את הסוף כעין חזון נבואי.
לכל מצב צריך להתייחס בשתי בחינות: האחת היא כתמונת מצב – "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבא בתרא קלא, א). כשרואים דברים רעים, צריך לדעת שהם רעים ואי אפשר להמתיק אותם בכך שמתעלמים מהם. אם דבר הוא רע, לא נכון, לא צודק או מרושע, צריך להכיר בכך. אבל יש בחינה נוספת של התבוננות עמוקה, המחפשת האם יש לזה כיוון. אסור להסכים עם הדברים הרעים, אבל חייבים לבחון את מקורות התהליך ולראות כיצד ניתן להעצים ולחזק את המניעים הפנימיים הטובים שלו. נכון שבפעילות התרבותית הלאומית יש המון דברים לא טובים, אבל היא בכל זאת פעילות, וככזאת היא מצביעה על חיפוש, התלבטות וניסיון לבנות משהו, גם אם בפועל הוא רע. אצל רבים התחיל תהליך מורכב של רצון להיגאל ולשנות את המצב, אבל המושגים שהיו בידם כיצד לעשות זאת היו שאולים מתרבויות אחרות ועמים אחרים. יש מי שרצה שיכבדו אותו בכניסה למסבאה כמו האוסטרי, הבווארי או הצ'כי. מישהו אמר שצריך שיהיה לנו תיאטרון משלנו, מישהו אמר שתהיה לנו אוניברסיטה משלנו ואחרים דיברו על רומאנים בשפה שלנו. כל אחד לפי מדרגתו, שאב את מושגי הכבוד, החירות והעצמאות מסביבתו. גם כשהמושגים האלה אינם רעים כשלעצמם, ברור שזו אינה העצמיות הישראלית, אלא העתק עצמיותו של מישהו אחר.
תלמידי החכמים שבדורו של הרב, התלוננו על הדברים שנכתבו ונאמרו על ידי אֵלֶּה הָרְחוֹקִים ששתו כולם מן הַמַּיִם הָרָעִים וחיים בתוך מושגים זרים. הרב פנה אליהם ואמר שודאי שגם הוא לא מסכים עם הדברים, אבל לא די בתלונות. יש להכין את הדרך הנכונה יותר עבור מי שכבר נמצא בתהליך של תסיסה, התלבטות וחיפוש. כדי שידעו שיש גם מושגים אחרים, צריך לתת להם מים טובים, "ואין מים אלא תורה" (בבא קמא יז, א). ראשי ישיבות ורבנים רבים לא הבינו מה הבעיה: יש בתי מדרש, ספרים חידושים ופלפולים, וכל אחד יכול לבוא ולשתות. להם אמר הרב שהצורה והדגשים היו נכונים בימים של גלות וחיים בקהילות, אבל עכשיו המים האלה לא מספיקים. צריך לתת אותם בכלים אחרים ובצורות אחרות, ולהראות את העומקים הנוספים שיש בהם: כיצד הקודש הוא יסוד היסודות של החיים הציבוריים הלאומיים והעצמאות היהודית, וכיצד הוא משליך על מערכת החוק, המשפט, המשטר, החברה והכלכלה, התרבות, הספרות השירה וכל הנטיות האנושיות. צריך להראות שיש כאן חזון אוניברסלי של גאולת העולם והאנושות, הכולל תפקיד מיוחד של עם ישראל בתוך העמים. הם לא יכולים לעשות את זה בעצמם מפני שהם רחוקים מדי, ולכן תלמידי החכמים שנטועים בקודש יומם ולילה, צריכים לעסוק בכך. אם יפגש תהליך התסיסה, החיפוש וההתלבטות עם ההצעה המתאימה, יכול להיווצר תהליך של תשובה מצד נפש העם. אז תבוא בקשת הארץ – החיים הטבעיים שאינם מנוכרים אל הטבע, המלכות – החיים המאורגנים של הייחודיות הלאומית, העונג, השירה, הרגש, הדמיון, המחקר והמדע הנכונים.
הרב ניתח את המצב כביטוי של תהליך מורכב וקשה העובר על מי שהתרחק הרבה, המתקרב על פי מידת הבנתו וידיעתו, על כל הטעויות והכישלונות שצומחים מכך. בדורות האחרונים ניתן לראות שוב ושוב מעשים, כישלונות, חרטות, תשובות, עייפות לזמן מה ושוב ניסיונות. גם היום אנחנו אפופים בתחושות כישלון, אכזבה ויאוש, במחשבה שאין עתיד מלבד לוותר, לעזוב ולהתנכר, אבל סופנו שנצליח. עם זאת, ניתוח המצב לא הביא את הרב לחשוב שעלינו לשבת ולחכות עד שזה יקרה. אף שסוף התהליך ההיסטורי הזה להגיע לקודש, אל לנו לתת לו לפעול לבד. צריכה להיות פעולה מכוונת של מי שיש לו שורש בקודש, כדי לסלול דרכים חדשות, לחזק ולהעצים את היסודות הטבעיים הנכונים והחיוביים שבנפשות עם ישראל. לצד השלילה המוחלטת של הדברים הרעים, צריכה לבוא תחיית הקודש – בניית מערכת מחשבתית, מושגית ומעשית של חיזוק המניעים הטובים ונתינת האפשרות לביטוי הרצונות הפנימיים באופן הנכון. צריך לכרות אפיקים מהביצה הזאת, לנקז ממנה את המים כמו שעשו החלוצים, להבריא את האדמות על ידי מאמץ מכוון של בירור עיקרה ויסודה של הלאומיות הישראלית, שהיא העצמיות היהודית מדורי דורות, מאז האבות ומעמד הר סיני. אם הרב לא היה חושב שיש פה תהליך, אלא שהרחוקים פשוט מקולקלים וזו אינה אלא תחבולה כדי להעביר את ישראל על דת, אפשר היה לשבת בנחת כי ממילא שום דבר לא היה עוזר. דווקא מכיוון שהוא ידע שיש כאן תהליך, אמנם מסובך, של התלבטות וחיפוש חיצוני פנימי, הוא הבין שיש חשיבות עצומה לפעולה וקרא קריאה גדולה לתלמידי החכמים.
הֶאָח, מַה נּוֹרָאָה הִיא הַתְּשׁוּבָה הַחַיָּה וְהָרַעֲנַנָּה הַזֹּאת. לעומת המוות של הביצה, מדגיש הרב את תנועת החיים הנפשיים. מים עומדים הם מים מתים, וגם ההתבוללות היא סוג של מוות. יהודי הממית את יחודיותו ומסתיר את עצמו מפני שהוא רוצה להיות כמו מישהו אחר, כביכול הורג את עצמו בניסיון להפוך לחומר גלם לדמות החדשה. לעומת זאת, תנועת החיים המתפרצת של רצונו של האדם להיות עצמו, גם אם הוא עדיין לא יודע מה הוא ונדמה לו ש"חיים" זה רק סוג של השתוללות יצרים, היא בוודאי נגד ההתבוללות והמוות. הַתְּשׁוּבָה הַחַיָּה וְהָרַעֲנַנָּה הַזֹּאת, היא תופעה אדירת ממדים ורבת כוח. ישנם מכשולים בחזרה מן ההתבוללות. המתבוללים הכירו את התרבות, הדת, ההיסטוריה, השפות ואורחות הנימוסים של עמים אחרים וצברו כל כך הרבה מהם, עד שכאילו רכס הרים של ידע, נימוסים והרגלים עומד בינם לבין רצונם לשוב ליהדות. אבל התשובה הזו – הָרִים תְּפוֹצֵץ. ועדיין, בהרים של חול אפשר לחפור, אבל אם הם עשויים סְלָעִים קשים – אי אפשר לעבור אותם. הדימוי הזה מייצג לא רק את המרחק, אלא גם את הקושי להינתק מהעבר. ובכל זאת, התשובה הזאת סְלָעִים תְּשַׁבֵּר, חוֹמוֹת בַּרְזֶל תְּהָרֵס. הרב רומז למאמר חז"ל "מיום שחרב בית המקדש, נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב, א). השמים קודרים ויש כמו מחיצה של ברזל העשויה מן החטאים; מטען כבד מכביד על הנפש. האדם כבר מזוהה עם חטאיו, וחושב שאם יפטר מהם – לא ישאר בו שום דבר שיכול להיקרא "הוא". אבל התשובה הזאת, רצון החיים, יכולה גם לשבר את חומות הברזל, ואז וּתְשׁוּבָה מְלֵאָה תִּתְלַקַּחַ כמו אש פנימית, ותרעיש את עולמה של האנושיות בְּכָל גְּבוּרַת הוֹד רַעֲמָהּ.
