ז – שְׁלֵמוּת נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל וּתְחִיָּתוֹ, פסקה יח

הרב עוסק כאן ביחס בין כמה מושגים: הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, האִישׁ הַפְּרָטִי (כאשר מדובר על יהודי, בן ישראל), ואֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, ומחדש דבר מיוחד במינו. כמובן שבכל יהודי, בכל בן ישראל פרטי, יש נשמה אלוהית וכל מה שמתחייב מכך – קדושה וחיוב תורה ומצוות, כישרונות ונטיות, אבל זה לא הכל. ישנה גם הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. ההבדל הוא בין ההופעה של הרצון האלוהי בכל איש פרטי על ידי הכישרונות, הנטיות, היכולות והשאיפות, לבין הופעה של הרצון האלוהי בכלל ישראל, דווקא ככלל ולא כאוסף של אנשים פרטיים, מצוינים וטובים ככל שיהיו. כפי שאומר הרב בתחילת הפרק השני של 'למהלך האידיאות בישראל':

בְּרֵאשִׁית מַטָּעוֹ שֶׁל הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר יָדַע לִקְרֹא בְּשֵׁם הָרַעְיוֹן הָאֱלוֹהִי הַבָּרוּר וְהַטָּהוֹר בְּעֵת הַשִּׁלְטוֹן הַכַּבִּיר שֶׁל הָאֱלִילִיּוּת בְּטֻמְאָתָהּ-פִּרְאוּתָהּ, נִתְגַּלְּתָה הַשְּׁאִיפָה לְהָקִים צִבּוּר אֱנוֹשִׁי גָּדוֹל אֲשֶׁר "יִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". זוֹהִי הַשְּׁאִיפָה, שֶׁבָּאָה מִכֹּחַ הַהַכָּרָה הַבְּרוּרָה וְהָעַזָּה וְהַתְּבִיעָה הַמּוּסָרִית הַכּוֹלֶלֶת וְהָרָמָה, לְהוֹצִיא אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת מִתַּחַת סֵבֶל נוֹרָא שֶׁל צָרוֹת רוּחָנִיּוֹת וְחָמְרִיּוֹת וּלְהָבִיאֶנָּה לְחַיֵּי חֹפֶשׁ מְלֵאֵי הוֹד וָעֵדֶן, בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלוֹהִית, וּלְהַצְלִיחַ בָּזֶה אֶת כָּל הָאָדָם כֻּלּוֹ. לְמִלּוּאָהּ שֶׁל שְׁאִיפָה זוֹ צָרִיךְ דַּוְקָא, שֶׁצִּבּוּר זֶה יִהְיֶה בַּעַל מְדִינָה פּוֹלִיטִית וְסוֹצְיָאלִית וְכִסֵּא מַמְלָכָה לְאֻמִּית, בְּרוּם הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית, "עַם חָכָם וְנָבוֹן וְגוֹי גָּדוֹל", וְהָאִידֵאָה הָאֱלוֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת מוֹשֶׁלֶת שָׁמָּה וּמְחַיָּה אֶת הָעָם וְאֶת הָאָרֶץ בִּמְאוֹר-חַיֶּיהָ. לְמַעַן דַּעַת, שֶׁלֹּא רַק יְחִידִים חֲכָמִים מְצֻיָּנִים, חֲסִידִים וּנְזִירִים וְאַנְשֵׁי-קֹדֶשׁ, חַיִּים בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלוֹהִית, כִּי גַּם עַמִּים שְׁלֵמִים, מְתֻקָּנִים וּמְשֻׁכְלָלִים בְּכָל תִּקּוּנֵי הַתַּרְבּוּת וְהַיִּשּׁוּב הַמְּדִינִי; עַמִּים שְׁלֵמִים, הַכּוֹלְלִים בְּתוֹכָם אֶת כָּל הַשְּׂדֵרוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת הַשּׁוֹנוֹת, מִן רוּם הָאִינְטֶלִיגֶנְצְיָה הָאָמָּנוּתִית, הַפְּרוּשִׁית, הַמַּשְׂכֶּלֶת וְהַקְּדוֹשָׁה, עַד הַמַּעֲרָכוֹת הָרְחָבוֹת, הַסוֹצְיָאלִיּוֹת, הַפּוֹלִיטִיּוֹת וְהָאֶקוֹנוֹמִיּוֹת, וְעַד הַפְּרוֹלֶטַרְיוֹן לְכָל פְּלַגּוֹתָיו, אֲפִלּוּ הַיּוֹתֵר נָמוּךְ וּמְגֻשָּׁם.[58]

עניינה של הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל הוא לְהוֹצִיא אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת כולה, את האדם בכללותו, מִתַּחַת סֵבֶל נוֹרָא שֶׁל צָרוֹת רוּחָנִיּוֹת וְחָמְרִיּוֹת, לגאול את האנושות. השאיפה האוניברסלית חייבת להתממש באופן של עם שלם בעל מדינה, מוסדות שונים ועיסוקים מגוונים, שבכולם, ולא רק אצל חֲכָמִים מְצֻיָּנִים, חֲסִידִים וּנְזִירִים וְאַנְשֵׁי-קֹדֶשׁ, מושלת האידאה האלוהית. צריך שתהיה חברה שלמה, בה החכם הגדול ביותר והסנדלר הפשוט, מוארים כולם על ידי האידאה האלוהית (כעין שירו של יורם טהרלב על הנגר שמחכה לעשות כסא לאליהו הנביא. הציפייה והכמיהה אצל כל אחד לפי מה שהוא). זוהי חברה שלמה, בה משלים מעמד אחד את חברו. גילוייה השלם של הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, הוא כאשר החכמה, הרצון, הרגש, האמנות, המדע, הכלכלה והפוליטיקה, חדורים יחדיו באור האידאה האלוהית השלמה.

נשמה זו אֵינָהּ שׁוֹרָה בָּאִישׁ הַפְּרָטִי כשהוא בגלות, כלומר כשהוא לעצמו. שם יש בו נשמה חשובה מאוד, אבל לא הנשמה הזאת, המחכה לו בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. ארץ ישראל היא המאגדת את בני ישראל לעם. מחוצה לה, הם מפוזרים ומפורדים לא רק מבחינה גיאוגרפית, אלא גם נשמתית. כל אחד לעצמו. הם מתקבצים יחד לקהילה, שהיא גרעין המשמר את הרצון והחזון להיות עַם, אבל עַם ממש יוכל להיות רק בארץ ישראל. בבחינת מה שאומר הרמב"ם על מצוות קידוש החודש, שיחול ב"יום שקבעו הם, רוצה לומר בני ארץ ישראל בו, ראש חדש, כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין היום, לא בראיה. ועל קביעתם נסמוך" (ספר המצוות לרמב"ם, עשה קנג). האנשים היושבים בארץ ישראל – טיפשים או חכמים, צדיקים או לא, הם נציגי כלל ישראל, ו"אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לא-ל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל" (שם). לא יתכן שתהיה שעה בה לא יהיו יהודים בארץ ישראל, אבל אם חס וחלילה זה היה קורה, לא היה מועיל שום חשבון ולא היינו יכולים לקיים שום מועד. צריך שיהיה יסוד לאומי בארץ ישראל, ממנו שואבים הפרטים השונים את הסמכות, הרשות והקדושה הכללית. יהודים בתימן, גרמניה ופולין, מציינים את החג באותו היום ומתפללים את אותה התפילה. זה הקשר הפנימי של כלל ישראל. לגבי עניין זה, כל יהודי בא לא כאדם פרטי אלא כחלק מהכלל, הוא מטפח את שאיפת הכלל שלו, אבל זה יתכן רק כאשר יש יהודים בארץ ישראל. לכן הרב אומר שגם בגלות כאשר הארץ שממה ונשלטת על ידי זרים, יהודי שבא לארץ ישראל הוא נציג כלל ישראל, ושורה עליו הנשמה הכללית של כנסת ישראל.

וְתֵכֶף כְּשֶׁבָּא אָדָם לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אפילו בימי הגלות, מִתְבַּטֶּלֶת נִשְׁמָתוֹ הַפְּרָטִית מִפְּנֵי הָאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית הַנִּכְנֶסֶת לְתוֹכוֹ, במובן של "שרגא בטיהרא מאי אהני?" (חולין ס, ב) הנשמה הפרטית היא 'שרגא' (נר) – "נֵר ד' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז), וכאשר הוא מגיע לארץ ישראל, שם השמש מאירה – אין צורך בנר, כמו שכאשר אדם הולך עם נר באמצע היום, הוא לא מוסיף אור. ודאי שנשמתו הפרטית עדיין קיימת, אך היא מתבטלת, במובן שהיא כבר איננה העיקר, כי אם האור הגדול של הנשמה הכללית המאירה עליו והנכנסת לתוכו כאשר הוא בא לארץ ישראל.

וְתֹכֶן עֶלְיוֹן זֶה פּוֹעֵל אֶת פְּעֻלָּתוֹ בֵּין כְּשֶׁבָּא הַדָּבָר לִידֵי רָצוֹן וְהַכָּרָה, כלומר, שאותו היהודי בא לארץ ישראל מפני קדושתה ומפני שהוא רוצה להתעלות אל מדרגת הנשמה הכללית. בֵּין כְּשֶׁבַּעַל הַדָּבָר אֵינוֹ רוֹצֶה וְאֵינוֹ מַכִּיר כְּלָל אֶת עֶרְכּוֹ, ולא מבין למה הוא בארץ. הוא חושב שהדבר התגלגל כך, לרגל עסקים, קשרי משפחה או מפני שזרקו אותו מכל שאר המקומות. לא טוב לו, הוא מתגעגע לסיר הבשר, הקישואים, השומים והאבטיחים, כל מה שהיה במקום אחר. אבל זה לא משנה. הוא כבר נתפס כנציג כלל ישראל, וכל מעשה שהוא עושה – נלחם, סוחר, בונה בית, או מוליד ילדים, כבר אינו עניין פרטי שלו, אלא בעל ערך כלל ישראלי. ולהיפך, אם הוא פושע – גם לזה יש משמעות כלל ישראלית. לא רק שהוא פושע, אלא היהודים בארצם הם פושעים.

אָמְנָם הֶבְדֵּל גָּדוֹל יֵשׁ בְּזֶה בֵּין הַהִתְגַּלּוּת וְהַהִתְרַחֲבוּת שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית, שֶׁכָּל שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנוֹ חָזָק לְהִכָּלֵל בַּנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית, כֹּה תָּאִיר בּוֹ בְּאוֹר קָדְשָׁהּ, וְכָל מַה שֶּׁיַּכִּיר יוֹתֵר אֶת עֶרְכָּה וְאֶת גְּדָרֶיהָ, לְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה תִּתְרַחֵב אֶצְלוֹ וְתוֹפִיעַ עָלָיו בִּשְׁלַל צְבָעִים נִפְלָאִים שֶׁל אוֹרוֹת קֹדֶשׁ, עֲשִׁירֵי גְּוָנִים, לְהַרְבּוֹת לוֹ עָצְמָה וְחֶדְוָה, גְּדֻלָּה וְתִפְאֶרֶת. כאן צריך היה להיות המשך בסגנון: "ובין מי שאינו רוצה, וממילא הוא סובל, כי הוא לא רוצה בזה, אבל אין לא ברירה כי כך הוא נידון על ידי אחרים ועל ידי עצמו". לכן, ההֶבְדֵּל הגָּדוֹל שיֵשׁ בעניין הזה, אינו בֵּין הַהִתְגַּלּוּת וְהַהִתְרַחֲבוּת, שהן רצף אחד ולא זו לעומת זו, אלא בין מה שיקרה למי שבא מרצון למי שבא שלא מרצון. אלא שהרב הפסיק בצד הטוב, ולא השלים את הצלע השנייה של המשפט הזה.

הַהִתְגַּלּוּת היא היסוד הראשון, וְהַהִתְרַחֲבוּת היא כבר במה שהאדם פועל להרחיב את היסוד הזה. ההתגלות היא כמו זרע של צמח. הוא בא ממקום אחר – לא אתה יצרת אותו. או שיש לך אותו, או שאין לך. ההתגלות היא המציאות הראשונה, עצם היות האדם כאן. ההכרה והרצון שלו, יכולים להרחיב את ההתגלות הזאת. אם יעדור, ישקה וידשן, יהיו לצמח הזה הרבה יותר סיכויים לפרוח ולתת פירות טובים. אבל אם לא יהיה הזרע, אפשר לדשן ולעדור, ושום דבר לא יצמח. גם כאן – השאלה היא האם האדם רוצה למלא את היותו כאן במשמעות, או שהיותו כאן היא רק כפייה שהוא מנסה לצמצם אותה ככל שיוכל, כמו שאמרו פעם על המתיישבים, שבאו רק בגלל שהאדמיניסטרציה של הברון רוטשילד[59] נתנה כסף. היו כאלה שאמרו: "איפה עוד נקבל בית, משק וכסף למחייה? פה מחלקים על חשבון הברון". אבל הם לא רצו לגור דווקא בארץ ישראל. לכן הם רצו לדבר צרפתית, שבנותיהן תפרוטנה על פסנתר ושהבנים ילמדו בפריז. אבל בינתיים יש פה מילגה שבעיירה בחוץ לארץ לא מחלקים. כאן זה יותר נוח. היו כאלה, והיתה עליהם ביקורת רבה מאוד, במיוחד לאחר מותו של הרצל, כאשר חלה היחלשות בתנועה הציונית ולא היה ברור מי יהיה יושב הראש. המועמדים האחרים היו אנשים טובים בעלי כושר ארגון, אבל לא בעלי חזון כמותו. בכלל, השנים ממות הרצל ועד הצהרת בלפור היו קשות מאוד, חשבו שהכל נופל, שהרצל חלם חלומות יפים אבל הוא מת. כאן מושבות הברון התנהלו במשטר חזק, והיישוב, העיתונות היהודית ונציגים מחו"ל מתחו ביקורת גדולה על המתיישבים שבכלל לא רוצים לעבוד אלא רק לקבל כסף ותמיכה, וכל הזמן מתלוננים שלא נותנים להם מספיק עיזים, תרנגולים וכסף. יש השמחים לגור בארץ ועולים במדרגות גדולות; ויש שאינם רוצים בכך, וסובלים סבל, קשיים ומתח נפשי משהותם בארץ, מפני שאין להם רצון להיות חלק מכלל ישראל ולא הכרה בערך של הדבר. זה כמו למנות לתפקיד מנצח תזמורת אדם שאינו מסוגל לכך ועוד שונא מוזיקה. אם הוא מוכרח, אז הוא עושה מה שהוא יכול וסובל (וגם האחרים…). מהם, יש כאלה שהארץ מקיאה אותם, והם אפילו לא מודעים לזה. הם חושבים שהם נוסעים לעניין עסקים או משהו אחר, ויצא שנשארו שם.

גם אנשים החפצים להיות חלק מהכלל עלולים לסבול מכך שהציבור בפועל לא מתוקן מספיק. זה יכול לגרום הרבה כאב, זה קשה מאוד, אבל זה סבל מסוג אחר מאשר של זה המתכחש לעצמיותו. ניתן לתת כדוגמא לכך את סיפורה של שרה אהרונסון:[60] שרה נתפסה ועונתה קשות על ידי הטורקים. אביה הזקן ואחיה עונו לידה, והיא סבלה מכך ביותר כי ראתה את עצמה אחראית לכך שהם נשארו כדי להשלים את ניצחון האנגלים על הטורקים, ולא עזבו קודם. היחס אליהם היה נורא – לא מצד הטורקים, אלא מצד בני היישוב. לאחר שלושה ימים של חקירות קשות, עינויים וביזיון, היא החליטה לשים קץ לחייה וביקשה שלפני שמעבירים אותה לכלא בנצרת, ומשם אולי לדמשק לתלייה, יתנו לה להתרחץ בבית (החקירה היתה בבית אחר בו הקימו הטורקים את מפקדתם). הם הסכימו והובילו אותה מקצה המושבה לביתה. היא היתה פצועה וזבת דם, הלכה ברגל קשורת ידיים עם השומרים הטורקים. אנשי המושבה (אולי לא כולם) עמדו בצדדים, זרקו אבנים, גידפו וקיללו אותה וירקו עליה. במקלחת היה מוסתר אקדח קטן, ושם היא כתבה מכתב אחרון לפני שהיא ירתה בעצמה. השורה האחרונה היתה: 'אני רציתי רק להיטיב לעם, אבל אם העם רוצה להיות נבזה – יהי!' היא הטמינה את המכתב שם וירתה בעצמה. היא לא נהרגה מיד, היו לה כמה ימים קשים של ייסורים, כי זה היה אקדח קטן מאוד והיא מאוד התרגשה. זו דוגמא של סבל וכאב של אנשים נאצלים, גיבורים מופתיים ביופיים, תבונתם, מסירותם וטוהר מידותיהם. היא, אחיה אהרון, אלכסנדר הצעיר יותר, אבשלום פיינברג, אביה הזקן שהיה איתם, ואנשים נוספים כמו בלקינד, לישנסקי ואחרים. הם היו גיבורים שניחנו במסירות עד כלות הנפש, אנשים צעירים שכל חייהם היו לפניהם. אהרון אהרונסון היה אחד המדענים המבריקים בעולם, האגרונום שגילה את אֵם החיטה בגליל. כל המעבדות והאוניברסיטאות בעולם היו פתוחות בפניו, והוא הקים תחנה משלו דווקא בארץ ישראל. היתה להם הזדמנות לברוח, הבריטים שלחו אניה כדי להבריח אותם מהארץ. ושרה אהרונסון באה לחוף הים ואמרה לאנשי ניל"י: "עכשיו נברח, מפני הפחד? שאף אחד לא יעז לברוח!" והם התפזרו כולם. סוג של מסירות יוצאת מגדר הרגיל. הנשמה הכללית למען העם, אפילו לא קמצוץ למען עצמם, והתגובה היתה קשה מאוד. היחס אליהם מצד ראשי ואנשי הישוב היה נורא.

האנשים המצוינים, המעולים והנשגבים ביותר, אלה שהנשמה הכללית האירה בהם ממש והוציאה מהם את התכונות הנפלאות ביותר שיש – התבונה, היופי, המסירות, יכולת ההטבה והנתינה שיש באדם באור של כלל ישראל, חשים פעמים רבות את הפער הגדול בין המצב הציבורי בפועל לבין מה שראוי ורצוי להיות. יכול להיות כאב גדול על כך שהציבור בפועל רחוק מאוד מן האידאלים, אבל לא מפני זה האנשים האלה מפסיקים את מה שהם עושים. שום דבר לא מרתיע אותם. זה ההבדל בין מי שמקבל את המציאות הזאת בהכרה וברצון ועולה במדרגות נשגבות, בעיתות שלום ומלחמה ובשלבים שונים של החיים, כל פעם בדרך שהיה צריך, לבין הנמצאים כאן מאונס, אלה שנסיבות החיים מגלגלות אותם לארץ ישראל. הם נאבקים מבפנים עם הנשמה הכללית, קשה להם איתה והם לא רוצים בה. הם סובלים באופן אחר, מפני ההכרח להיות בעלי נשמה כללית. הם סובלים כאנשים בעלי עיניים טרוטות שמוציאים אותם אל השמש, והם מנסים להסתתר מפניה.

אלה ואלה, על אף ההבדל העצום שיש ביניהם, מוארים על ידי הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. מצבם הוא מצבה של כנסת ישראל, הם לא יכולים לצאת מזה. פעמים רבות בלי רצון, ואפילו עם רצון הפוך, בכל אופן הם חלק מכלל ישראל, כי כאן הם חיים את חייהם. ההיפך אמור לגבי היהודים החיים בגלות. הם יכולים להיות אנשים מצוינים, אבל שם הם עושים את עסקיהם, מולידים את ילדיהם, ואם הם משרתים בצבא, זה צבא של מדינה זרה. זו השתעבדות – "כל הדר בחוצה לארץ – כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתובות קי, ב). הוא לא עובד עבודה זרה מצידו, להיפך, הוא לא רוצה בכך. אבל אין לו ברירה, כי גם נגד רצונו לכל הפעולות שלו יש צד המשרת את המציאות שבה הוא נמצא, של שלטון העבודה הזרה.[61]

לא כולם פעלו לפי הדרך הרצויה על פי התורה, אבל הם עשו זאת למען הכלל. בוודאי שהיו מן העולים שלא היו שומרי מצוות. היו להם הכרה ורצון, אלא שלצערנו הם לא כללו את החלקים של הקודש בבניין האומה. לעומת זאת, היו בארץ יהודים שחלק מהם היו גם שומרי מצוות, שלא היה חשוב להם להיות דווקא בה, ובעצם רצו להיות במקומות אחרים. חלקם אכן הצליחו להגשים את רצונם זה, ונסעו לאמריקה, אנגליה וכל מיני מקומות. מה שלא יהיה, הארת נשמת הכלל האירה על כולם, ברצון ושלא ברצון, בהכרה ושלא בהכרה. זה נכון גם היום: יכול להיות יהודי שבאופן אישי מתנגד לקיומה של המדינה. כמובן שזה לא טוב, אבל כל עוד הוא כאן וכאן נולדים ילדיו, במדינה הזאת הוא פועל ואת האוויר הזה הוא נושם – הוא פועל למען כלל ישראל, גם כשהוא לא רוצה בכך. הוא יודע את זה, ולכן לעתים הוא אף מתוסכל.