בדברים אלו הרב עומד על קשר חיי הרוח של היחיד, לחיי הרוח והתרבות מבחינה אנושית ולאומית. ראשית, הרב מסביר כיצד תלויה התחייה הלאומית בתחיית הנשמה הפרטית. הסבר זה נועד לתאר את התהליך הארוך של חיי הגלות. האומה נהרסה עם חורבן המקדש והמלכות, היציאה לגלות והפיזור בין האומות. המטרה של התחייה הלאומית לא נשתכחה, אלא שהיא עברה דרך תחיית הנשמה הפרטית – תיקון הנפש, המידות והקשר לתורה. "מפני חטאינו גלינו מארצנו" (מתוך תפילת מוסף של ימים טובים ור"ח). החזרה מן הגלות ושיקום המקדש, יהיו על ידי תיקון הנפש הפרטית והכפרה על החטאים. הדגש של חכמי המוסר וההלכה במשך דורות הגלות על הנפש הפרטית לא היה רק למען הנפש הפרטית, אלא מתוך הבנה שתחייה לאומית לא יכולה להיות ללא תחיית הנפש הפרטית. החורבן נגרם מפני שהנפשות הפרטיות היו מקולקלות, אם בחטאים הרגילים והפשוטים, ואם בחטא של שנאת חנם ופירוד לבבות. על כן, התיקון צריך לבוא על ידי תחיית הנפש הפרטית, חזרה מן החטאים, תיקון המידות והתקשרות יותר אמיצה לתורה, כל אחד לחוד ואז כולם יחד. זוהי עבודת הגלות שמטרתה היא התחייה, החזרה מן הגלות, בניין המקדש ושיקום המלכות, אבל בדרך של תיקון הנפש הפרטית. לכן אִי־אֶפְשָׁר לָנוּ לְדַבֵּר עַל־דְּבַר תְּחִיָּה לְאֻמִּית כְּלָלִית אִם לֹא נְדַבֵּר בְּעִנְיַן תְּחִיָּה פְּרָטִית שֶׁל כָּל נְשָׁמָה וּנְשָׁמָה בִּפְנֵי־עַצְמָהּ.
וְעַל־כֵּן תְּחִיַּת הַנְּשָׁמוֹת בְּטַלְלֵי תְּחִיָּה אֲמִתִּית הֲרֵי הִיא חֵלֶק הַיּוֹתֵר מְעַכֵּב בְּהַתְּכוּנָה שֶׁל הַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית. כלומר, אם לא הושלם תהליך תיקון כזה, או בכל אופן לא התקדם באופן משמעותי ביותר, אם לא נתכפרו החטאים, זה מעכב את התחייה הלאומית. וְהַדְּאָגָה הַזֹּאת שֶׁל תְּחִיַּת הַנְּשָׁמָה הִיא מֻנַּחַת עָמֹק בְּלֵב הַקְּדוֹשִׁים הַמַּאֲמִינִים בִּתְמִימוּת לֵב, אֲשֶׁר לֹא נִתְּקוּ רַגְלֵיהֶם מִיְּסוֹד הַקְּדֻשָּׁה, הַחַיִּים עַל־פִּי הַתּוֹרָה וְהָאֱמוּנָה בְּתוֹרַת ד' מִמְּקוֹר הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים. גם בימינו, כאשר מדברים על התחייה הלאומית, דאגתם העיקרית של אלה שיודעים שהחיים על פי התורה הם החיים הנכונים, היא שמא חס וחלילה מאמץ התחייה הלאומית ישכיח את תחיית הנשמה הפרטית. ואם כך יהיה, התחייה הפרטית לא תצליח, או שתהיה מחוסרת יסודות חשובים. כאשר התיקון יהיה מלא, תבוא הגאולה בבחינת "אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיהו ס, כב; ועי' סנהדרין צח, א), התחייה הלאומית תבוא בדרך פלאית. כל עוד זה לא קורה, אות הוא שצריך להמשיך בתיקון המעשים הפרטיים.
הרב הקדים ואמר שהוא אכן שותף לדאגות הרבנים, האדמורי"ם והמאמינים תמימי הלב, שמא חס וחלילה התחייה הכללית תשכיח מן הלב את התחייה הפרטית, את תיקון המידות וההתקשרות היותר אמיצה ועמוקה לחיי תורה. אָמְנָם עַתָּה משהו השתנה, כַּאֲשֶׁר הַתּוֹר שֶׁל הַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית בִּכְלָלוּתָהּ לְכָל הֶקֵּפָהּ בָּא אֵלֵינוּ. גם אם התיקון הפרטי לא נעשה במלואו, "וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים ב, יב) – תורו של משיח. זוהי גאולת "בְּעִתָּהּ" (ישעיהו ס, כב), בא העת. ולכן מֻכְרָחִים אֲנַחְנוּ לְהַעֲמִיד מַצְּבֵי־נֶפֶשׁ כָּאֵלֶּה, גם בתחום החינוך הפרטי, שֶׁיּוֹבִילוּ אוֹתָנוּ מִתּוֹךְ הַתְּחִיָּה הַנִּשְׁמָתִית הַפְּרָטִית לִתְחִיָּתָהּ שֶׁל הָאֻמָּה בִּכְלָל. בניגוד לדורות הקודמים, לא ניתן לדחות עוד את התחייה הכללית ולעסוק רק בתחייה הפרטית. בא עת התחייה, וזה לא נתון להחלטה שלנו. בזמן הגלות די היה שאדם יתקן את עצמו, ישפיע על משפחתו ויתרום לקהילה. הוא ידע שבאופן כללי זה גם מיטיב עם כל האומה וכל העולם, אבל לא כל כך חשוב איך. בזמן הזה, חשוב להבליט את היסוד הזה, ולכן יש להוסיף את הקשר עם התחייה הכללית לתוך החינוך המוסרי, התורני וההלכתי. צריך להבהיר היטב שתיקון הנפש הפרטית הוא האמצעי העיקרי שיוביל אותנו ויתן תמריץ נפשי להיות שותפים מלאים בתחייה הלאומית, ואולי גם יוזמים ומובילים שלה. בכל הדורות אפשר היה לטפל רק בתחיית הנשמה הפרטית, מתוך מגמה עקרונית חזונית, שאם וכאשר יתוקן המצב הפרטי, תבוא הגאולה הכללית. אבל עכשיו, כשהגיע זמנה של התחייה הלאומית, ישנו הכרח שדבר התחייה הלאומית יהיה חלק בלתי נפרד של חינוך התחייה הפרטית הנשמתית. גם בחינוך למצוות, בחינוך ההלכתי ובחינוך לתפילה, צריך שהכל יהיה מקושר עם העיקרון של התחייה הלאומית הכללית. הכוונה היא בעיקר להבליט כיצד התיקונים הפרטיים נועדו מלכתחילה, ועכשיו ביתר שאת, להיות אבנים בבניין הכללי הלאומי. הרב חידש גם בטעמי המצוות וההלכות הפרטיות עניינים כלליים, של השפעתם על חזון העתיד, בניין האומה ותיקון העולם בכללותו. הוא קורא גם לאחרים לעסוק בבירורים של השורשים הכלליים הקיימים במצוות ובמידות הפרטיות. צריך להבליט יותר כיצד על ידי עשיית מעשה פרטי, מתקשר האדם אל היסוד הכללי, ואפילו להפוך זאת לאבן יסוד בחינוך התורני החדש.
וְזֶה, העיקרון שלא יכולה להיות תחייה לאומית שלמה, בלא תחיית הנשמה הפרטית; ושבזמן התחייה הלאומית, הדבר צריך להיות מבואר בקודש לכל נשמה פרטית, נִשְׁתַּכַּח מִכָּל הָעַסְקָנִים הַמְפֻרְסָמִים שֶׁל תְּחִיַּת הָאֻמָּה – ראשי תנועות ומפלגות ואידאולוגים. והרב מוסיף שהדבר קרה לא רק באומתנו. אנחנו נמצאים בתוך מהלך תרבותי, בו מצד אחד יש התקדמות מרובה, ומצד שני ישנם דברים המשתכחים תוך כדי ההתקדמות הזאת. כְּמוֹ שֶׁנִּשְׁתַּכְּחָה דַּעַת אֱלוֹהִים חַיִּים מֵהַחֵלֶק הַיּוֹתֵר גָּדוֹל שֶׁל הָעוֹסְקִים בְּטֶכְנִיקָה, וּבִתְחִיּוֹת מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית. יש מדענים חשובים שעוסקים בטכניקה, גם בתחום מדעי הטבע וגם בתחומי החברה, ומגיעים למסקנות שצריך לשנות את המוסדות, גובה המיסים והשכר, המעמד ועוד. ודאי שחשוב לעסוק בטכניקה של החיים, אבל העסקנים החשובים העוסקים בטכניקה ומשיגים הישגים נכבדים, מתרחקים מדַּעַת אֱלוֹהִים חַיִּים, מהחלק היותר עצמי ורוחני שהוא הערך של כל ההתקדמות. רכישת הכלים והטכניקה נועדה לקדם, להשלים ולהכשיר אותנו כדי שנוכל להגיע אל מעמד קרבת אלוהים, הנכסף על ידי כל האנושות מדורי דורות. אם המטרה משתכחת, אנחנו מעסיקים את עצמנו מאוד בטרחה הטכנית, אבל מחללים את עצמנו מבפנים, כלומר נשארים ריקים וחלולים, כי שכחנו מהי השאיפה ומה בעצם אנחנו רוצים להשיג לאחר שיהיו לנו יותר כסף ואמצעים. אם נרבה באמצעים הטכניים החסרים את העיקר הרוחני, בסופו של דבר, לא רק שהם לא יועילו לנו, אלא גם יכבידו עלינו. וּכְמוֹ שֶׁהַתַּרְבּוּת הַמוֹדֶרְנִית בִּכְלָלָהּ הִיא סוֹבֶלֶת מַחֲשַׁכִּים בְּאֵין שִׁעוּר, דווקא בגלל שהיא מרבה בכלים. כמו אדם שגילה פתאום איך לרכוש חפצים, מביא אותם הביתה ועורם אותם עד שהוא מסתיר את כל החלונות. יש לו הרבה חפצים, אבל הוא ישן בחושך. מבחינה רוחנית, החושך הוא כשהאדם, על ידי מאמצים שונים, מסתיר מעצמו את העיקר. הוא משעבד את עצמו לקריירה ולדברים אחרים שכאשר הם משרתים את המטרה הגדולה – הם באמת מועילים, אבל אם הם לא – אין להם ערך. האדם איבד את עצמו, השקיע המון מאמצים והשיג, אבל עכשיו הוא לא יודע מה לעשות עם זה, כי זה הסתיר ממנו את העיקר. כל החיים הוא עסק בלהשיג, ועכשיו הוא לא יודע מה לעשות עם זה. פעמים רבות, השאלה הקשה ביותר לאדם שנרגע לרגע מן ההישגיות, היא בשביל מה זה היה. היו לו רגעים של חדווה כאשר השיג את הדברים, אבל הוא לא חשב לצורך מה הוא עושה זאת. אם אין מטרה, הדברים הם למעשה חסרי ערך, והמאמץ להשגתם הוא בזבוז החיים. זו הַמַּחֲלָה הנוראה שֶׁל שִׁכְחַת ד'.
כָּכָה סוֹבֶלֶת מִזֶּה גַּם־כֵּן הַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית וניתן לראות זאת: היא השיגה הישגים אדירים, מופלאים ומעוררי השתאות, כמו קיבוץ גלויות, הקמת המדינה ויצירת כלכלה מפותחת. פתאום שואלים בשביל מה זה, מה בכלל יצרנו. יש אנשים שאמרו שזה עוד יותר גרוע ממה שהיה קודם, כי קודם היהודים היו פזורים בכל רחבי העולם, "צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל שפזרן לבין האומות" (פסחים פז, ב), ואם במקום אחד היתה נוחתת מכה, במקום אחר היו נשארים לפליטה, ואילו עכשיו כולם פה ביחד, ובמכה אחת יכולים להרוג את כולנו. אם לאנשים לא ברור שיש לכך ערך של קדושה וקידום העולם, אם אין ערכים ושאיפות גדולות, הם שואלים בשביל מה, ולמה לנו כל הטרחה הזאת? כל הזמן מזכירים לנו שאנחנו צריכים לדעת שהמזרח התיכון זה לא שוויץ, וזה ודאי נכון. אז אולי באמת טוב יותר ללכת לשם? יתכן שיהודים רבים היו מקבלים את ההצעה המפתיעה של נשיא איראן לפנות עבורנו כמה מחוזות בגרמניה ואוסטריה, אלא שהגרמנים והאוסטרים נבהלו מאוד… אחרי ריבוי המאמצים לעשות ולהשיג, מגיע שלב שבו שואלים על מה אנחנו מקריבים את חיינו. מנסים בכוח לחפש סיבה, אולי עוד בכל זאת ישנו הכרח ואי אפשר אחרת. יכול להיות שזה נכון, אבל זה נשמע מעליב – אנחנו כל כך שנואים בכל מקום ואף אחד לא רוצה לסבול אותנו, אז אנחנו צריכים לשבת יחד, כמו מושבת מצורעים שנדחו מכל מקום. אם אין לך מטרה ואתה מוכרח להיות עם בני מינך רק מפני שהאחרים לא רוצים בך, זו תחושה קשה מאוד, וניתן לחוש בה באוויר. בחלק המוביל של החברה יש תחושה שאנחנו כאן בלית ברירה. וכי יש בן אומה אחרת הנמצא בלית ברירה במקומו? האם אנשים הם צרפתים או אמריקאים בלית ברירה? התחושה המתפשטת, גם אם היא נכונה, מעליבה מאוד. כאילו שאין לנו שום מטרה ובאמת מצד עצמנו היינו מעדיפים להיות בין בני תרבות, אבל מה לעשות שהם לא רוצים אותנו, אז אנחנו מוכרחים לסבול אחד את השני. אלו מחשכים איומים שמעיבים על גודל התחייה הלאומית, וזה מפני שהנשמות הפרטיות לא מתוקנות מספיק. החינוך לתורה, קדושה ומצוות אצל כל אחד ואחד, לא מתאחד להיות אידאל לאומי.
וְהַחֲלוּצִים שֶׁל הַתְּחִיָּה הרב משתמש במושג שהוטבע אז בלקסיקון העברי הציוני, במובן של מובילי התחייה. בֶּאֱמֶת מֻכְרָחִים הֵם לַעֲסֹק בְּאֵלּוּ שְׁתֵּי הָעֲבוֹדוֹת בְּיַחַד, בתחייה הלאומית ובתחייה הפרטית. אמנם, נכון שהתורה איננה שייכת לכל יחיד אלא לכלל ישראל וההתגלות האלוהית היתה לכלל ישראל ולא בשביל פלוני או אלמוני, אבל כל יחיד הוא שותף של כלל ישראל, אי אפשר בלעדיו ואי אפשר לוותר עליו. זה כמו ספר תורה שאם אות אחת חסרה בו, הספר כולו נפסל. צריך שכל יחיד ויחיד יתקשר לתכנים העמוקים ביותר של הנשמה הלאומית, תורה שבכתב ושבעל פה על כל צדדיה ומחלקותיה. המשל לכך הוא הצורך בתְּחִיָּתוֹ שֶׁל הַשֵּׂכֶל הָאֱלוֹהִי בְּתוֹךְ הַמַּדָּע הַמַּעֲשִׂי לְכָל מַחְלְקוֹתָיו כלומר, הכנסתה של דַּעַת אֱלוֹהִים חַיִּים בתוך ההתפתחות של הטֶכְנִיקָה. אם התרבות הכללית לא תיזכר בדעת ד', היא תסבול ממחשכים. ניתן לראות שתרבות זמננו, אף שהיא רבת הישגים, סובלת ממחשכים קשים מאוד. תודעת האדם המודרני היא תודעה טראגית של חרדה, בדידות וקושי הקיום, אף שמבחינה טכנית מצבו הרבה יותר טוב מאשר פעם. זה מפני שחסר התיקון של דעת ד' בתוך נשמת התרבות. וּתְחִיָּתָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה הָאֱלוֹהִית בְּתוֹךְ הַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית לְכָל מַעַרְכוֹתֶיהָ הַמַּעֲשִׂיּוֹת. אי אפשר שלא לזכור את התוך: את החטאים שגרמו לחורבן, וממילא את התיקון המוסרי שצריך להיות התוכן הפנימי של התחיה והבניין. הרב מזהיר שאם לא יעסקו בזה, תסבול התחיה הלאומית.
כמאה שנה לאחר שהדברים נכתבו, ניתן לראות כמה סבל יש בתחיה הלאומית. מצד אחד, יש לה הישגים רבים, זה אכן זמן התחיה ולא אשליה. מצד שני, דווקא זה מבליט את החיסרון ויוצר צרימה נוראה. בתרבות הכללית ישנה התקדמות אדירה במדע ובשכלול המוסדות החברתיים, תוחלת החיים עולה והנוחות גוברת, ובכל זאת זה לא מביא לנחת, שביעות רצון ושמחה פנימית להיות ביחד, מפני שזה לא מוביל לשום מקום. גם אם תוחלת החיים עלתה, כל יום שהאדם חי עדיין מקרב אותו למחלות, לזקנה, לבדידות ולמוות. זה נורא. רבים מתחילים להתגעגע לימים עברו, בהם חיו אמנם רק ארבעים או חמשים שנה, אבל מתו בתוך המשפחה, בתוך הכפר, ולא לאחר חיים של סבל. החיים היו פשוטים, לא היו כל כך הרבה דאגות. "מרבה נכסים מרבה דאגה" (אבות ב, ז), כי אם אין שימוש לנכסים מלבד לשמור שלא יגנבו, הם רק דאגות. מי שיש לו מעט לא כל כך דואג, ולכן נדמה שיותר טוב לו. הפרדוקס של התרבות המודרנית, הוא גם הפרדוקס של התרבות הלאומית. התקדמנו מאוד, התקדמות ממשית ואמתית. ובכל זאת, כעם אנחנו חשים דאגה, אי-שביעות רצון ואכזבה לא מבוטלת מהתחייה הלאומית, מפני שחסרה המטרה המאחדת, החזון. נשארו רק הישגים ונכסים כמו זיכרונות היסטוריים, שטח, ביטחון וביטחון כלכלי, שלצערנו הגדול אנחנו מתפרקים גם מהם כדי לצמצם את הדאגות, משלמים אותם עבור אשליית אי-הדאגה. כמו האדם המודרני שמתגעגע למצב הלא-טוב שהיה פעם, של חיים קצרים ופשוטים יותר, שעקב חוסר המטרה שלו נדמה לו שהיה יותר טוב, כך מתגעגעים ליישוב העברי של טרום-המדינה, לישראל הקטנה שהיתה פעם. ברור שמי שיודע מה היה בפועל לא יכול להתגעגע לזה, אבל מרוב החרדה של עכשיו מתגעגעים אפילו לזה, ומתפרקים מן הנכסים באופן מעורר דאגה. על התהליך הזה כתב הרב. בתרבות נטולת מטרה של דַּעַת אֱלוֹהִים, כל סוגי הדעת האחרים הופכים לנטל, מתגלגלים מעצמם, מפחידים ומבהילים את האדם. התחייה הלאומית נטולת התחייה הנשמתית והרוחנית של כל יחיד ויחיד, הופכת להיות נטל על היחידים, כי הם מתפתחים בכיוון אחד, והזמן מוביל אותם בכיוון אחר.
