ז – שְׁלֵמוּת נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל וּתְחִיָּתוֹ, פסקה טז

הַיַּהֲדוּת מְקוֹרָהּ הַנְּבוּאָה. הופעתה של היהדות בעולם באה על ידי נבואה: נבואתם של האבות שזכו לגילוי שכינה, ובאופן יותר עקרוני על ידי מעמד הר סיני, שם נקבעה היהדות בצורתה המוגמרת – מצוות, דעות, לימוד וקיום התורה באופן המלא והציבורי הכולל. וְהַנְּבוּאָה בָּאָה בַּהַתְאָמָה הַגְּמוּרָה שֶׁל הַשֵּׂכֶל עִם הַמְדַמֶּה. במקומות אחרים (עי' אורות ישראל ותחיתו יז, יח; ובמהדורתנו: ביאורים לאורות מאופל, הר ברכה תשע"ח עמ' 363-377), הרב כותב באריכות על מהותו של הכוח הַמְדַמֶּה, שהוא יכולתו של האדם לצייר ציורים במחשבתו ולדמות דבר לדבר. דמיון הוא במובן של קרבה. לדמות דבר אחד לשני, גם אם הם נראים כהפכים או סותרים, כמו עליון ותחתון או שמאל וימין, זה למצוא את נקודת החיבור והקרבה ביניהם. בצורתו הפרימיטיבית והגסה, הכוח הזה אחראי לציור אלילי של האדם את המציאות. האדם מביט השמימה ורואה ברק או שומע רעם. הוא מנסה להבין: זה בא מרחוק, זה לא נעשה על ידו או על ידי מישהו שהוא מכיר, אבל זה בוודאי נעשה על ידי משהו או מישהו. ואז הוא חושב לעצמו: הרי גם הוא עושה ברקים ורעמים בזעיר אנפין – הוא לוקח שני אבני צור, דופק אחת בשנייה ויוצא ניצוץ; הוא לוקח מקל, דופק על חפץ חלול ויוצר רעם. לכן הוא מסיק שאמנם הוא יכול רק לראות את הניצוץ ולשמוע את הרעש, אבל הכוח שיצר את הברק או הרעם כנראה עושה את אותו דבר, רק בקנה מידה גדול יותר. ואם יש רק רעם בשמים, בלי ברקים, זה דומה לרעש העגלה כאשר היא מתגלגלת על אבנים, אז כנראה זו עגלה גדולה. זה כבר פותר שאלה נוספת – כיצד השמש זזה כל הזמן ממזרח למערב, ולכן בטח יש לה עגלה. לפעמים היא נוסעת על עפר תחוח ולא שומעים אותה, ולפעמים על אבנים ויש רעש. זה הדמיון – הניסיון לדמות מה שהאדם לא יודע ולא מבין, אל הדברים שהוא כן מבין – המושגים שמרכיבים את חייו, כדי לצייר את הבלתי ידוע. זה הדמיון הפרימיטיבי, הראשוני, הגס, הלא מפותח.

לעומת זאת, קיים באדם גם כוח הַשֵּׂכֶל, שבא ופורך את כל הציורים האלה. איך אתה יכול לחשוב על דבר כזה – וכי האלוהות צריכה עגלות?! היא זקוקה לתופי טאם-טאם כדי לעשות רעש?! ברור שלא! מדובר על הסיבה הראשונה, הרחוקה, מקור הכל. כדי להסביר את תופעות הטבע, בא המדע ומסביר שזה נגרם על ידי חשמל סטטי או כל מיני גורמים אחרים. השכל מרחיק מאוד את האלוהות ממושגי האדם ופורך את ציורי הדמיון שהלבישו אותה. על כן הוא כופר בעבודה זרה, וזה טוב מאוד. אבל מה נותר?

כאן מגיע מקומה של הנבואה, המעלה את הדמיון עד למרומי הָאֲצִילוּת וְהַטֹּהַר שֶׁל הַשֵּׂכֶל. הדמיון הנבואי לא יוצר ציור של הא-ל, אלא משל, כלומר מה מצטייר בנו על ידי נוכחותו והשראת שכינתו. איזה סוג של רגשות, הבנות, דימויים וציורים מתעוררים בנפשנו, בלשוננו, על ידי התגלותו. ד' מתגלה לאדם בכוחות האדם, כמו שאמרו חכמים "דברה תורה כלשון בני אדם" (ברכות לא, ב) – במילים שלנו. אלא שאנחנו יודעים שזו אמנם לשון בני אדם, אבל התוכן הוא לא אנושי אלא אלוהי. אנחנו שומרים על הזיכוך השכלי התבוני העליון, ובה במידה לא מרחיקים את האלוהות אלא חווים את נוכחותה בכלים שלנו – השפה, הציור והדמיון. לכן התורה יכולה לכנות את ד' "הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא" (דברים י, יז) וחכמים יכולים לכנותו "אב הרחמן" (ברכת "אהבת עולם"), משום שאנחנו זוכרים שאלה ציורים ודימויים. מי שחושב שזו המציאות, נופל כמובן להגשמה וממילא לסוג של אלילות. מנגד, מי שנזהר מאוד מאלילות ולא מוכן בכלל לומר מילה – נמצא במעין אילמות של מרחק עצום מן הנוכחות האלוהית. אם נשתמש במונחים של הרב בפסקה זו, הַנְּבוּאָה נקלטת דווקא בכוח הַמְדַמֶּה – "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יא), והַשֵּׂכֶל עושה את עבודת הזיכוך, שעניינה לדעת שהציור הנקלט הוא רק משל. יש לנו דוגמאות לכך במקרא עצמו – ד' שואל "מָה אַתָּה רֹאֶה, יִרְמְיָהוּ?" וירמיהו משיב, "וָאֹמַר: מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה" – זהו ציור; החלק השני של הנבואה הוא הפרשנות של הציור הזה: "וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי: הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת. כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ" (ירמיהו א, יא-יב). ירמיהו מודע לכך שהוא לא סתם רואה עץ שקד, אלא קולט משהו. לאחר מכן, נעשית פרשנות של המשל על ידי דמיון צלילי, הבנת המשמעות וכו'. זה תהליך מורכב מאוד, של הופעת הציור בכוח המדמה, והשלמתו על ידי כוח ההבנה השכלי.

וְהַנְּבוּאָה בָּאָה בַּהַתְאָמָה הַגְּמוּרָה שֶׁל הַשֵּׂכֶל עִם הַמְדַמֶּה, התאמה שבאה לא באמצעות הנמכתו של השכל אל המדמה הגס, אלא בְּעִלּוּיוֹ שֶׁל הַמְדַמֶּה עַד לִידֵי הָאֲצִילוּת וְהַטֹּהַר שֶׁל הַשֵּׂכֶל, וְהִתְאַחֲדוּתָם שֶׁל שְׁנֵי הַכֹּחוֹת הַלָּלוּ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת. אם לא יהיו ציורי דמיון, לשכל לא יהיה מה לפרש. בדומה לכך, כולנו מודעים לחסרונן של המילים: לא את הכל אפשר להביע ולא תמיד יש מספיק מילים. דווקא אומני המילים – הסופרים, מודעים מאוד למוגבלות השפה. לכן הם כותבים הרבה ספרים, כדי להביע בהם שוב ושוב את אותו עניין שלא יכול לבוא לידי ביטוי מלא באף אחד מהם (כמובן, חלקם עושים זאת כדי להרוויח עוד כסף…). אפשר לומר שאם המילים לא מספיקות – נשתוק; אבל כך הרי בוודאי לא נבין זה את זה טוב יותר. כמו כן, השכל יכול להגיד שציורי הדמיון מאוד מוגבלים ונמוכים, וזה נכון. אבל ללא ציורים כלל, לא יהיה לו חומר גלם לפרש. לכן הציורים והדימויים השונים אכן נצרכים, ובלבד שהשכל יהיה מעורב – יזכך אותם, יפרש וידרוש במשמעותם. זו השלמות של הנבואה, ההתאחדות של השניים: הופעת הציורים והדימויים בנפש באופן חזק מאוד על ידי השגחה אלוהית, מחד; והאמירה, הפירוש והלימוד שלהם, מאידך. "אין השכינה שורה אלא על חכם" (שבת צב, א), כדי שיוכל, בד בבד עם ההתרשמות האדירה שלו מן המשל הנבואי, גם לפרש אותו. אדם כזה לא ישאר שבוי אך ורק בדימוי והציור, אלא ידע להביע את הדבר ברמה המתאימה, שהיא הָאֲצִילוּת וְהַטֹּהַר שֶׁל הַשֵּׂכֶל. לכל ציור ישנם גבולות. הקווים המבדילים בינו לבין שאר הדברים, הם העושים אותו לציור בפני עצמו. לעומת זאת, השכל ניחן בתכונת הָאֲצִילוּת, במובן שהוא הקרוב ביותר אל הרמה שאין לה גבולות של דימוי וציור. המושגים שלו הם כמה שיותר מופשטים, כלומר כאלה שפשטו מהם את הקווים והגבולות, ולכן הם קרובים יותר אל המציאות העליונה של האצילות הבלתי מוגדרת. הַטֹּהַר הוא במובן של זיכוך הציורים הפשטניים והעלאתם. הנבואה היא שילוב של הָאֲצִילוּת וְהַטֹּהַר שֶׁל הַשֵּׂכֶל, יחד עם העוצמה של המדמה כאשר הוא מתעלה עמו.

וּכְשֵׁם שֶׁבִּכְלַל יִשְׂרָאֵל אֵלֶּה שְׁנֵי הַכֹּחוֹת מִתְאַחֲדִים עַל־יְדֵי הַהֶאָרָה הָאֱלוֹהִית הַמּוֹפִיעָה עַל שְׁנֵיהֶם מִמְּקוֹרָם הָעֶלְיוֹן, כָּכָה הוּא בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. עד עכשיו איחודם של השכל והדמיון הוסבר בהקשר לתופעת הנבואה, שהיא תמיד למען כלל ישראל, עד להופעת הנבואה העליונה ביותר – זו של משה במעמד הר סיני, שם הכל מדויק, כל מילה וציור במקומם, ובהם מונחים היסודות, מהם נדרשים ההלכות, המעשים המשמעויות והערכים. שני הכוחות האלה. כעת הרב אומר שאיחוד זה מתרחש גם אצל כל יחיד ויחיד, שאֵין מִדָּתוֹ הַיְּהוּדִית נִשְׁלֶמֶת כִּי־אִם לְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁל הַהִתְאַחֲדוּת, שֶׁאֵלֶּה שְׁנֵי הַכֹּחוֹת הַקְּדוֹשִׁים מִתְאַחֲדִים בּוֹ, בְּמִדָּתוֹ הַפְּרָטִית. כשם שהיהדות כהופעה כללית, כתרבות שלמה וכתופעת רוח באה לעולם מן הנבואה, כך יהודיותו של היחיד שייכת לאותו העניין, להתאחדות אותם שני הכוחות – המדמה והשכל. בכך הוא יהודי. מידה פרטית זו של היחיד, נִּשְׁאֶבֶת מִתֹּכֶן הַכְּלָל כֻּלּוֹ, כלומר על ידי התקשרותו אל תוכן הכלל כולו. זה נעשה בלימוד התורה וקיום ההלכות והמנהגים, המבטאים את מסורת האבות שהיא בעצם העניין, מפני שהמסורת היא הקשר שבין הכלל ליחידים. את מה שחווה הכלל, הוא מוסר אל הדורות הבאים על ידי חינוך היחיד. העברת המסורת נעשית בהתייחסות היחידאית הפרטית ביותר, מאב לבנו. מקורה של המצווה הוא בחיוב האב ללמד את בנו תורה. אמנם, לא תמיד הוא מסוגל לעשות זאת באופן אישי, מחמת חוסר ידיעתו, חוסר כישרונו הפדגוגי או חוסר זמן, ולכן הוא יכול וצריך למנות מורה שישמש שליח שלו לקיום המצווה הבסיסית הזאת. כשם שלא כל אב יודע למול, ולכן הוא ממנה מישהו שיהיה השליח שלו לעשיית המצווה. אבל כל יחיד ויחיד מישראל מתקשר אל הכלל, אל הנבואה הכללית, על ידי קבלת המסורת. חובה קיימת כלפי כל יחיד ויחיד בילדותו, ולא רק אצל בני שכבה מסוימת או מוסד מסוים. כאשר היחיד מתבגר, נשארת עמו חובתו האישית בדמות הציווי ללימוד תורה לפי יכולתו. זהו הקשר שלו אל היהדות, ולכן לא די שידע איך ניתנה התורה באופן כללי, וכיצד היא מתפרשת על ידי גדולי האומה האחראים על הכלל – הנביאים והחכמים. גם בלימודו הפרטי, האישי, שני הכוחות האלה שבנפשו צריכים להתאחד לאישיות אחת. זוהי היהודיות שבו, כלומר זה הקשר שלו אל היהדות והתורה.

בשורה האחרונה של הפסקה, ניתן לראות שמקור ההשראה של הרב לדברים היתה אמרת חז"ל "הנח להם לישראל. אם אין נְבִיאִים הן – בְּנֵי נְבִיאִים הן" (פסחים סו, א). לימוד התורה הבסיסי של כל היחידים בישראל הוא לימוד ההלכה, מפני שהם צריכים לדעת מה לעשות. מזה אי אפשר להיפטר, שכן אלו דברים שכל יחיד ויחיד צריך לדעת, ולכן הדוגמא ליישום העיקרון של "בְּנֵי נְבִיאִים הֵם", היא מעניין הקשור להלכה ופתרונה של בעיה הלכתית. בני בתירא התקשו בשאלה איך מעבירים את הסכינים לשחיטת הפסח בשבת, שהרי אסור לטלטלם. הלל אמר להם להניח לישראל, ש"בְּנֵי נְבִיאִים הֵם". הרוב הגדול של האנשים הפשוטים אז היו חקלאים, ולכל אחד היו כמה כבשים בביתו. הם הכירו את הכבשים וידעו כיצד הן מתנהגות; אלה היו המושגים שהרכיבו את עולמם. ואכן, לפי רמתם ומצבם, מצאו האנשים פתרון: הם לא נשאו בעצמם את הסכין ברחוב, אלא שמו אותו, עוד בתוך הבית, בתוך הצמר של הכבש העתיד להישחט, והוא נשא אותו מעצמו. יכול להיות שתלמיד-חכם שאף פעם לא ראה כבש, לא היה מעלה בדעתו לשים שם סכין. הוא אפילו לא יודע אם הצמר של הכבש יחזיק את הסכין או לא. אבל אדם שיש לו כבשים, אלו הדימויים שלו. הוא חי בעולם מסוים שמספק לו דימויים וציורים, ועכשיו הוא משתמש בהם כאשר עומדת בפניו שאלה. "בני נביאים" מקבלים מסורת, מנהג שנוצר בנבכי העם. מי יודע מי היה הראשון שהתנהג כך, והאם היה זה חכם גדול או איש פשוט. עובדה היא שהם בני נביאים. הרב מדבר מהדוגמא הפרטית הזאת על היסוד הכללי של "בני נביאים הן". יסוד הכולל את הדמיון – הציור, ואת הפתרון השכלי, ההלכתי. הנטייה היהודית הטבעית של כל יחיד ויחיד מישראל, היא לצרף את העקרונות השכליים עם המציאות הממשית, שהיא השפה שלו המספקת לו את הדימויים, הציורים והרשמים.

דברי הגמרא נאמרו לא רק על אותה ההלכה באותו המצב, אלא באופן כללי, וזה יסוד לדברי הפוסקים לגבי התוקף הרוחני של מנהגים רבים של בני ישראל, כי "אם אין נְבִיאִים הן – בְּנֵי נְבִיאִים הן". אם הם הנהיגו משהו, יש בזה עניין. כמובן שאפשר לשנות מנהג, הזמן משתנה הנסיבות משתנות, אבל צריך להתייחס לזה בשום שכל גם אם אין לזה מקור מפורש בתורה, כי אם הנהיגו את זה יש בזה משהו, אפילו שבהתחלה זה נראה מוזר. יכול להיות שהמנהג באמת צריך להשתנות, אבל צריך להבין את העיקרון שעומד מאחוריו. עובדה היא שהלכה מסוימת מתקיימת דווקא באופן כזה, בדמיון כזה ולא בדמיון אחר. החיים מצריכים את זה, מפני שהם מזמנים מצבים שונים מאוד זה מזה. במצבים החדשים, יש צורך בתושייה על מנת לממש את העיקרון, החיוב ההלכתי, במצב השונה, החדש ולפעמים המשונה. כאן באה היצירתיות של הדמיון, היא זו שמשרתת את המטרה שהשכל מציב. לכן הכלל הזה הוא חשוב מאוד לא רק בדיעבד, כאשר מסתכלים על המנהגים הקיימים זה מכבר. הוא חשוב גם לכתחילה כדי לומר לכל יהודי שלימוד התורה שהוא מחויב בו, צריך להיות ברמה הגבוהה ביותר שהוא מסוגל אליה. לכל אחד לפי מה שהוא – בעל מלאכה, בעל מקצוע חפשי, סנדלר, מהנדס, מדען או משהו אחר, יש זווית ייחודית של הסתכלות על המציאות. כל אחד רכש לעצמו אוצר של שפה, ציורים ודימויים, והאוצר הזה לא צריך להישאר מחוץ ללימוד התורה שלו. כל אחד ואחד לפי השפה וכושר הדימוי שלו, צריך להגיע ללימוד תורה באופן ובמידה שתהפוך אותה לקניין שלו. זה יכול לקרות רק אם הוא ילמד אותה לפי מה שהוא מבין, לפי הדימויים שלו. כך הוא עולה לדרגה של בני נביאים, שהכוח המדמה והכוח השכלי מתאחדים בהם.

כמובן שההתאחדות הזאת צריכה לבוא מתוך העלאת השפה והדימויים אל הדרגה היפה של הזיכוך השכלי, אל הרמה של הבנת עקרונות התורה, ולא להיפך, באופן של הנמכת התורה. מסופר על בעל עגלה אחד שרצה לתקן את העגלה שלו בחורף, ובסוף למשוח את הגלגלים בזפת. הוא לא הספיק לסיים, ורצה להמשיך לעבוד בשבת. לשם כך הלך לשאול את הרב, והרב השיב לו שהדבר אסור, משום שכתוב בתורה שאסור לעשות מלאכה ביום השבת. "אם כן הכל מובן!", קרא בעל העגלה. "הרי את התורה קיבלו בקיץ, ואז הרי לא צריך למשוח את הגלגלים, ולכן ברור שזה אסור. אבל בחורף זה כבר סיפור אחר…". זו שפת דימויים לא נכונה, כי הוא מנמיך את התורה לעסקי העגלה שלו, לשפה שלו. צריך לדעת לחבר את שפת הדימויים, את כוח המדמה, אל הָאֲצִילוּת וְהַטֹּהַר שֶׁל הַשֵּׂכֶל, לנסות ולראות כיצד התורה מתבטאת גם בשפה הזאת, וכיצד הדברים משתלבים זה בזה. לעומת זאת, הרב נריה[57] סיפר שכאשר הרב קוק היה נער כבן חמש עשרה, הוא נסע מביתו ללמוד באחת העיירות. באמצע הדרך, על יד עיירה יהודית אחרת, נשבר גלגל העגלה. בינתיים, עד שיתקנו בעלי המלאכה המקומיים את התקלה, הרב קוק הלך להקביל את פני רב המקום. לאחר כמה מילות היכרות, סיפר לו הרב קוק הצעיר שהעגלה שלהם נשברה, ושזה הזכיר לו סוגיה מהתלמוד הירושלמי על דינם של כלים שנשברו, תוך שהוא דן בסוגיה לפרטיה. רב המקום התפעל מאוד, ואמר "ער ליגט אין די תורה", כלומר, הוא שוכב בתוך התורה, שקוע בה. גם קלקול אופן העגלה הזכיר לו סוגיה והוא התחיל לעסוק בה. זה ביטוי של החיבור הזה, מפני שהרב התעורר לכך ממשהו שקרה במציאות. אמנם, זה לא מושלם, מפני שלא הוא היה בעל העגלה ואלו אינם מושגי החיים הרגילים שלו, ולכן לא נוצר שם דימוי מושלם לגמרי בחיים עצמם, אבל זה יותר קרוב מהדוגמא על בעל העגלה.

יהודיותו של כל יחיד, הקשר של היהדות, הוא האופן בו המסורת באה לידי ביטוי במה שהוא, בשפת הדימויים שלו, באופן שבו הוא קשור לעולם, לחיים ולעצמו. משם בא גם החידוש: אם כאשר מתחדשת המציאות, שמים אליה לב ומבינים את הקשר שלה לתורה, אזי התחדש עוד משהו בתורה, התגלה בה פן מסוים שקודם היה חבוי ולא ידוע לנו. במפגש שבין המציאות שעברה טרנספורמציה, שינוי, והשפה, הדימוי והציור הנובעים ממנה, לבין התוכן העצמי של התורה. יחד, הזיווג של שני הכוחות האלה במציאות ובנפש האדם, מוליד משהו חדש.