הרב מתאר כאן את שתי הדעות שנתנסחו בעקבות שאלת היַחַשׂ בין הַנְּבוּאָה וְהַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי – הַפִילוֹסוֹפְיָא. הדֵעָה שהרב קורא לה השְׁנִיָּה, מפני שהיא נתנסחה מאוחר יותר, אבל מזכיר אותה ראשונה, היא זו שהרמב"ם מבטא אותה במלוא העוצמה (מורה נבוכים, פתיחה; פרק נה, ועוד), הסוברת שֶׁהַנְּבוּאָה וְהַשֵּׂכֶל קְשׁוּרִים הֵם זֶה בָּזֶה. ישנה קרבה בין השכל לנבואה, וישנו הכרח שהנביא יהיה קודם כל חכם – "אין השכינה שורה אלא על חכם" (שבת צב, א), חוקר ומבין. רק על ידי התעלותו במעלות החכמה האנושית, הוא יוכל להגיע אל הדרגה שבה יהיה ראוי גם לנבואה, המתחברת אל החכמה האנושית, וממילא נוצר הרצף. יוצא שהנבואה היא המקור לפילוסופיה, וזו נובעת ממנה, מעצימה אותה ומחברת אותה למציאות. מֻכְרָחִים אָנוּ לוֹמַר מִזֶּה, שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹאִים שֶׁהַיְדִיעוֹת הָאֱלוֹהִיּוֹת וְהַשְׁפָּעַת הַנְּבוּאָה תּוֹפְשׂוֹת כָּל־כָּךְ חֵלֶק גָּדוֹל בְּעֶרְכָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁגַּם הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי וּפִתּוּחָיו יַעֲשֶׂה פִּרְיוֹ בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל בְּצוּרָה חֲשׁוּבָה בְּיֶתֶר שְׂאֵת. לפי דעה זו יש קשר ישיר וחזק בין הנבואה והשכל האנושי. השכל יכול להתקרב מאוד לדרגת הנבואה, והנבואה היא השלמת השכל. היא משלימה אותו עד כדי כך, שהיא מפתחת מאוד גם את הכושר השכלי שלהם, לכן אפשר לומר שהנביאים היו גם פילוסופים גדולים. הקב"ה מתגלה בצד העליון של האישיות, שהוא השכל. אמנם, ההתגלות היא על ידי הנבואה, שהיא לא רק הישגי השכל האנושי, אבל היא קרובה מאוד לזה, וצריך הרבה פיתוח שכלי, יכולות היקש והבנה וכושר הסקת מסקנות, כדי לתפוס ולהבין אותה.
אָמְנָם הַהַכָּרָה שנתנסחה ראשונה והרב מזכיר אותה שנייה, המיוצגת בדברי רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי א, ד; א, סז, ועוד) אוֹמֶרֶת, שֶׁהַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי אֵין לוֹ עִנְיָן בְּתֵאוּרָיו עִם הַנְּבוּאָה, וְיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא מוֹעִיל הוּא מַזִּיק לְהִתְפַּשְּׁטוּת הַשְׁפָּעָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַנְּבוּאָה, מפני שהוא מנמיך את האמונה וכובל אותה לתוך שיקול אנושי. אמנם, דעה זו עלולה להצטייר כאמירה שעובדת היות האדם חכם מפריעה לו לקבל את הנבואה. כבר אמר רס"ג (אמונות ודעות, הקדמה) שהתורה שכלית, שהרי לא יעלה על הדעת שצריך להיות מטומטם בשביל לקבל תורה.[54] ברור שלכל הדעות זה בלתי נסבל ולא נכון, ולכן הרב מוסיף מעצמו אָמְנָם וַדַּאי שגם הדעה השנייה סוברת שֶׁהַטּוֹב הַתַּמְצִיתִי שֶׁל הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי כלומר הכישרון הבסיסי והנטייה לדעת, להכיר ולהבין לעומק, מֵאִיר בָּאֻמָּה בְּעֹמֶק נִשְׁמָתָהּ בְּצוּרָה שֶׁל גִּלּוּי שְׁכִינָה וְשִׁפְעַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל יְחִידֵי הַסְּגֻלָּה. כלומר, השכינה כן מתחברת אל העיקר התמציתי של השכל האנושי, אחרת אין לנבואה על מה לחול. אדם בלי דעת דומה יותר, מבחינות מסוימות, לבעל חיים. כוונת הדעה השנייה איננה שהאדם צריך להיות טיפש. בוודאי שהוא צריך להיות מוכשר. הבעיה היא שהעיסוק בפילוסופיה, כלומר, פיתוח כלי החשיבה האנושיים והשיקול האנושי, עלול לסתור במידה מסוימת את הרעננות והפתיחות של האיש המוכשר ומחפש האלוהים. הפילוסופיה היא תמונה של העולם, ואם האדם משוכנע באמיתות התמונה הזאת, הוא מנסה לדחוק כל מושג חדש שמתגלה אליו אל תוך מערכת המושגים שלה. לעומת זאת, אם האדם מסוגל לקבל נבואה, כלומר מסוגל לקבל ללא הנחות מוקדמות את המידע כמו שהוא, אז אולי הוא יוכל לבנות תמונת מציאות אחרת, לא כזו שנובעת מן השיקול האנושי. בלשון רבי יהודה הלוי (מאמר חמישי, יד), יש הבדל בין קבלת הנבואה לבין ההיקש השכלי. יש דברים שניתן להשיג את אמיתתם על ידי ההיקש (אמנם, זו אינה אמת ממש, כי תמיד ניתן להטיל בה ספק), ויש דברים שהם לחלוטין מחוץ לתחום ההכרה ואין לאדם השגה בהם. לא מדובר פה רק על ענווה, שכן זו מידה נפשית שיכולה להיות גם אצל פילוסוף חשוב. הבעיה היא שיש לאדם השקפה מסודרת, והוא לא מתאר לעצמו שיכול להיות אחרת. הוא ינסה לפענח כל מידע שהוא קולט על פי התפיסה שהוא כבר פיתח. לפעמים זה באמת נכון, אבל לפעמים זה גם עלול להיות שגוי.
ניתן לבאר זאת על ידי דוגמא: אדם שמאוד רוצה לדבר עם מישהו שאינו נמצא, מדמיין שהוא מדבר איתו – שואל שאלה, ושוקל בדמיונו מה אותו האדם היה עונה. בלית ברירה הוא מעלה בדעתו את כל האפשרויות של מה שהוא יכול לענות, ובוחר את זו המסתברת לו ביותר. לפעמים הוא מתעצבן מהתשובה שאותו אדם "ענה", עד שהם נכנסים ממש לויכוח שעלול להתנהל זמן רב… לפעמים האדם הוא מצוין ומעמיק, והוא עונה תשובות יפות, חכמות ונכונות מצד עצמן, הרבה יותר טובות מאלו שהזולת יענה לו אם הוא באמת ישאל. אבל מה שלא יהיה, אלו אינן בהכרח התשובות שהזולת היה עונה, ויכול להיות שבאמת הנשאל הרבה יותר חכם ויש לו תשובות מצוינות, יותר טובות מאלה שהשואל חשב עליהן, אבל הוא כבר לא פתוח לשמוע אותן, כי כשהם נפגשים בפועל, כבר יש לו דעה עליו. הם כאילו כבר דיברו, הוא כבר ענה והאדם הספיק להסתכסך איתו, ואף שהוא אפילו לא יודע מכל זה. כל דבר שהוא ינסה להגיד, האדם יפרש רק על פי הדעה שהוא כבר גיבש לעצמו. באופן דומה, ניתן לפי דעה זו, לצייר את היחס בין הפילוסופיה לנבואה: האדם שואל שאלות על העולם, וכיוון שאין מי שיענה, הוא עונה לעצמו. לפעמים הוא מרוצה מהתשובות ולפעמים לא, אבל כאשר סוף סוף באה תשובה מן השמים, הוא אומר: "אין צורך, כבר דיברנו, אני יודע מה אתה רוצה להגיד. זו לא סתם יוהרה! חשבתי, התאמצתי, חישבתי אפשרויות שונות ובחרתי את הסבירה ביותר". לפעמים זה אפילו מצליח, אבל לא תמיד. אין ספק שבמענה הפילוסופי יש יופי, עוצמה ועומק אינטלקטואלי, אבל זו לא מוכרחה להיות האמת, לעומת הנבואה שהיא דבר ד' האמתי ללא ספק. נמצא שדעה זו מדגישה לא את הטיפשות, אלא את תמימות הלב, היושר הבסיסי והענווה של היכולת לקלוט דבר שמחוץ לעולם המושגים שהיה לאדם עד היום, ולא הניסיון להתחכם ולהכניס מיד את המתקבל בנבואה לתוך מושג אנושי מן המוכן. להיפך, על האדם להיות מוכן להתפעל ולהתפלא מן הלא מוכר.
הַטּוֹב הַתַּמְצִיתִי שֶׁל הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי, הוּא גם עִקַּר הַיְסוֹד הַפִילוֹסוֹפִי. עיקר הפילוסופיה אינו התשובות שהיא נתנה לגבי מהות העולם, ואפילו לא כלי ההיסק והלוגיקות השונות, אלא עצם הנטייה והרצון לחשוב ולהבין. הרצון לדעת, להבין, להביט אל המרומים, להבין את הקשר שבין אלוהים לאדם, זה ודאי כלי הכרחי לקבלת הנבואה, אלא שזה לא חייב להיות בכלים שפותחו בלית ברירה בפילוסופיה. הרב מעיר שלא זו בלבד שמי שחושב שהשיקול של השכל האנושי יכול להזיק להבנת הנבואה ולהתפשטותה, מסכים שאין ראוי להיות טיפש, אלא שיש חכמה מסוג תמציתי ובסיסי יותר, של זוך לב ושאיפה להבנה, שהיא גם עיקרה של יכולת קבלת הנבואה, וגם היסוד הפילוסופי היותר עיקרי. גם מה שהמדרש מספר על אברהם זה שהוא שאל שאלות, לא קבע קביעות, ומתוך כך זכה לנבואה (ב"ר לט, א). הבעיה היא שהפילוסופיה לא רק שואלת שאלות, אלא גם קובעת דעות כביכול-מוגמרות (כל שיטה לפי עניינה, אבל זו תכלית כל שיטה פילוסופית, כמבואר בפסקה יד). שאילת שאלות היא טובה, שכן על ידה האדם נעשה פתוח יותר לקבל תשובות. אבל אם כבר יש לאדם תשובות משלו, הן כאילו עומדות בסתירה לתשובות שבאות משמיים, וכאן עלולה להיווצר בעיה. כל עוד הפילוסופיה היא רק פיתוח הכישרון השכלי, פיתוח המודעות לשאלות ולכך שהעולם הוא בלתי מובן, לא פשוט ומצריך פנייה אל הגבוה, זה מצוין. אלא שלא כך נתפסה הפילוסופיה, אלא ככזו שבלית ברירה גם נותנת תשובות, ולא רק מחדדת את השאלות האנושיות.[55] לכן בוודאי שיש קשר בין הנבואה לשכל, אבל אם הכוונה היא שידיעת השכל היא הקובעת, והאדם מכתיב מה יכול להיות במציאות, מפני שהוא מכיר את העולם לגמרי, זה לא יכול להיות. יכול להיות שֶׁהַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי (הרב מדגיש: האנושי), השיקול האנושי, היכולת המוגבלת של האדם לשקול שיקולים ולהקיף מידע, לא רק שלא עוזר לנבואה, אלא יכול אפילו להזיק לה.
אם נשאלת השאלה מדוע במקביל לפריחה הפילוסופית בעולם היווני הקדום לא הייתה פריחה דומה בישראל, לדעה הקודמת התשובה היא שכן הייתה פריחה פילוסופית, והנביאים הם בעצמם הפילוסופים הגדולים ביותר. אבל הדעה הזו מִתְכַּבֶּדֶת בָּאִמְרָה, שֶׁהַנְּטִיָּה הָאֱלוֹהִית אֶל אוֹר הַנְּבוּאָה לֹא נָתְנָה מָקוֹם לַתֵּיאוֹרְיָה הַפִילוֹסוֹפִית לְהִתְפַּשֵּׁט בָּאֻמָּה, כִּי תָּמִיד נָשְׂאָה כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל עֵינֶיהָ לַמְּרוֹמִים לִשְׁאִיפוֹת וְהַכָּרוֹת עֶלְיוֹנוֹת. ולא להכרה האנושית המדעית והפילוסופית, שתמיד נחשבו פחות ולכן לא עסקו בהם. לא היה צורך לעסוק בפיתוח ההיקש הלוגי, כאשר היה קשר משמעותי וגבוה הרבה יותר באמצעות הנבואה.
שתי הדעות הללו הן שני קצוות שניתן לראות גם לגבי המחלוקת על מהות הנס (שנידונה לעיל, בסעיף יב שבפרק א). הקצה של הדעה שמייחסת לו קשר לשכל, היא דעת הרלב"ג[56] (יהושע ד, כ) שגם הרמב"ם (מורה נבוכים ב, כט) מבטא אותה במידה מסוימת. הוא טוען שאמנם לעיני האנשים הנס נראה כבלתי רגיל, אבל לא יכול להיות שזה בניגוד לטבע. שהרי, העולם כבר נברא על ידי הקב"ה בתכלית החכמה, ולא יכול להיות שבזמן מן הזמנים מתברר שמשהו חסר וצריך תיקון. הוא עושה חשבונות מתמטיים ואסטרונומיים המסבירים כיצד התרחש הנס, לפי החוקים שהבינו בזמנו. יש התאמה מלאה בין השכל, החכמה המושגת על ידי האדם אודות המדע והבריאה, לבין הפעולה האלוהית. לא יכולה להיות סתירה, כי הרי אנו מתייחסים לבריאה האלוהית.
לעומת זאת, ישנה הדעה שבאה לידי ביטוי בספר הכוזרי (מאמר שלישי, עג), על פיה הנס הוא הסמל המובהק של הריבונות האלוהית. גם אם נדמה לאדם שהוא מבין את הדרך בה העולם מתנהל ולא יכול להיות אחרת, מתברר לו שזה לא נכון. הרי אם הנס הוא רק סוג של טבע, אמנם צריך את אלוהים ברגע הבריאה, אבל אחר כך אפשר לתת לו תעודת 'מהנדס מצטיין' ולשלוח אותו לדרכו. עכשיו זה כבר עובד בלעדיו. כך נדמה לאדם, אבל זו יוהרה. אנחנו לא מבינים את הבריאה כל צורכה. אנחנו מצליחים, אולי, להבין את השגרה, אבל השגרה איננה כל הבריאה. אז בא הנס, ומנתץ את היוהרה שלנו, את התפיסה השגרתית שלנו. הנס הוא כמו מעשה בראשית, הרי גם שם אפשר לשאול, האם מה שהיה 'קודם' לא היה טוב מספיק. אלא שאדם לא יכול לענות על השאלה הזאת מפני שהוא לא מבין את הדברים הבסיסיים. אף שהוא עשוי לחשוב כך, הוא לא באמת מבין מהם זמן, מרחב וחומר. זה שהוא השקיע בכך מאמצים גדולים והגיע להשגה מסוימת, עדיין לא אומר שהוא מבין בזה. אדרבא, צריך לזעזע אותו, להוציא אותו מן האשליה וההזיה, ולהעמיד אותו במקום הנכון, שידע שהבריאה מתחדשת, שגם בה יש פנים שונות שהאדם יכול להכיר רק מקצת מהם, ובודאי לא את כולם ולא במלוא העומק. כשהוא עומד מול האלוהים, הוא לא עומד מול המהנדס של פעם, אלא מול הא-ל החי, הרוצה, המכוון, העושה, המשגיח והפועל בכל רגע ובכל חלקיק אטום.
לשתי התפיסות יש מקום. העיקרון הבסיסי שהקב"ה לא נזקק לתיקונים הוא פשוט מאוד. הבעיה היא שהאדם לא יכול להגדיר מהם 'תיקונים', ולהחליט על פי זה שהעולם לא היה מושלם למן ההתחלה. מנגד, ברור שיש תוקף גדול להבנת האדם גם לגבי דברים שגרתיים רבים וגם מבחינה הלכתית, כשפעמים רבות אין ברירה אלא ללכת אחר השיקול. אי אפשר לומר: "אז מה אם עד עכשיו מי ששתה רעל מת, הרי לא הוכח שזה חייב להיות, אז אולי בפעם הבאה זה לא יקרה", או: "אז מה אם עד עכשיו כל מי שצעד מעבר לגג בגובה של שתים עשרה קומות נפל ומת, אבל אולי הפעם הוא יעוף", או לבדוק האם אפשר להיכנס לעומק הים, שהרי הבריאה מתחדשת בכל רגע ואז אולי הוא יהפוך ליבשה. להוויה האנושית יש תוקף, זו אינה הזיה. ההזיה המסוכנת מאוד היא כאשר האדם חושב שזו תכלית הכל ושהוא מבין אותה עד תום, אבל במציאות השגרתית בוודאי שיש תוקף להבנה האנושית. כל הישג אנושי חושף עוד פן בבריאה, וזהו דבר בעל ערך, אלא שהוא לא הידיעה המוחלטת של המכלול.
