הרב מתייחס כאן לעניין שהעסיק ומעסיק את העוסקים בתרבות וברוח הישראלית – השאלה האם ישנה יחודיות מהותית לרוח הישראלית, הַהַכָּרָה הָאֱלוֹהִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, לעומת הַהַכָּרָה הַפִילוֹסוֹפִית הַכְּלָלִית, למשל זו שבשיטות הפילוסופיות החשובות הגדולות. כמובן שהבדלים מושגיים ישנם גם בין שיטה לשיטה בפילוסופיה הכללית. השאלה היא האם מבחינה מהותית יש הבדל. תשובתו של הרב היא שיש לא רק הבדל מהותי, אלא יתרון. הַיִּתְרוֹן, הוּא בַּתְּבִיעָה הַפְּנִימִית שֶׁל הוֹסָפַת הַגְּדֻלָּה הָאֱלוֹהִית, הַהוֹלֶכֶת וְנִתְבַּעַת מֵהַנְּשָׁמָה בְּכָל רֶגַע. "יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיהו מב, כא). לכאורה, אפשר להגיד שכל מה שנתבע מן האדם הוא ללמוד תורה, לזכור מה שכתוב בה ולקיים אותו. בפשטנות, אסור בכלל להגדיל תורה, שהרי להוסיף עוד פסוקים זה איסור גמור (דברים ד, ב). אלא, שצריך להבין שהכוונה ב"יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" היא ל"הפוך בה והפוך בה דכולה בה" (אבות ה, כב) – התביעה מן הנשמה לראות בתורה יותר ממה שנראה לעין בפשטנות. זו הוֹסָפַת הַגְּדֻלָּה הָאֱלוֹהִית, כלומר חיפוש מתמיד של התגלות אלוהית בגדולתה בכל דבר ועניין. גם כשנדמה שכבר יש הבחנות ברורות בין הדברים: יש אלוהים, יש אדם ויש עולם, והיחס ביניהם ברור – לתפיסה הישראלית זה לא מספיק. הפילוסופיה חוקרת אחר ההופעה הרוחנית ועוסקת בתבונה ובדיוק רב בהבחנות השונות, שהן אכן בעלות חשיבות מרובה, אבל אחרי שהגענו להבחנות הללו והגדרנו את המושגים בהגדרה מיטבית – דיינו. לעומת זאת, כשמפרשים כל פסוק בתורה, מבינים את עניינו ועומדים על כך שאין לערבב אותו עם פסוק אחר שעוסק בעניין שונה, הלימוד עדיין לא תם. יש פשט, רמז, דרש וסוד – שכבה אחר שכבה. בשכבה עמוקה יותר, דברים שנדמה היה שהם רחוקים נעשים קרובים, ולהיפך. מה שנדמה כמליצה, נעשה פתאום משמעותי מאוד. בתחילה נדמה היה שהמילים מופרדות אחת מהשנייה ולכל אחת משמעות משלה, אבל בתחום הרמז הן נעשות מחוברות, ולהיפך – קווי ההפרדה עוברים במקומות אחרים. יש חשיבות לסופי וראשי תיבות, למילוי של האותיות ולתוכן המספרי שלהן, שרומז למספר אחר שמורכב מאותיות אחרות. הַגְּדֻלָּה הָאֱלוֹהִית מתבטאת באלפי אלפים של דרכים, ולכן הַהַכָּרָה הָאֱלוֹהִית לא מסתפקת בהבחנות הבסיסיות בין הטרנסצנדנטי לאימננטי. הכל נכון, חשוב ואמיתי – אבל רק בתחום אחד, ואילו בתחומים אחרים יש עוד ועוד גילויים וחילוקים. הגילויים השונים אינם סותרים ולא צריכים לסתור זה את זה, אבל הם מגלים עולמות על גבי עולמות, ומציאויות חדשות. זהו הַיִּתְרוֹן שֶׁל הַהַכָּרָה הָאֱלוֹהִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל.
עִלּוּי גֹּדֶל זֶה הוּא תֹּכֶן יִשְׂרְאֵלִי מְיֻחָד. הפילוסופיה היא אהבת החכמה, והעוסקים בה אוהבים את החכמה. תכליתם היא לצייר תמונה שלמה, ולכן פילוסוף יכול להסתפק באלוהים במקום או בתואר מסוים. דיו שדבר זה שם ודבר זה כאן. אמנם, הם אף פעם לא מצליחים ולכן ישנן שיטות שונות, אבל זה לא מפני שהם מחפשים אחר חידוש, אלא מפני שבכל פעם רואים שמה שהיה קודם לא מספיק, ולכן בעל כורחם הם נדחפים להוסיף. בא פילוסוף אחר, משנה את הסדר הקודם ומוצא הבחנות אחרות, אבל גם תכליתו נשארת להגדיר היטב, לנסות ולצייר תמונה שלמה של הכל, והוא מקווה שאחריו כבר לא ישאר מה להוסיף. לעומת זאת, בישראל יש ניסיון מתמיד להדגיש שהתמונה, גם אם היא מאוד יפה וההישגים הם אדירים, מפעימים ומרניני לב, התמונה היא בהכרח עדיין לא שלמה. לכל נפש חדשה, כל יהודי נוסף, יש מקום בתורה להתגדר בו ולחדש חידושים. זה לא מפני שהקודמים היו טיפשים, אלא מפני שהאינסופיות מופיעה בתוך כל נפש באופן מיוחד. לכן מדובר כאן על הוֹסָפַת הַגְּדֻלָּה הָאֱלוֹהִית, ולא רק על ידיעת הגדולה, כמו שכבר נכתב ונאמר על ידי הקודמים. זהו חיפוש מתמיד לדרוש אלוהים עוד ועוד, וזו גם הסיבה שהפילוסופים לעולם לא יצליחו להגיע למצב שבו לא יהיה עוד צורך בהתקדמות. גם בלימוד התורה יש ערך מיוחד לעניין של חידוש. "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש" (חגיגה ג, א), לא מספיק לקחת ספרים טובים, ללומדם, לזכור ולקיים אותם, כי הנטייה היא תמיד למצוא עוד משהו. לא יתכן שהכל כבר מוּצה, מפני שאת האינסופיות אי אפשר למצות, והיא תמיד תבוא לידי ביטוי בכל מיני אופנים. על כן, ישראל רוצים להוסיף מתוך ידיעה שהמקור לחידוש תמיד קיים, והוא ראוי ומשמח את הלב.
