ז – שְׁלֵמוּת נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל וּתְחִיָּתוֹ, פסקה יג

זהו אחד המקומות היחידים בהם הרב מסתכן בהצבעה על עניין מסוים (אף על פי שתוך כדי הדברים הוא מרחיב אותו למכלול) כיסוד היחודיות היהודית, והוא הַשְׁקָפַת־הָעוֹלָם – אף ששתי המילים המרכיבות את המושג הזה הן בעברית, זהו מושג מתורגם, מרוסית ומהשפות האירופאיות, הַמְיֻחֶדֶת לְיִשְׂרָאֵל. הפסוק הראשון בתורה, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, א) מכיל את יסודות אמונתנו: מציאות ד' והיותו הבורא והמשגיח, חידוש העולם, בריאה מתמשכת שכוללת אחר כך את בריאת האדם והעם, בריאה שיש לה תכלית, כאשר האדם והעם אמורים להגשים אותה.

נדמה שהרב רואה חשיבות בחידוש העולם מסיבה נוספת. הוא מדגיש אמנם את היחודיות היהודית, הלאומית והארץ-ישראלית, אבל זהו הפסוק האוניברסלי ביותר שיכול להיות. הוא מדבר על בריאת השמים והארץ וכל מה שבהם – דומם, צומח, חי ומדבר, כל האנשים וכל העמים. באופן מוזר, הפסוק האוניברסלי והכולל ביותר, הוא יסוד ההשקפה המיוחדת המייחדת את היהודים והיהדות. את הַשָּׁמַיִם – הרוחניות, הָאָרֶץ – המעשיות, הַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת, וְאֶת הַזִּקּוּק לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, ואת התפקיד המיוחד של האדם והעם במציאות. כך הרב מראה שאין בייחודיות, בהיותנו חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, משהו נגד העולם, העמים או חלק מן האדם. אין זו בשום אופן אמירה של "או אנחנו או הם". יש כאן כוונה לקידום התכלית והמגמה האלוהית בבריאת העולם, שהיא גאולת העולם כולו, על כל מה שבו. זוהי ההשקפה המייחדת את ישראל כשהם לוקחים את התפקיד הזה על עצמם, או למעשה כאשר הקב"ה מטיל אותו עליהם ואפילו יוצר אותם למענו.

חִדּוּשׁ הָעוֹלָם – העולם הוא נברא, ברצון ובכוונה, מתוך מגמה ומטרה. הרב למעשה אומר כאן שיכולה להיות דתיות בה אדם מכיר בכך שיש מעליו כוח עליון ריבוני המצווה אותו, אבל אם אין אמונה בחידוש – אין מקור להתחדשות בכלל. אם אין שינוי מאין ליש, אין בכלל שינוי מהותי ממצב למצב, מעצב לאושר או משעבוד לגאולה. הרי דתיות כזאת, של קבלת הריבונות ואפילו הצו, היא בעצמה דתיות של אונס, ביטוי למצוקה, או לפחות לשעמום של המשך הקיום עד החידלון, שאחריו שוב יהיה קיום וכן הלאה במן גלגל שסובב והולך לו. זו יכולה להיות דתיות, אבל היא לא הדתיות היהודית, שכן זוֹ נְעוּצָה הִיא בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם עַל־פִּי הַהַרְצָאָה הַתּוֹרִית, כפי שהתורה מסבירה את החידוש הזה. בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ זוהי תמצית החידוש, התכלית, ההשגחה, והיכרותנו הראשונית עם אלוהים. עוד לפני שהוא המצווה והמעניש, הוא הבורא והמעניק, בעל הכוונה והמגמה. מתוך זה באות המצוות, אשר מעצימות את החידוש ויוצרות בנו את התנאים המאפשרים לנו להצטרף[52] למגמה האלוהית של החידוש, תיקון העולם והאדם וגאולתם.

הרב אמנם לא אומר זאת כאן, אבל באגרות רבות הוא מזכיר את עניין השבת, שהיא גם הודאה בחידוש העולם, כי היא מסיימת את ששת ימי בראשית, וגם זכר ליציאת מצרים; השבת מציינת את היהודיות במובן הפשוט, עד כדי כך שלעניינים שונים יהודי שחלל שבת הוא כגוי, והיין שהוא נוגע בו הוא בחשש יין נסך. אם הרשה לעצמו לחלל שבת, כלומר אינו מודה בעיקרון חידוש העולם המכונן את הייחודיות הרוחנית היהודית, וביציאת מצרים המכוננת את החידוש של האומה בפועל, אולי הוא גם עובד אלילים, מי יודע. שבת נתפסה כאחד הסמלים, אם לא הסמל הבולט והמובהק ביותר של הקיום היהודי, גם מבחינת החומרה ההלכתית וגם מבחינה סמלית.

הַשְׁקָפָה מְיֻחֶדֶת זוֹ גּוֹרֶמֶת הִיא אֶת הַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת כֻּלָּן, כלומר, מעקרון החידוש נובעת העשייה. בפסוקים המתארים את בריאת העולם מה שנשאר לאדם הוא "לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג), להשלים את החידוש. המצוות המעשיות כולן הן בתחום ההודאה בחידוש העולם, בבורא העולם שהוא המשגיח והריבון, ויש להשלים את בריאתו על ידי העשייה האנושית. על ידן, האדם מצטרף בעשייתו לחידוש הראשוני וממשיך אותו בחייו.

וְאֶת הַהַבְדָּלָה הַלְּאֻמִּית הַמְצֻיֶּנֶת, מלשון ציון, סימן. המצוין מובדל, שונה מכל השאר שלא צוינו, ונשארו סתמיים. "היו מצויינים במצות" (רש"י דברים יא, יח) הכוונה איננה להצטיינות, אלא שיהיה ניכר בהם הדבר. "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין [בלבושם]?" (שבת קמה, ב) אין הכוונה שהם הולכים לפי האופנה העכשווית, אלא שהם שונים בלבושם מכל השאר. האומה נבדלת מן האומות האחרות באמונת החידוש ועשיית המצוות. בפועל, הדבר שבו מציינים את היהודים, הוא שהם שומרי שבת, אוכלים כשר בלבד, מתפללים באופן מסוים ומניחים תפילין. הציונים, המצוות המעשיות הנמשכות מעקרון החידוש, הם שמבדילים את היהודים מן השאר.

וְאֶת הַזִּקּוּק הזיקה, הקשר, לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹר אֶרֶץ מְיֻחֶדֶת לָאֻמָּה, שכן את המצוות המעשיות כולן אפשר לקיים רק בארץ אחת. שם יש את המקדש וכל המצוות שקשורות אליו, ובה מתקיימות המצוות התלויות בארץ. הזיקה לארץ ישראל הינה, אם כן, גם מבחינה רוחנית-הלכתית וגם מהצד הלאומי, שהרי לא יכולה להתקיים אומה בלא ארץ. הארציות כשלעצמה נמשכת מכך שאנו מייחסים חשיבות לא רק לערכים הרוחניים – "השמים", אלא גם לפעולה הארצית, החומרית, הגשמית – "הארץ". צריך לחדש גם בארץ. והמחדש הזה הוא עם שלם, שעושה זאת באופן מעשי. לזה נצרכת ארץ מיוחדת, שמתאימה לאומה ולמצוות. זוהי אֶרֶץ מְיֻחֶדֶת לָאֻמָּה, שבה היא יכולה לְהַרְחִיב בָּהּ אֶת רוּחָהּ בְּלֹא מַפְרִיעַ, כמו שעבוד מלכויות או שלטון זר, ועל ידי כך לבטא את עצמה כראוי. וּבְהַקְבָּלָה שֶׁל עֶזְרָה מִכָּל הַתְּכוּנוֹת הַמֻּטְבָּעוֹת בַּאֲוִיר הָאָרֶץ וְאַקְלִימָהּ בִּכְלָל. "אוירא דארץ ישראל מחכים" (בבא בתרא קנח, ב). יש משהו מיוחד גם בתכונות הארציות עצמן, המסייע לביטוי מלא של אותן התכונות הלאומיות שנועדו לממש את התורה ועקרון החידוש על ידי המצוות המעשיות.

עד עכשיו דיבר הרב על הצד החיובי של ההשקפה הישראלית המיוחדת. היא נותנת לישראל את המצוינות, המצוות המעשיות, הביטוי הלאומי והארצי. כעת הרב מוסיף שיש בה גם תועלת של התגוננות מפני השלילה – אֶת הַתְּרִיס בִּפְנֵי הַטְּמִיעָה מַעֲמִידָה הַהַשְׁקָפָה הַמְיֻחֶדֶת על חידוש העולם. זו התשובה לשאלה ההיסטורית עתיקת היומין: איך לא נעלמו היהודים בשעה שהיו מפוזרים ומפורדים ללא שלטון עצמי? עמים רבים כל כך נעלמו, נטמעו והתבוללו תוך מספר דורות, ולא השאירו כמעט שום זכר. עמים רבים שצריכים היו לנוע, לנדוד ממקום למקום, זנחו את מורשתם, התאהבו בנוף החדש, השתלבו בחברה והתערבבו באנשים האחרים… היה עם אחד, ואיננו. לעומת זאת, ההשקפה המיוחדת היהודית קבעה עמדה שונה כלפי המציאות. היהודים לא ויתרו על המצוות המעשיות, הזיקה לארץ ישראל, ההשקפה המיוחדת והתפקיד המיוחד. ממילא, אפילו בהיותם מיעוט קטן מפוזר ומפורד ללא שלטון, הם נשארו בפני עצמם ולא נטמעו, אלא יצרו לעצמם מושג חדש של קיום ארוך אבל זמני, שנקרא 'גלות'.

וְהִיא, ההשקפה המיוחדת, גּוֹמֶרֶת אֶת פְּעֻלָּתָהּ בִּהְיוֹתָהּ מִתְגַּשֶּׁמֶת בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת בְּמַעֲשֶׂה, שֶׁבָּזֶה הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית מִשְׁתַּמֶּרֶת מֵרִקָּבוֹן. ריקבון הוא התיישנות של משהו, עד שאי אפשר לעשות איתו יותר שום דבר. הריקבון מתחיל כאשר אין יותר התחדשות. גמר פעולתה של ההשקפה הזאת, הוא ההתחדשות. אנחנו חוזרים לעיקרון המכונן הבסיסי, העולם הוא מחודש ומתחדש – "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" (ברכת 'יוצר אור'), וכך גם האדם. זה מקור חזון ההתחדשות, חזון העצמות היבשות שיתחדשו (יחזקאל לז). גם מה שנדמה שכבר אבד לא אבד לגמרי, ומה שנדמה שמת לא מת לגמרי. התורה והמצוות, התפילה, הלימוד והעיון, כולם נעשים באופן של התרגשות מחודשת בכל פעם – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (רש"י דברים כו, טז).

גם כאן יש ויכוח עם הציונות הרוחנית של 'אחד העם'. מבין התנועות השונות שהרכיבו את התנועה הלאומית הציונית, הייתה זו לכאורה הגישה הקרובה ביותר לתפיסה היהודית המסורתית, מפני שהיא אמנם הוקירה מאוד את המסורת היהודית, כתבי הקודש, המנהגים וההלכה – אבל הכל היה בלשון עבר. העתיד הוא אחר. הוא יצריך, אמנם, את ידיעת המסורת וכיבודה, אבל לא זיקה מעשית וממשית אליה. 'אחד העם' היה מוכן לקבל את חלקו הראשון של המשפט – שהתורה, המצוות וההשקפה הישראלית המיוחדת עמדו כתריס בפני הטמיעה, לכן אמר "יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם" (מתוך מאמרו 'שבת וציוניות', 'השילוח' תרנ"ח). אבל עכשיו, כשחוזרים לארץ ישראל, לא צריך היה לדעתו להמשיך ולשמור על המצוות המעשיות. לעומתו, הרב אומר שכן צריך, כי נכון שהגוף נשמר, אבל צריך לשמור גם על הנשמה שלא תירקב. אם היא לא תהיה בכלים האלה, אם יחסר לה ממד החידוש וההתחדשות שבתורה וערכיה, שמתבטא על ידי המצוות, אם לא תהיה כאן התחדשות וזיקה מתמדת, הנשמה עלולה להירקב ולהתיישן. לא יספיקו לה רק רשמי העבר. אולי לא תיראה טמיעה של גוף האומה, אבל מבחינת הנשמה יכולה להיות טמיעה שלה בערכים, אמונות ודעות זרות. ניתן להתרשם שאכן יש כזה ריקבון נשמתי, ואף שהגוף הלאומי גדל מאוד ונמצא במצב טוב, הצד הנשמתי מגלה סימני ריקבון,[53] עד חשש שהנשמה תתפורר ותהפוך לחלקים חלקים, שיתרכבו מחדש עם יסודות זרים.