בהתבוננות במציאות הישראלית שלנו, ניתן לעמוד על תופעה מתמיהה למדי: דווקא כאשר לכאורה השפה העברית כבר נצחה והפכה להיות שפת היומיום, נכנסים יותר ויותר ביטויים משפות אחרות לשימוש רווח. ניתן לראות זאת בכותרות של ספרים ועיתונים, כינויים למוצרים, שמות החנויות וסתם מונחים בשפת היומיום שאנשים משתמשים בהם כאשר הם מדברים ביניהם. העניין האמתי בשפה, עומקיה, עושרה ויופייה, מתרחק דווקא מן הדור הצעיר של יהודים שכבר נולדו בארץ – כאלה שלא גדלו בשפה הרוסית, הגרמנית או הצרפתית, כאשר דווקא להם לא אמורה להיות בעיה להתבטא בעברית באופן משביע רצון.
נדמה שבדברים אלו של הרב יש סוג של הבנה עמוקה של הבעיה שאנו שרויים בתוכה, היום יותר מאשר אז, שכן אז היה לפחות מאמץ מודע לחדש את השפה. דווקא היום כשאנחנו כבר מרגישים בטוחים, ישנה התרחקות מן היסודות הבסיסיים של השפה – הערכים העמוקים שבה, והחלפתם ההולכת ורווחת במילים ומושגים השאובים מתרבויות ותפיסות אחרות. זה קורה, אומר הרב, בגלל הָרִחוּק מֵהַהַשְׁקָפָה הַקְּדוֹשָׁה, כלומר, ההתרחקות מיסוד הקודש של השפה. הרוח העצמית של השפה היא קודש. ההיאחזות בקודש היא זו שמביאה את האדם המדבר בשפה העברית להתעניין בשפה עצמה. היא זו שמביאה אותו אל החוש המוזיקלי העדין, הרצון לחפש איזו מילה מתאימה ואיזו אינה מתאימה, איך לבנות את המשפט, לאיזה סוג של שלמות לשונית וספרותית לשאוף, ולניסיון לברר מהם הגוונים הייחודיים של כל שורש ומילה. אם יש התרחקות מן הקודש, כל הטְעָמִים לחיבוב השפה, כמו אלה שנשמעו באותם הזמנים בהם התרחש הפולמוס, אפילו אם הם נכונים, הֲגוּנִים וצודקים, לא יועילו, מפני שבפנים מִסְתַּתֶּרֶת שָׁם שִׂנְאָה לְרוּחַ הַשָּׂפָה, לקודש הַמָּלֵא אֶת כָּל מַהוּתָהּ. מאיזה צד שהוא, תהיה נטייה אל השפות האחרות. יהיה קל יותר להתבטא בהן, וגם אדם שלא גדל על השפה הזרה, יאמץ אותה, חלקים ממנה, או ביטויים שלה. לפעמים זה נראה כל כך מוזר, שבלי משים, ללא מאמץ מיוחד או השקעה חינוכית, כל כך הרבה מילים וביטויים שחלק מהם משמשים לא רק לתיאור חידושים טכנולוגיים אלא גם לדיבור על נושאים הקרובים לנפש, לקוחים מן השפות האחרות ורווחים בשפת היומיום של האנשים. חסרות הרגישות והקרבה לעצמותה של השפה, וממילא היא מאבדת מעושרה ומהעמקות שבה, ואז נכנסים לתוכה בקלות ביטויים משפות אחרות, שהן למעשה תבניות ערכיות ותרבותיות זרות.
אמנם, גם לכל אורך הספרות התורנית אנחנו מוצאים שימוש במילים לועזיות, אבל יש הבדל בין שימוש במונחים לועזיים כאשר אין לך מונח משלך, לבין החלפה של מילה מקורית במילה זרה. בשלב מסוים בו עדיין אין מילה עברית בשימוש, משתמשים במה שמוכר ומובן לכולם. לפעמים זה חשוב, כי צריך לדאוג שאנשים יבינו בדיוק למה אתה מתכוון. אבל להחליף מילה עברית קיימת במילה משפה זרה, זה משהו אחר לגמרי. יש הטוענים שזה בגלל שמילים עבריות מחודשות נשמעות מוזר. אבל האמת היא שכל חידוש נשמע מוזר בהתחלה, ואחר כך הוא מתקבל וכבר לא נשמע מוזר. כשהתחילו, לדוגמא, עם המילה 'מרקע', עבור אקרן או מסך, אמרו אנשים שאי אפשר להגות את זה, ועובדה שאחר כך זה התקבל ואף אחד לא חש זרות לעניין. מלבד זאת, לא כל החידושים באמת מתקבלים. בכל מקרה, לא מדובר כאן על עבודתם של אנשי האקדמיה ללשון העברית, שמספרם מצומצם והם עמלים בעיקר על מילים המשמשות לעשייה היומיומית, התפקודית, אלא על הרווח בציבור: כמה פעמים כשנפגשים אומרים "שלום", וכמה פעמים "היי", "ביי", או "אהלן"? זה לא סתם: "שמו של הקב"ה נקרא שלום" (ויקרא רבה ט, ט) – "שם גופיה איקרי שלום" (שבת י, ב). אין הכוונה לומר שכל מי שאומר מילה אחת במקום אחרת, קובע את עצמו במפלגת ה'הי' במקום במפלגת ה'שלום', אלא להפנות את תשומת הלב לכך שזה קורה מפני שישנה התרחקות מערכי הקודש. פתאום נדמה שהמילים האחרות הן יותר פשוטות, יותר נורמליות ומובנות, למרות שלא תמיד הן מובנות כל כך.
