כדי להבין מדוע בכלל נזקק הרב לעניין השפה, צריך לזכור שהימים שבהם נכתבו הדברים האלה, היו ימי הפולמוס על השפה והעמדתה מחדש כשפת הספרות, הדיבור וההתחדשות הלאומית. אמנם, העברית אף פעם לא נשכחה לגמרי. היא תמיד הייתה שפת התרבות, כאשר רוב הספרות היהודית המסורתית נכתבה בעברית. אנשים, ובודאי תלמידי חכמים התכתבו ביניהם בעברית, כמו שרואים בספרות השו"ת. ספרות הפרשנות, חלק מהשירה והפיוטים של ימי הביניים וגם מאוחרים יותר, נכתבו בעברית. אף על פי כן, לא הצליחה העברית להיות שפת היומיום, המתפשטת מעבר לגבול העיסוק בקודש. ואף שבישראל 'קודש' זהו מושג רחב שנוגע למשפחה, למזון ולמגוון תחומי החיים, היא עדיין נשארה שפת קודש, שפת חוק. הרב עצמו נהג מילדות לדבר בשבתות וימים טובים (שהם ימים של מעין עולם הבא, נוכחות אלוהית יותר גלויה ולכן גילוי של חיים לאומיים יותר חזקים), רק בעברית, אבל שפת היומיום שלו הייתה יידיש. המאמץ העיקרי של מחדשי השפה לא היה להמציא אותה מחדש, אלא להפוך אותה לשפה זורמת וחיה, המתפשטת על כל תחומי החיים, והדבר נתקל בהתנגדות מצד מצדדי השימוש בשפות אחרות. הפולמוס בא לידי ביטוי חריף עם הקמת הטכניון בחיפה. הטכניון הוקם מכספי ארגון יהודי מגרמניה, שפעיליו הציוניים חשבו באופן טבעי שכמוסד אקדמי הוא יפעל בשפה הגרמנית, שכן היא שפת המדע, הטכנולוגיה והתרבות, שבה כבר הושגו הישגים מדעיים חשובים ונתנסחו מונחים רבים. בארץ ישראל, נתקל העניין בהתנגדות גדולה, ותושביה רצו שהלימודים יתנהלו דווקא בעברית. היהודים מגרמניה לא הצליחו להבין זאת: עם כל הכבוד וההערכה לכך שהיא שפת הקודש, כיצד ניתן ללמוד מדע בעברית? זו אכן הייתה שאלה קשה, ואף על פי כן, פולמוס השפה הוכרע בעד העברית. העברית התמודדה לא רק מול הגרמנית. יידיש הייתה שפת ההמונים היהודית וכבר התחילה להיכתב בה שירה, ספרות אמתית, עמוקה, עשירה ויפה, כמו זו של 'שלום-עליכם'.[48] רבים, גם בקרב מפלגות ציוניות, רצו שהיא תהיה שפת היום יום. אנשי מפלגת 'פועלי-ציון', ובעיקר פועלי ציון שמאל, קיבלו בועידתם החלטה שיידיש תהיה שפת ההמונים, השפה של התרבות העממית של הפועלים, לעומת העברית, שהיא שפת האריסטוקרטים – העשירים ואנשי הדת. כמו כן, המשכילים הרוסים הציוניים, לא הבינו איך אפשר בכלל להתבטא כראוי בשפה שאיננה רוסית. זה היה מאבק שנמשך עשרות שנים, ובמהלכו הוקם 'גדוד מגיני השפה', אנשים צעירים שהלכו ברחובות תל אביב והעירו ליהודים שדיברו בשפה זרה: "עברי, דבר עברית!" אפילו לביאליק, שהיה תושב תל-אביב בשנות העשרים, העירו פעם על כך. ביאליק שלא סבל שמותחים עליו ביקורת, השיב בגידופים עסיסיים.
כל מי שרוח לאומית פעמה בקרבו, נטל חלק בפולמוס ובהתלבטות זו וניסה להבין את ערכו של חידוש השפה העברית, כל אחד לפי דרכו ולפי החוג שהשתייך אליו. גם הרב השתתף בויכוח הזה, ותמך בהחייאת השפה העברית, מתוך הבנה ששפה היא לא רק אמצעי תקשורת פשטני, אלא אחד מקנייני הרוח של האומה. בהתכתבותו של הרב עם הסופר אז"ר,[49] שחי אז ביפו, הוא משתמש בביטוי 'א"ש דת': ארץ, שפה, דת. ביחד, זו השלמות של חיי הרוח היהודיים. בהתפתחותה, קיומה והתפשטותה של השפה, היא משפיעה בחזרה על הרוח הלאומית ומחזקת אותה ואת תרבותה, מפני שבתבניותיה הפנימיות יש את אותה הרוח. נכון שהשפה היא רק ענף של רוח האומה, אבל גם בריאות גזעו ושורשיו של העץ תלויים דווקא בריבוי ענפיו. אמנם לכאורה הענפים הם ששואבים מהשורשים, אבל בשאיבתם הם גם מפעילים אותם ופעילותם מוסיפה להם בריאות, שכן אי-פעילות היא ניוון, ואילו הפעילות היא ההתפתחות. השפה בהתחדשותה, במאמצים הגדולים לחדש עוד מילים, מושגים וביטויים, מפעילה את שורשי רוח האומה, ובכך מבריאה, מעצימה, מחזקת ומקיימת אותה.
ההסבר על חשיבות השפה משמש בשביל הרב דגם לקניין השני – התורה בישראל. הוא בא כאן בויכוח סמוי עם החוגים שהעריכו את הרעיונות של התורה באופן כללי, אבל תמהו על הצורך בכל כך הרבה פרטים, מנהגים ותקנות. הרב טוען כנגדם שזה כמו לתמוה מדוע צריך כל כך הרבה מילים בשפה. בכך תלויה בריאותה של רוח האומה, שהביטוי בפועל של החיים הלאומיים הרוחניים התרבותיים שלה היה, במשך דורות, התורה. כל סוג של התפתחות, התענפות, הסתעפות עד פרטי הפרטים של כל מנהג, לא מזיק לרוח האומה אלא מבריא ומחזק אותה, כשם שבשפה יש מאות אלפי מילים, וככל שמתחדשות מילים נוספות זה טוב יותר לרוח האומה. הן מאפשרות לבטא יותר את הגוונים השונים הקיימים בה, לשאוב יותר מהתוכן הפנימי שלה ולממש אותו בפועל. יחס זהה צריך להיות לכל חילוקי המנהגים והדינים שבכל הדורות: האהבה אליהם, קיומם ומימושם לא מזיקים לרוח האומה. להיפך, הם נותנים ביטוי ממשי לעוצמת הרוח, וככל שהדברים ילמדו, יתקיימו באופן הנכון ויהיו יסוד לחיים בפועל, זה יהיה חיזוק ואימוץ לרוח האומה, שהתורה היא הקניין החשוב ביותר שלה. יש היגיון רב בהשוואת החידוש בתורה להחייאת השפה. זה סוג של הברקה בויכוח הסמוי עם הציונים הלאומיים המשכילים, שקבלו על הצורך בריבוי הפרטים שבתורה, ועל הצורך להמשיך להתפלפל ולחדש. הרב אומר כאן שזה לא מכביד – להיפך, אבל הגישה צריכה להיות נכונה, כמו אל עושר השפה שנוצר על ידי ריבוי מילים, ומאפשר לבטא יותר גוונים ומשמעויות. מי שאוהב את הרוח, נהנה ללמוד, להתעמק ולראות איך מאותו שורש לשוני יש הסתעפויות שונות. כך יש להתייחס לתורה על מקצועותיה, מנהגיה, הלכותיה ודעותיה השונות, כאשר לאותו עיקרון יש הסתעפויות שונות לפי האנשים, המקום והזמן. זה לא נעצר, דעך או התנוון, אלא להיפך – מיד הוציא עוד שורש, פרח, ענף או הסתעפות, הכל בהתאם למה שהחיים דרשו, כתגובה לתנאים הקשים או הנוחים. זה מצביע על חיוניות עצומה של רוח האומה ומחזק אותה.
עד כאן דנו בנושא הראשון של הפסקה, והוא ההתייחסות אל הקניינים הלאומיים – השפה והתורה, עושרם, רוחבם והופעתם, כעֲנָפִים. הנושא השני הוא ההתעמקות בהם, או הפְּרִי. הענף מוביל את המזון והלחות מן השורש שבאדמה אל המטרה, אל הכלי. בתוך הענף, מעבר למבט השטחי הרואה את הקליפה ואת אורך ורוחב הענף, מתרחשים חיים פנימיים עמוקים. תכלית החיים האלה היא הוצאת הפרי, שיש בו שתי תכונות יסודיות: הוא טעים מצד עצמו, ובו נמצא הגרעין, שבו עוצמת החיים המרוכזת להמשך החיים, ההתרחבות וההתעשרות. כמו כן, הפרי לא רק שואב מן העץ, אלא גם קולט אנרגיה מבחוץ. הוא מצד אחד יצירה נפלאה של כל החיים הפנימיים, ומצד שני גם ההשפעות החיצוניות משפיעות עליו לא רק באופן שטחי, אלא מתמזגות בתוך הפרי עצמו. כן הוא גם לגבי הרעיונות הפנימיים בשפה: הפרי הוא הניסיון להבחין לא רק בכמות המילים, הגוון, עושר ביטויה של השפה ויופייה, אלא בערכים הפנימיים שלה, הרעיונות הכלולים דווקא בה, והעובדה שתופעה מסוימת מכונה אצלה דווקא באופן מסוים. ניתן להתבונן איזה צד חושפת מילה בשפה זו בתופעה, לעומת מילה בשפה אחרת שמתארת לכאורה את אותה התופעה בדיוק, אך מתייחסת לצד שונה שלה. השוואת הדברים היא מרתקת ביותר.[50]
ודאי שכך הוא גם לגבי הקניין השני – התורה, שהיא לא רק מכלול של התנהגויות, מנהגים, הלכות, אמירות ועצות, אלא יש בה תבניות, ערכים ורעיונות פנימיים עמוקים ביותר, המובעים באמצעות כל אלה. ערכים פנימיים אלו נקראו בספרות הפילוסופית היהודית של ימי הביניים 'עיקרים', 'שורשים', או 'יסודות'. אלו יסודות תפיסת וחווית העולם העברית הבסיסית, שממנה נבנה הכל. כשמתבוננים בתורה, צריך לתת את הדעת לא רק על כמות וגיוון המנהגים וההלכות, אלא על השאלה מדוע הם נקבעו דווקא באופן זה. כמו שבשפה, צריך לחשוב מדוע יצירת המילים החדשות היא דווקא על פי משקלים ותבניות מסוימים ולא באופן אחר. אלו שאלות בעלות ערך רב, והן חושפות את הערכים והרעיונות הפנימיים, שהם הפרי והגרעין. הגרעין – כי בתוך הפרי גנוז הכוח המרוכז של ההמשך, זה אף פעם לא הסוף. אבל זה לא רק גרעין במובן המצומצם, אלא גם הפרי – הטעם, הריח והעסיס שיש בדבר. רעיונות אלה הם גם הפרי במובן של טעם, וגם זרעים לחשיבה העתידית.
אם הנושא הראשון הוא ההכרה, הכבוד והשמחה שיש לנו מעצם הגיוון, העושר, העוצמה והחיוניות שבגיוונם בתורה, הרי הנושא השני הוא ההתייחסות אל התכנים העצמיים, הרעיונות, הפְּנִים, ההבנה שיש בהם טעם רב וגם הבטחת בניין העתיד. על ידם ניתן להתוות מסלולים ודרכים, ולתכנן כיצד יבָּנו החיים היהודיים, כיצד תתממש ותתגשם עוד ועוד הרוח העברית הלאה, בדורות הבאים. ניתן לראות שמצד אחד יש פה פולמוס שאמנם הוא סמוי אבל בלי ספק קיים, ומצד שני הסכמה עמוקה עם עצם הנטייה של ההתחדשות הלאומית. באמת, אומר הרב, אף שאנחנו מתפלמסים ומתווכחים על חובת הקיום, עושר החוקים וההלכות, והפולמוס יכול להיות חריף ביותר, הרי שאיננו עומדים בשני עברי המתרס. עמדת היסוד של כולנו זהה: הרצון בשגשוגה ואימוצה של רוח האומה. אדרבא, רק משום כך יש מקום לויכוח. בכלל, ויכוח אמתי ופורה יכול להתקיים רק במקום בו יש הסכמה יסודית, ואז ניתן להתווכח על הדרך והאמצעים. במקום בו אין הסכמה יסודית, אלא סתם אדישות של האחד כלפי השני, אין לויכוח שום ערך, אלא כווכחנות ונצחנות 'בשביל הספורט'.[51] הויכוח הוא ענייני, אמתי ובעל ערך, כאשר ישנם דאגה ורצון משותפים, וחילוקי הדעות הם רק כיצד לממש אותם. גם כאן, הרב הינו שותף מלא לרעיון הלאומי ולדאגת קיום האומה ושגשוגה. רק על גבי הרצון הבסיסי הזה מתקיים הויכוח האם לעשות זאת על ידי לימוד תורה במלאותה, שלמותה, מגוון דעותיה וחילופי מנהגיה והלכותיה, או בדרך אחרת שלחלק מהאנשים נדמה שהיא הגיונית יותר, של צמצום ואי-הכבדה.
"אל נא נכביד על העברי החדש", הם אמרו. "במה לא נכביד עליו?", שאל הרב. "ברוחו העצמית?! ואז מה ישאר לו? להיות רוסי, אנגלי או גרמני? מדוע האמירה 'היה אתה' היא הכבּדה?"
אמת, 'אתה' הוא הרבה מאוד דברים שלפעמים קשה לבטא אותם. אבל אם תצמצם אותם, מה תהיה? הרי כל אחד צריך להיות משהו. את העמדה הזאת הרב רוצה לבטא, והוא מוצא את אחד הנושאים הבוערים ביותר בזמנו – השפה העברית. במחנה הלאומיים ישנה הסכמה רחבה לכך שצריך לפתח את השפה למרות שזה קשה ולא נוח. אנשים משכילים, שנוח היה להם לדבר בשפה שהם כבר מכירים, שהיא כבר מפותחת, יפה, נאה ומקובלת, עושים מאמץ לדבר דווקא בשפתם ולפתח אותה. הם לא אומרים שזה מכביד עליהם, כי הכבדה זו אינה אלא חיזוק, ועל ידי כך הם מתקרבים לעצמם ולרוחם. כך, אמר להם הרב, הוא גם בענייני התורה.
