דברים אלו עוסקים באותו עניין בו עסק סעיף ט', אלא שכאן העיקר מכונה הָאִידֵאָה הַנַּפְשִׁית, כלומר היסוד הרוחני הערכי המתמיד, שהוא העיקר. אצל כל אדם ישנה מידה של התאמה בין הָאִידֵאָה הַנַּפְשִׁית הָאִישִׁית – פנימיותו של האדם, לצוּרַת הַגְּוִיָּה בְּחִטּוּבָהּ – הופעתו החיצונית, וצִבְיוֹנוֹתֶיהָ הַפְּרָטִיִּים – התנהגותו. בגופנו, הבעות הפנים, הלבושים וההתנהגות שלנו, אנחנו מבטאים את הָאִידֵאָה הַנַּפְשִׁית שלנו, את מה שאנחנו, ומוציאים אותה מן הכוח אל הפועל. מאחר ולכל אדם יש אופי מיוחד או נשמה מיוחדת, יש דברים שמתאימים לו ודברים שאינם מתאימים לו. סוג מסוים של אנשים אינם שמים לב לכך: הם רוצים להיות אופנתיים. אדם כזה הולך וקונה בגדים, שהם באמת מאוד אופנתיים ויפים כאשר הם תלויים על הקולב או מולבשים על הדוגמנים, אבל לא יפים כאשר הם מולבשים עליו. יכולות להיות לכך סיבות שונות, למשל שהם אינם מתאימים למבנה גופו או להתנהגותו. על כל פנים, אף על פי שהשקיע כסף רב והבגד אופנתי ביותר, הוא נראה בו מגוחך וטיפש. ההתאמה צריכה להיות לאופיו של האדם ולצורת התנהגותו. זה מאוד חשוב, זה מה שיוצר את השלמות – כשישנה התאמה, או את הניגוד והצרימה – כשהיא איננה. אדם צריך להיות מודע לכך ולנסות וללמוד את עצמו גם בתחום המעשי-חומרי, וכמובן גם בתחום הלימודי-רוחני.
כמו באדם הפרטי, כֵּן מִתְגַּלָּה הָאִידֵאָה הַכְּלָלִית שֶׁל הָאֻמָּה דַּוְקָא בְּכָל פְּרָטֵי אוֹצְרוֹתֶיהָ. הדרך בה נהגה האומה במשך כל הדורות, שונה מזו שנהגו בה העמים האחרים, מפני שהמקור שלה – האידאה הנפשית, הנשמה שלה, שונה. לא יעזור לנו ללבוש משהו של מישהו אחר. עליו זה יכול להיראות יפה מאוד, אפילו מעורר קנאה, אבל השאלה היא האם זה יראה טוב עלינו. על מנת לדעת מה מתאים לאדם, עליו להסתכל על עברו ולראות מהם הדרכים שבאופן אינטואיטיבי וספונטני הוא הלך בהם, אל מה הוא נטה. גם כעם, צריך לראות איזה סוג של העדפות היו לנו. כמובן שההיסטוריה מורכבת גם מבחירות שנעשו במצבים של אונס, אבל גם בתוך המצבים הללו, בתוך צמצום התנאים, יש מידה מסוימת של בחירה וגילוי של נטייה מסוימת, גם אם לא התבטאה באופן מלא. אם ערך לא יכול היה לתפוס את המקום הממשי הטבעי שלו, הוא התרכז בעיקר בשטח רוחני וערכי. לדוגמא, הגלות היא התרחקות מן הארציות, מן המולדת, ולכן המולדת לא תפסה מקום מעשי בהוויה הקהילתית היהודית. בכל זאת, מבחינת הערכים, המדרש, האגדה, הגעגועים והסיפורים, היא תפסה מקום גדול מאוד. ברור שההיעדר המעשי נבע מן התנאים – הגירוש והיעדר הארציות המעשית, שנבעו מאונס. אבל גם בתוך האונס הזה היו העדפה ובחירה, על ידי מנהגים שונים שביטאו את הקשר והיחס של דורות שלא ראו את הארץ ולא חיו בה, אבל חיו אותה במנהגיהם, בלידתם, נישואיהם, קבורתם, לימודיהם וחלומותיהם. על אף ההיעדר, הלחץ והצמצומים שהם תוצאה של התנאים החיצוניים הקשים, ניתן להבחין בהעדפה.
אותו הדבר אמור לגבי השפה, כאשר ברור שהיא לא יכולה להיות שפת דיבור מפותחת כמו כל השפות. היא לא טופחה בחיים היומיומיים, שכן הם חייבים היו להיות בשטח שהכתיבו עמים אחרים, אבל ניתן לה המקום האפשרי – במוסדות הלימוד. היא הייתה שפת החוק, המדרש, הקריאה והכתיבה. היא לא נשכחה או נזנחה. אדרבא, כדי שלא תישכח ותיזנח, יחסו לה ערך של קודש מלבד עניינה העצמי של השייכות לקודש. כי אם יש משהו שאנחנו לא יכולים להשתמש בו, הדבר הטבעי הוא לזרוק אותו. אם שומרים אותו צריך למצוא לכך הצדקה, לומר שזה דבר מיוחד במינו, נשגב וקדוש. הוא הדין לגבי האמונה, החכמה וכל הדברים שהאומה בנתה את עצמה במשך הדורות באמצעותם. כמובן שעלינו להתחשב בתנאים בהם זה נעשה, וכך נוכל להבחין גם בחסרונן של אפשרויות מימוש, אבל בעיקרו של דבר אנחנו מוצאים את הדברים האלה בעוצמה רבה. כאשר רוצים להבין את האומה, לחזק ולהחיות אותה במלואה, צריך קודם כל לפנות אל האוצרות האלה. כשם שאם רוצים להביא אדם פרטי לדרגה גבוהה של ביטוי אישי, יש ללמוד את אופיו, וזה נעשה על ידי בחינת הדרך שבה התנהג והנטיות שגילה עד היום. על גבי זה ומעבר לכך, צריך לתת לו את מה שמתאים לו בצורה המרבית.
פְּרָטֵי אוֹצְרוֹתֶיהָ של האומה, הם בֶּאֱמוּנָתָהּ, בְּחָכְמָתָהּ, בִּשְׂפָתָהּ, בְּאַרְצָהּ, בְּתִקְוָתָהּ, וּבְכָל מִנְהָגֶיהָ. וְאֵלֶּה בְּעַצְמָם לא רק מבטאים את פנימיותה, אלא כאשר מחזקים אותם הִנָּם הַגּוֹרְמִים הַיּוֹתֵר גְּדוֹלִים לִתֵּן לָהּ אֹמֶץ וְחַיִּים, כלומר, מעמד של ביטחון במציאות. אם שואלים אדם שמא הוא בכלל מיותר בעולם, הוא עלול שלא לדעת מה לענות כדי להצדיק את קיומו. אבל אם הוא לומד על עצמו ויודע שהוא בעל ערך, הוא יכול להסביר מדוע הוא אינו מיותר. הוא תורם, מוסיף ומשכלל, ועל כן טוב לו ולעולם שיחיה. שאלה זו הועמדה על סדר היום היהודי לא פעם, במאות מאמרים אם לא יותר, בעברית או בשפות אחרות. האם חפצי חיים אנחנו? ואם חפצי חיים אנחנו, מה עלינו, כעם, לעשות? פעמים רבות השתמשו בביטוי "אם חפצי חיים אנחנו". "אם" – זה היה מותנה, כי אנחנו עומדים על פרשת דרכים: ההתבוללות אפשרית, יש שוויון זכויות (צולע, אבל קיים), דיינו בהרפתקה בת שלושת אלפי השנים הזאת. חיינו מספיק, הרי ישנן אומות שלא הגיעו לשליש מזמן הקיום הזה. בואו נעשה משהו אחר וחדש. באותו הזמן התהוו חברות ומדינות של מהגרים, שהראשית שבהן היא ארה"ב. תהליכים דומים התרחשו בקנה מידה קטן יותר באוסטרליה, קנדה ודרום אפריקה, כל המקומות שהיו הפריפריה הגיאוגרפית של העולם, שטחים שעדיין לא התיישבו בהם. אז, נדמה היה שמתהווה אומה חדשה מבני אומות רבות ושונות, כולן יחד, ושגם ליהודים יש מקום באומות החדשות האלה. חיזוק אוצרות החיים של האומה עונה על השאלה הזאת. הקיום נצרך, כדאי לסבול הרבה למענו. הם נותנים לנו אֹמֶץ וְחַיִּים, מעמד של ביטחון ונכונות למאבק, להתגבר. אנחנו לא מיותרים. כשאנחנו לומדים היטב מה אנחנו, אנחנו לומדים את תפקידנו ואת ערכנו. כדאי לחיות, כדאי להתאמץ.
כָּל מַה שֶּׁהֵם מִתְחַבְּבִים וְנַעֲשִׂים יוֹתֵר מֻרְגָּלִים בְּחֵפֶץ לֵב בְּדַרְכֵי הַחַיִּים. האוצרות לא נשארים כמין סרח עודף, מעט מסורת לשעות הפנאי. נראה שהרב משתמש במילה מִתְחַבְּבִים כדי לרמוז למאמר חז"ל, שישראל לא רק עושים את המצוות, אלא מחבבין אותן: "ישראל מחבבין את המצוות" (תנחומא תזריע ז ד"ה 'וביום השמיני'). בין בני אדם יש מערכות יחסים שמתרחשות בעל כורחנו. אדם יושב ליד מישהו באוטובוס, הוא לא הזמין אותו. עוד מעט הנסיעה תיגמר והשכנות תסתיים. אותו דבר יכול להיות באותה כיתה בבית הספר או בשכנות במקום המגורים. יש מציאות כפויה, היא אמנם לא כל כך רעה, אבל גם לא נצטער אם היא תשתנה. לעומת זאת, כמה חיוניות יש כאשר נוצרת חיבה, כשמערכת היחסים היא לא רק חיצונית. כָּל מַה שֶּׁהֵם מִתְחַבְּבִים וְנַעֲשִׂים יוֹתֵר מֻרְגָּלִים בְּחֵפֶץ לֵב בְּדַרְכֵי הַחַיִּים, יש הרבה יותר מוטיבציה פנימית להמשיך ולחיות פה, לעשות דברים טובים למענך, למען האיש שאתה מחבב ושמחבב אותך. זו רמה אחרת של חיוניות, של רצון החיים. ככל שהאוצרות הקדומים הגדולים שהם יסוד המציאות הלאומית היהודית יהיו יוֹתֵר מֻרְגָּלִים בְּחֵפֶץ לֵב, בחיבה, כך מידת החיוניות והרצון להיות אומה, ליצור, לפעול ולהתממש תהיה גבוהה יותר. על ידי החיבה אל עצמה, אל היסודות הרוחניים הערכיים שלה, רוצה האומה לפעול ולהתממש ומרגישה בתוכה מרץ נעורים. משם היא שואבת את תעצומות הנפש, האומץ והחיים.
