ז – שְׁלֵמוּת נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל וּתְחִיָּתוֹ, פסקה ט

דברים אלו עוסקים ביחס שבין התרבות האוניברסלית, הַהַשְׂכָּלוֹת הַכְּלָלִיּוֹת שנוגעות לכלל האנשים, כמו מדעים שונים, ענייני אמנות וכדומה, לבין הצד המיוחד לכל אומה. הרב לא מזכיר כאן את היהדות דווקא, כי הדבר רלוונטי לכל אומה באשר היא, ובכל זאת הוא נוגע במיוחד לאומה היהודית, מפני שהיא התייחדה לגמרי – "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט).

הרב פותח בשבח הידיעות הכלליות: הַהַשְׂכָּלוֹת הַכְּלָלִיּוֹת הֵן מַטְבִּיעוֹת, גם מלשון טבע – מוסיפות את ההדר הטבעי, וגם מלשון הטבעה – הן מרשימות, יוצרות רושם וציור יָפֶה בתוך הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית עצמה וְחוֹתָמָהּ, של הנשמה, כלומר האופן בו היא פועלת ומשאירה את חותמה במציאות. כולנו שייכים גם לנשמה הכללית של "בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו). "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – ר' עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם זה כלל גדול מזה" (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד). רֵעֲךָ הוא מי ששייך לחוגך, הוא חלק מן ההוויה החברתית המסוימת שלך וצריך לאהוב אותו, אבל מעבר לזה יש גם כלל גדול יותר, שנובע מ"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה, א). אנחנו שייכים לנשמה הכללית שהתגלתה באדם הראשון, ומשם התחלקה והתפרטה לכל העמים ובני האדם. כשהנשמה הכללית הזאת מוטבעת יפה, היא מוסיפה את הטבעיות הנכונה והיפה מן ההשכלות הכלליות, כמו הלימודים אודות הטבע והאדם כשייך לטבע, המדעים, האמנויות השונות וענייני המוסר הבסיסיים. שֶׁגַּם הַטְבָּעָה זוֹ נִדְרְשָׁה הִיא מְאֹד לְשִׁכְלוּל צוּרַת הָאָדָם. ודאי שההשכלות האלו והטבעתן, הרושם שהן עושות בנשמה, נדרשות מאוד בתהליכים הכלליים של התפתחות האנושות. כביכול אדם הראשון הולך ומתפתח, מתגלה, על ידי כל שכלול של אותן התכונות שהיו בו מראש. ככל שיש לנשמתו יותר מגע עם העולם, הטבע ובני האדם שבתוכו, כך הפוטנציאל שהיה מונח בה יוצא לפועל ומשכלל את צורת האדם. דברים אלו מכוונים בין השאר כלפי דעה שוללנית, שהיתה מקובלת אז ובמידה מסוימת מקובלת גם היום בקרב חוגים מסוימים ביהדות, כנגד המדעים והלימודים האנושיים הכלליים. לתפיסה זו לא צריך את המדעים, זה רק מפריע, מסיח את הדעת ומביא את האדם לטשטש את צורתו היהודית. אם אין ברירה, צריך ללמוד רק את המעט ההכרחי לצורך אוכל נפש, ולא יותר. הרב אומר שזה ודאי לא נכון, אלא יש פה דבר חשוב מאוד שנותן את שכלול צורת האדם הכללי שקיים בתוך כל אחד מאתנו. אנחנו כולנו בניו של אדם הראשון שנברא בצלם אלוהים.

אף שהמשותף חשוב, יש לכל אדם גם צד יחודי, ולכן אי אפשר להכפיף את כל בני האדם לאותה מערכת, כמין מיטת סדום שעליה מקצרים את הארוכים ומאריכים את הקצרים. זה שוויון אכזרי, אבל גם טיפשי – הוא לא באמת שוויון, שהרי ניתן לתאר כיצד נראה אדם שקיצרו או האריכו אותו, ומה מידת היכולת שלו לתפקד. ישנו, אם כן, צד יחודי לכל אדם, ובוודאי לכל עם, לכל ישות היסטורית. אֲבָל לֹא תִּבָּנֶה הָאֻמָּה רק מן הדברים הכלליים, כִּי־אִם כְּשֶׁהָעִקָּר יִהְיֶה מַה שֶּׁיְּשַׁכְלֵל אֶת שִׁעוּר קוֹמָתָהּ, שֶׁהוּא מִלּוּא הַיְדִיעוֹת בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לְחֶלְקָהּ בְּיִחוּד. הרב בהחלט מתכוון גם לתנועות הלאומיות האחרות, שקמו בגרמניה, צרפת, אנגליה, רוסיה ואיטליה. אנשים שלא ששנאו אחרים, אבל היו בעלי רגשות לאומיים, ניסו לברר באופן מדעי את הידיעות הנוגעות לחלקה של אומתם ביחוד: ההיסטוריה, הפולקלור, הדימויים, האגדות, הניגונים, הטעמים במטבח הלאומי המיוחד, צבעי הביגוד הלאומי וכדומה. הם ניסו להבין מה קרה במהלך הדורות עד שנוצר משהו שניתן לכנותו 'אומה'. עם הופעת התנועות הלאומיות בעולם, מתפתחים האמנויות הלאומיות והמדעים הלאומיים: היסטוריה ואנתרופולוגיה של האומה, חקר המסורת העממית, הסיפורים, האגדות והפתגמים. השפה הלאומית הופכת להיות לא רק דרך דיבור, אלא מושא למחקר, ומופיעה הבלשנות כמדע המתחקה אחר שורשי השפה, משפחות של שפות ולשונות, ומשמעויות יחודיות של כל שפה. נעשה ניסיון להבין מה יש בשפה מסוימת יותר מאשר בשפות אחרות, ועל ידי כך להבין וללמוד מהו האופי המיוחד של אותה אומה, כפי שהתגבש במשך הדורות. המודעות ליחודיות הלאומית של כל אומה מביאה גם את האמנים ואנשי ההגות והספרות לעסוק בשאלה. נעשה ניסיון לחבר מוזיקה לאומית, ומלחינים גדולים שואבים מאוצרות המוזיקה העממית. זו הרומנטיקה המאוחרת בגרמניה, רוסיה, צרפת, אנגליה וספרד – תקופה בה ריקודים שנחשבו פעם עניין של פשוטי העם ובזו להם במוזיקה הקלאסית, הופכים פתאום להיות המקור המוזיקלי החשוב ביותר. הרב מדבר על כך שבתחום החינוך, ככל שחשובות ונכבדות הן הַהַשְׂכָּלוֹת הַכְּלָלִיּוֹת האוניברסליות הנוגעות לכל אדם, אי אפשר שלא לשים לב לכך שעיקר הבניין של האישיות הפרטית והלאומית, הוא על ידי הדברים המיוחדים לאותה אומה ולאותה אישיות. לכן המודעות ליחודיות הלאומית חשובה מאוד, והיא צריכה להיות העיקר, אחרת נגרם מעין טשטוש של האישיות הפרטית, שלא יכול להצליח ולא יביא שום טובה, לא לה ולא לעולם.

כששאלו את עצמם אנשי התנועה הלאומית היהודית היכן המקורות שלהם, הם עמדו נבוכים. מבוכה זו, שבמדה רבה נשארה עד היום, נבעה מכך שאצלנו כמעט לא נשארו אלמנטים פולקלוריסטים, וגם המעט שיש מאוחרים מאוד. מי יגיד שהלבוש המסורתי של היהודים זו ה'קָפּוֹטָה' השחורה? ברור שזה לא נכון לגבי כל העדות, אבל גם לגבי העדה שמזוהה כיום עם הלבוש הזה, הוא קיים לא יותר משלוש מאות שנה. אין לנו בגדים לאומיים, אלא הכל היה פחות או יותר לפי המקום, עם השפעה מסוימת של כללי הצניעות וכדומה. אין לנו מאכלים לאומיים – כל עדה הביאה מאכלים דומים לאלה שהיו בסביבתה, ולפעמים בעלי נגיעה יהודית, שנבעה מחוקי הכשרות או מסיבות אחרות. אותם הדברים אמורים לגבי כל שאר האלמנטים הפולקלוריסטיים, שהם זניחים בתרבות היהודית. אין לנו פולקלור יהודי, במובן של סיפורים ואגדות שסופרו בכפרים, כמו אלה שקובצו על ידי האחים גרים מכפרים גרמניים.[47]

כדוגמא לעוצמת המבוכה הזאת, ניתן להצביע על העובדה שגם היום, כשרוצים לעשות משהו משותף לבני כל העדות, מדגישים את הגיבוש על ידי הבאת מאכלים שונים. נכון שזה מבטא את היחודיות של כל אחד, ואמנם ישנם הרבה מאכלים טעימים מכל הסוגים, אבל האמירה שזה מה שמשותף ויוצר את הגיבוש מעליבה ממש. תחושה זו של עלבון הייתה לי כאשר הייתי בן שש-עשרה: זו הייתה שנתי הראשונה בארץ, ולמדתי אז בבית ספר חקלאי. באופן טבעי הייתה שם אוכלוסייה אחרת, של בני מושבים מעדות שונות, יוצאי מרוקו, תוניס ותימן, וגם מבינינו, העולים, היו אנשים ממקומות שונים בברית המועצות. כאשר האחראים חיפשו מה משותף בין כולנו, כיצד נתקרב זה לזה, אמרו שכל אחד יביא מאכל משלו. הרגשתי עלבון. זה המשותף שבינינו?! ואם לא נאכל אחד ממאכלי השני אז אנחנו כבר לא עם אחד?! אנחנו הרי עם בעל תרבות עשירה ועתיקה, שבכל מקום שאליו הגיעו בני עמנו הם התקיימו על פי אותם היסודות, אבל את זה לא מדגישים, כאילו שזה לא נמצא ולא קיים. לאחר כשנה וחצי, פגשתי אדם יוצא הולנד. בתור ילד, תפסו אותו ואת משפחתו במלחמה ושלחו אותם לברגן-בלזן. לקראת סוף המלחמה התחילו לשלוח למחנות גם קבוצות של יהודים מלוב. כילד יהודי, הוא היה רגיל לקהילה שלו, פתאום ראה קבוצה של יהודים שאינם מדברים אותה שפה ונראים שונה לחלוטין מכל מה שהכיר. אבל אחר כך, כשראה שגם להם יש חומש ללמוד בו, נתיישבה בדעתו העובדה שגם הם יהודים. זו דוגמא ליסוד אמתי המאחד את כל היהודים באשר הם.

מבחינה לימודית וערכית, עיקר בניינה של כל אומה הוא דווקא נתינת הדעת על היסוד המשותף המאחד אותה. בקרב היהודים זה עוד יותר נכון מאשר בקרב אומות אחרות, כי חסרים לנו מרבית המאפיינים הלאומיים הרגילים, אבל יש לנו הרבה יותר מזה. בכל מקום בו חיו יהודים, היו להם אותו ספר תורה ואותה הלכה. אמנם היו הבדלים בין העדות השונות, אבל הם משניים בהשוואה למשותף. המשותף הזה הוא עמוד השדרה של קיום האומה לפזורותיה שהתקיימו בתנאים שונים, לעתים באופן קיצוני, זו מזו: במזרח ובמערב, בקור ובחום, במדבר וביערות ובמקצועות שונים. אבל היסוד נשאר, וזה הדבר החשוב. התורה, התלמוד, המדרש, האגדה וההלכה, כל זה הוא הרבה יותר מפולקלור. זה האוצר של הסיפור, התודעה הלאומית והערכים שלנו. זו מסורת מדויקת שיש בה גם צדדים של חוק ומשפט, רציפות היסטורית, ערכים מדויקים ותפיסות עולם, הכל מאורגן. בניגוד לפולקלור, אלו אינם דברים שהתקיימו בשוליים של התרבות הלאומית ונשתמרו אצל בורים אנאלפביתים בכפרים. התורה על אגפיה ומקצועותיה, היא עמוד השדרה שעליו התבסס בצורה מסודרת, מודעת ומדויקת, הקיום היהודי במשך הדורות. מוסדות התורה היו אלו שעמדו במרכזם של החיים הקהילתיים-לאומיים. לכן ברור שרק שם נמצא השורש לבניינה של האומה בעתיד. כמה שלא יחפשו, אין יסודות אחרים. לפעמים מחפשים כל מיני אלמנטים כמו מאכלים או זמירות, אבל זה כל כך מעליב ושדוף, ובנוסף לכך, לבסוף תמיד באים אחרים וטוענים שזה בכלל לא שלנו, ששאלנו את זה מן הפולנים, הטאטארים או הערבים, אולי קנינו את זה בשינוי מה, אבל לא זה מה שבנה את האומה. היסודות הפולקלוריסטיים משתנים וישתנו בשינויי התנאים, וטוב שכך. הרב עומד פה על הצבה נכונה של הערכים החינוכיים והתרבותיים, הן מבחינת היחס לתרבות בכלליותה, הדברים האוניברסליים, המדעים והאמנויות השונים, שאנו שייכים אליהם לא פחות מכל אדם ואומה אחרים. והן מבחינת מה שהוא עיקר בניין האומה: מִלּוּא, כלומר למלא באופן נכון את הַיְדִיעוֹת, המידע, וגם היחס וההזדהות בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לְחֶלְקָהּ בְּיִחוּד – לייחודיותה ואופייה המיוחד.