ז – שְׁלֵמוּת נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל וּתְחִיָּתוֹ, פסקה ג

זהו למעשה משפט אחד ארוך. על מנת לבאר אותו, נקדים את דברי הרב בתחילת ספר 'אורות התורה' (א, א). שם הרב דן בתורה שבכתב ותורה שבעל פה:

תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אָנוּ מְקַבְּלִים עַל יְדֵי הַצִּיּוּר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן וְיוֹתֵר מַקִּיף שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ […] בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָנוּ יוֹרְדִים כְּבָר אֶל הַחַיִּים. אָנוּ חָשִׁים שֶׁהִנְנוּ מְקַבְּלִים אֶת הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה בַּצִּנּוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁבַּנְּשָׁמָה, בַּצִּנּוֹר הַמִּתְקָרֵב לְחַיֵּי הַמַּעֲשֶׂה. אָנוּ חָשִׁים, שֶׁרוּחַ הָאֻמָּה, הַקְּשׁוּרָה כְּשַׁלְהֶבֶת בְּגַחֶלֶת בְּאוֹר תּוֹרַת אֱמֶת, הִיא גָּרְמָהּ בְּאָפְיָהּ הַמְיֻחָד, שֶׁתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נוֹצְרָה בְּצוּרָתָהּ הַמְיֻחָדָה.

תורה שבעל פה בהופעתה, היא הצינור השני לקבלת דבר ד', כאשר הצינור הראשון הוא התורה שבכתב. היחס בינה לבין התורה שבעל פה, הוא כמו היחס בין המחשבה והכישרון שניתנו באדם, לעומת הכושר שלו להביע את המחשבה – בדיבור. יכולת ההבעה תלויה יותר באדם: במידה שהוא מפתח את עצמו, את הנטיות שלו ואת המיוחד שבו, הוא יודע להביע את מה שניתן לו מלמעלה. תורה שבכתב היא מתנה אלוהית כולה, בה כל מילה מדויקת ואסור לשנות אפילו אות אחת, ואילו תורה שבעל פה היא סגנון הבעתה של התורה: רוּחַ הָאֻמָּה, הַקְּשׁוּרָה כְּשַׁלְהֶבֶת בְּגַחֶלֶת – בתורה שבכתב. כאשר נמסרת התורה, זה גורם לנשמה המקבלת, נשמתה של כנסת ישראל, להביע את עצמה ביחס למתן תורה. האופן בו אנחנו תופסים, מבינים, מכירים ולומדים את הנאמר, תלוי בנו. כאן נוצרת התורה שבעל פה, שהיא הדינמיקה של השתרשות התורה שבכתב במציאות, ולכן בעיקרה היא צריכה להיות בעל פה, שכל בית דין דן בה מחדש. אסור לכתבה, כלומר אסור לחקוק אותה, שלא תהפוך להיות דומה לתורה שבכתב. אלא שבלית ברירה, בגלל שצריך היה לשמור את המסורת גם בזמן הפיזור והגלות, היה זה "עֵת לַעֲשׂוֹת לַד'" ולכן "הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, קכו), ונכתבה גם התורה שבעל פה; לעתיד לבוא, עם חידוש הסנהדרין ורוח הקודש שלהם, צריך לחזור המצב הראשוני, בו התורה שבעל פה אכן תהייה בעיקר בעל פה (עי' תמורה יד, ב; 'לנבוכי הדור' פרק יג). כושר ההחלטה ושיקול הדעת של החכמים הוא גורם חשוב ביותר. מושג המפתח בעניין זה, שהתפתח עם חתימת התלמוד, הוא 'הסכמת האומה', והוא משמש את הרב בתשובותיו ההלכתיות (עי' שו"ת משפט כהן קמד). האומה קיבלה את המסמך הזה, התלמוד, שהוא עיקר דברי האמוראים, לעומת התנאים שנסמכו איש מפי איש עד משה רבנו. מידת ההשתתפות והמשקל של נשמת האומה, כלומר האופי העצמי החבוי של עם ישראל, בעיצובה של תורה שבעל פה – אורח החיים ותבנית הקיום היהודי, גדולה מאוד.

נעבור לביאור המשפט: הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית הַגְּדוֹלָה מְבַקֶּשֶׁת לָהּ אוֹצָרוֹת רַבִּים, אוצר זה מקום להניח בו דבר, כמו מחסן, והנשמה רוצה אוצרות, לְהַנִּיחַ בָּהֶם אֶת הֲמוֹן הָעֹשֶׁר שֶׁל הוֹפָעוֹתֶיהָ – כישרונותיה ונטיותיה. היא מבקשת להביא את התכונות שלה לידי ביטוי, בעזרת סוג מסוים של כלים. וְהֵם הֵם, כלומר הכלים שבהם היא מנחת את עושר הופעותיה, הם הַלִּמּוּדִים הָרַבִּים וְהַמַּעֲשִׂים הַגְּדוֹלִים וְהַקְּדוֹשִׁים שֶׁל תּוֹרָה וּמִצְווֹת, מִנְהֲגֵי קֹדֶשׁ וּתְפִלָּה. היצירה יהודית. התורה והמצוות אינן רק התורה כפי שניתנה בסיני, אלא כפי שהיא נלמדת ומתממשת בפועל לאורך הדורות, במוסדות ותבניות הקיום והחיים, כתורה שנכתבת בלשון העברית, שנקראת, נלמדת ומתפרשת באופן מסוים. כדי להבין זאת, ניתן להצביע על העובדה שאותה תורה שבכתב, כשהיא מתפרשת על ידי הגויים, נראית לגמרי אחרת. הם מתרגמים אותה לעצמם, באופן העמוק והמהותי של המילה – מתאימים את התורה לעצמם, לתכונותיהם ולאופיים. העובדה שהתנ"ך כולו מלא בביקורת נוקבת ביותר על האלילות ושלילת כל הציורים והתמונות, לא מפריעה להם. לא מדובר על אנשים נבערים מדעת שלא קראו זאת, אלא על אנשים מלומדים מאוד, אלא שיש להם פירוש משלהם. לצורך העניין, אין זה משנה האם הוא טוב או לא. העיקר הוא שהם לא רואים בזה סתירה לאורח חייהם. לכן הכלים הם תּוֹרָה וּמִצְווֹת, כלומר הדרך בה מממשים את התורה: כיצד לומדים תורה, כיצד מקיימים מצוות, מהם מעשים טובים; כיצד מארגנים את החיים באופן הישר, הכשר והנאה; התפילות והמנהגים, הם בלשון שלנו, אנחנו 'מנהיגים' את דברי התורה. השבת שלנו, לדוגמא, היא מאוד מיוחדת ומסוימת. אנחנו מפרשים בעצמנו מה נקרא לקדש, לענג ולשמור אותה. זה כתוב בתורה שבכתב, יש יותר ממיליארד אנשים שקוראים את אותם הטקסטים, אבל הם מקבלים את זה מבחינתם כמשהו אחר לגמרי. שבת לא מוכרחת להיות ביום השביעי, היא יכולה להיות גם יום אחר, העיקר שיהיה יום למנוחה. אותם המושגים, איך מקדשים, משמרים ומענגים, הם לגמרי אחרים אצלם. זו דוגמא מאלפת, כיצד אותה תשתית מִתרגמת באופן כל כך שונה כשמדובר על נפשות אחרות – זו של כנסת ישראל וזו של העמים, שיש להם תכונות ונטיות אחרות.

כמובן, ההבדל בפרשנות הוא גם מפני שהגויים סבורים שמה שכתוב בתנ"ך לא מחייב אותם, לאור התפתחויות מאוחרות יותר, אך בכל זאת זה אומר דרשני. הרי אפשר היה לקרב את החידושים לדמותה המקובלת של התורה באופן המרבי, כך שלפחות כלפי חוץ השינויים יהיו זעירים עד שלא היינו מבחינים בהם בקלות. כך היה, למשל, אצל היהודים בני הדור הראשון והשני של תלמידי יש"ו. כמובן שאין לזלזל במשקלם של השינויים הקטנים, שכן גם שינוי של כמה מילים יכול להיות כפירה, אבל מבחינה חיצונית הם תפסו את זה בצורה דומה ליהודים. השינוי הגדול התרחש כאשר הדת עברה מיהודים לגויים, והוא קרה לא בגלל שלימדו אותם באופן שונה, אלא מפני שכך הם למדו ותפסו את התורה באופן טבעי. הם חשו שמה שהיהודים עושים לא מתאים להם. למשל, אמנם כתוב מספר פעמים בתורה שצריך ללמוד אותה, אבל יש עוד המון מצוות. אנחנו תפסנו את לימוד התורה כערך מרכזי ביותר, והרחבנו מאוד את המצווה היסודית של "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים יא, יט) ו"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (שמות יג, ח). כמה זמן הרי לוקח לספר לבנים מה היה במצרים? אפשר היה לומר שמספיק לספר להם פעם בשנה בסדר פסח, כך במשך עשרות שנים ישמעו על כך עשרות פעמים, וזה יפה מאוד. חז"ל הרי מגלים סוד שאסור לגלות לעמי הארץ: אפשר לצאת ידי חובת תלמוד תורה בקריאת שמע של שחרית וערבית (מנחות צט, ב). אסור לספר זאת לעמי הארץ כי אז הם לא ילמדו תורה, לכן הם צריכים לחשוב שהחובה רחבה הרבה יותר, ואילו לתלמיד-חכם שממילא לומד מרצונו החופשי, אפשר לספר שאם יום אחד נבצר ממנו ללמוד, במינימום הזה הוא יצא ידי חובתו. מכל מקום, ניתן לראות מכאן שהפיכת לימוד התורה לערך מרכזי וההחלטה להקדיש לו כל כך הרבה זמן ומאמץ, לעסוק בפרטים ופרטי הפרטים, אינה מובנת מאליה מקריאה בתורה, כי אם נובעת מהנטייה הנפשית המיוחדת של כנסת ישראל. את הגויים, לעומת זאת, העיסוק המרובה בפרטים תמיד הרתיע. גם ההקפדה שלנו על קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, היא ביטוי של תחושת הקרבה לקב"ה. מפני שבשבילנו הדברים האלה מובנים מאליהם, לא תמיד אנחנו שמים לב לכך שהם מיוחדים לישראל. היחודיות הזאת נובעת מאופי שונה, מנטייה יחודית.

ישנן דוגמאות רבות לכך. למשל, בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, יהודים רבים כפרו בתורה ונעשו קומוניסטים מרקסיסטים. מרקס,[43] שבעצמו היה יהודי, כתב הרבה ספרים ומאמרים שבעקבותיהם הייתה מהפכה ברוסיה, במהלכה יהודים רבים הגיעו למוסדות השלטון של המפלגה הקומוניסטית. באמצע שנות העשרים התחיל המאבק בתוך המפלגה, בו ניצח סטלין תוך שהוא דחה את טרוצקי[44] וקבוצה שלימה של יהודים. אבל המאבק לא היה רק אישי. היו גם ויכוחים אידאולוגיים בשאלות איזה קו צריכה המפלגה לנקוט ואיך צריך להיראות המבנה הכלכלי של המדינה. היהודים היו מלומדים מאוד, וציטטו את מרקס, אנגלס[45] ושאר הוגי דעות. ואז הגויים (מדהים לראות איך הסיעות התחלקו במידה רבה באופן זה), הסביבה של סטלין, בה היו מעט מלומדים, כינו את היהודים שבאמת היו מלומדים ומפולפלים יותר, בכינוי הגנאי 'תלמודיסטים'. הם האשימו אותם שהם מתייחסים לכתבי מרקס כאל תלמוד ועושים בהם פלפולים – בידענות, זיכרון, שקדנות וחריפות. אותם יהודים לא רצו להיות יהודים, להיפך, הם רצו לשכוח מיהדותם. הם נעשו קומוניסטים אוניברסליים ולא שומרי מצוות, אבל האופי נשאר, והגויים שמו לב לכך: "אתם 'תלמודיסטים', אפילו כשאתם עוסקים בעניינים אחרים, זה האופי שלכם". הרצון לדייק בדברים, לתרץ בחריפות את הקושיות, מיוחד לאופי היהודי. במשך עשרות שנים זה היה כינוי גנאי לאלה שהיו יותר מדי מלומדים, ולרוב הם היו יהודים.

החיים היהודיים בפועל הם במידה רבה תוצאה של בקשת הנשמה הישראלית הגדולה. היא מבקשת לעצמה אוצרות וכלי ביטוי, כמו אופן חלוקת הזמן, התבנית החברתית הנכונה, סדר הערכים, המילים, הנוסחאות והמנהגים הנכונים. הנשמה הישראלית מבקשת להיאחז במציאות, וכל זה נעשה בתורה ועל ידי התורה. התורה שניתנה מקבלת את צביונה על ידי הנשמה הישראלית, והנשמה הישראלית מקבלת את הצביון השלם שלה על ידי התחברותה לתורה. אם הכישרונות הללו אינם מופנים לעיסוק בתורה, זה באמת נעשה מגוחך. "מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין […] שאלמלא נִתנה תורה לישראל – אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם" (ביצה כה, ב). יש בנו עוז פנימי, חקרנות, רצון להבין ולדעת, קנאות לאמת ולעומק. אם זה לא מופנה כלפי התורה ש"הפוך בה והפוך בה דכולה בה" (אבות ה, כב), המתאימה לשאיפת האינסופיוּת – זה מחריב כל דבר, כי בשלב מסוים מגיעים עד סופו של כל דבר סופי, וכשרואים שהוא לא שימושי יותר – זורקים אותו. צריך לעשות מהפכה, וכאשר היא לא מובילה למצב הרצוי עושים מהפכה נוספת. זהו חורבן העולם. המהפכה צריכה להיות "הפוך בה" – לימוד התורה זקוק להתחדשות מתמדת, שכן "שבעים פנים לתורה" (רמב"ן בראשית ח, ד), ובכל פעם מגלים פן חדש. יש צורך בהתחדשות רוחנית מתמדת של עומקי רעיונות, מעשים ונוסחאות. לימוד כזה הוא מצד אחד עונג נפשי-נשמתי לאומה, ומצד שני גם גילויה של התורה – "יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיהו מב, כא). היא נעשית אדירה יותר, גדולה יותר, תופסת יותר מקום ונוגעת ביותר תחומים. כאשר משווים את כנסת ישראל בפועל, על דורותיה, מוסדותיה, ספריה וחכמיה, אל הקיומים התרבותיים השונים (כאשר תרבות היא תמיד תערובת של לאומיות, דת ומנהג), רואים שישנו שוני עצום, והוא דווקא בדברים המרכזיים ביותר, בנטיות ובחיוניות. זהו דבר יוצא מן הכלל.

למעשה, מופיעות במשפט הזה שלוש דרגות: הראשונה היא הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית הַגְּדוֹלָה, בעלת השאיפה האינסופית. אלא שגם לשאיפה לאינסופיות יש תכונות מסוימות, ואלו הֲמוֹן הָעֹשֶׁר שֶׁל הוֹפָעוֹתֶיהָ. וגם ההופעות, התכונות, זקוקות בעצמן לביטוי גשמי יותר שייתן להן ממשות – מעשית, דיבורית או אמנותית (במידה שזה תחום של ביטוי), ואפילו רק רעיונית וערכית, העיקר שזה יהיה משהו שקשור למציאות הממשית, ולא רק תכונה מופשטת. את הממשות הזו נותנים האוֹצָרוֹת, שבחיינו היהודיים בפועל, הם הַלִּמּוּדִים הָרַבִּים וְהַמַּעֲשִׂים הַגְּדוֹלִים וְהַקְּדוֹשִׁים שֶׁל תּוֹרָה וּמִצְווֹת, מִנְהֲגֵי קֹדֶשׁ וּתְפִלָּה. כל אלה נוצרים על ידי קבלת האומה ונובעים מן הנשמה הישראלית, וזה עניינה של התורה שבעל פה.