הלאומיות הרגילה היא טבעית, כשם שתביעת האישיות הפרטית האישית היא טבעית לאדם. כל אדם לא אוהב להיות משועבד ולא רוצה שינצלו אותו. רצונות אלה אינם תוצרים של תרבות מיוחדת או חינוך מיוחד, כי אם טבע האדם. תביעת העצמאות מִתְקַדֶּמֶת וּמִתְגַּדֶּלֶת יַחַד עִם טֶבַע הַגִּדּוּל. ילד עוד תלוי במבוגרים ולא יודע איך להסתדר, אך כאשר הוא נעשה גדול, איש בפני עצמו, הוא לא רוצה שינצלו אותו. ברור שבלאומיות הישראלית יש גם חלק כזה, אבל לא רק, מפני שביסודה יש חזון ובשורה. זהו עם עתידי שצריך לשמור "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). עם שלעתיד לבוא הוא "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) המממש את השאיפה הכמוסה והעיקרית של האנושות כולה לגאולת העולם. זהו עניין מוסרי. אי אפשר לסמוך כאן רק על הגידול הטבעי, מפני שגם אצל אדם יחיד, תְכוּנָה מוּסָרִית צְרִיכָה פִּתּוּחַ לעוֹלָם וְאֵינָהּ מִתְגַּדֶּלֶת בַּטֶּבַע בְּעַצְמָהּ. כלומר, זה לא בא לבד, ויש צורך בהכרעה של בחירה ורצון. הדברים הגופניים באים מאליהם: רעב למזון בא לבד ולא צריך לחנך להיות רעב, או להיות עייף ולרצות לנוח. אבל אם הערך וההצדקה של הקיום נמצאים ברמה הגבוהה יותר של זיכוך מוסרי, אזי ישנו צורך תמידי בפיתוח וחינוך.
לכן אנו מוצאים את ההכרח והצורך של קיום המצוות כמסגרת של פיתוח וחינוך מתמיד. ועל כן הַצַּד הַלְּאֻמִּי, הַנִּמְצָא בְּהַרְבֵּה מִצְווֹת שֶׁל תּוֹרָה בְּגִלּוּי, וּבִכְלָלוּת הַמִּצְווֹת כֻּלָּן בִּגְנִיזָה, אנו מוצאים שבהרבה מן המצוות ישנו יסוד לאומי ממש, ובשאר יש יסוד לאומי במשתמע, מפני שכולן נאמרו לציבור, לעם. יש כאן השקה הדדית, כאשר היסוד המוסרי של הלאומיות הישראלית אינו יכול להיווצר לבד, כמו כל סוג של מוסר ורוחניות שצריכים טיפוח, חינוך ופיתוח מתמיד. צריך לתת את הדעת על השאלות מה ואיך עושים, ולמי. החינוך נעשה על ידי הדרכות ועצות, אלו המצוות שהן כללים מוסריים. גם המצוות עצמן מכוונות להבליט את החזון המוסרי הלאומי שבאדם, את הגיבוש הלאומי. בהרבה מצוות יש לנו הנמקה של "אָחִיךָ" (ויקרא כה, כה; שם לה; שם לט ועוד) או "רֵעֲךָ" (שמות כ, יב-יג ועוד). כלומר, יש פה יחד, והוא העיקר. לכן מערכת קיום המצוות היא הערובה החינוכית לשמירת טהרתו של היסוד המוסרי בלאומיות היהודית. אם חס וחלילה יסוד זה היה נשמט לגמרי, יתכן שהלאומיות הישראלית היתה מתבטלת כליל.
דברים אלו נאמרו מתוך פולמוס חריף מאוד שהתנהל בראשית ימי הציונות. הרבה יהודים לאומיים וטובים, העמידו בראש את היסוד הטבעי – כפי שכל שאר העמים רוצים עצמאות, כך גם ישראל, שאינם פחותים משאר העמים. לעומתם הרב אומר שזה אמנם יפה, אבל לא מספיק. אם יתבוננו ביסודות הלאומיות הישראלית לאורך כל הדורות, יראו מה היא, במה מיוחד העם הזה, ואז יבינו שיש כאן עניין יותר גדול. 'אחד העם' הכיר בכך, ועל כן ביקר את תומכי הציונות ההרצליאנית שאמרו שאנחנו עם ככל העמים – לעם ישראל ישנו ספר התנ"ך, הוא מחזיק במוסר נעלה המייחד אותו ואת תרבותו. זהו עם שבמרכזו עומדת תרבות וצריך להתייחס לזה. אבל כל זה לא צריך לבוא בהכרח עם אמונה ומצוות. כלומר, יש בלאומיות הישראלית יסוד רוחני מוסרי, אבל הכוונה לכללים ורעיונות מוסריים, לא למצוות ומשפטים מדוקדקים. על זה הרב אומר שאין כלי אחיזה לרעיונות מוסריים אלא ההדרכות המפורטות. כשם שבכל חינוך מוסרי, אי אפשר להגיד לאדם שיהיה טוב, רחום ואיש אמת, מבלי להגיד לו מה פירושו של דבר וכיצד עושים זאת. הוא יסתבך כולו בדילמות מוסריות, עד שלמרות רצונו לא יוכל להיות מוסרי, שכן לא יוכל להכריע בהן. עניינם של החינוך והפיתוח הוא גם הממשות המעשית, כי אי אפשר לרעיונות מוסריים או רוחניים בלי המצוות עצמן והמעשים הממשיים. רעיונות ערטילאיים לא יכולים להחזיק מעמד, גם אם מאוד רוצים בכך, ולכן רואים זאת גם בחיי הפרט. ישנם רעיונות מוסריים מופשטים, וישנו גם הנימוס בפועל, ואנשים לומדים כיצד להתנהג על פיו. אדם בעל כוונות מוסריות ולא מנומס הוא גס רוח, ולכן בפועל הוא אדם לא כל כך מוסרי. יכול להיות שבליבו הוא טוב, אבל זה לא מספיק. צריך ללמוד היטב את כללי ההתנהגות, איך מדברים ומתנהגים, מה עושים, ומה משמעותם של הדברים. לכל זה יש תשתית מעשית.
לאור זאת לא יפלא שמלבד הרעיונות הגדולים, התיאולוגיים, הרוחניים והמוסריים שיש בתורה ובנביאים, יש גם הדרכה מעשית מפורטת, בה מובלט לא פעם יסוד הגיבוש הלאומי שנועד להיות התשתית למימוש המוסר הזה שהוא הערובה לגאולת העולם. הן בצורה בולטת וגלויה, והן בצורה יותר כללית בכלל המצוות שניתנו לישראל.
