ו – לְאֻמִּיּוּת יִשְׂרָאֵל, פסקה ב

בדברים אלה ישנו תיאור של מערכת יחסים בין היחיד והאומה. לרוב, אנחנו יודעים שהכלל משפיע על היחיד ומעצב אותו. היחיד נולד לתוך כלל, וממילא החלק הכללי שביחיד הוא מאוד חשוב, חזק וקובע. כאן אנחנו מדברים על הצד השני של המשוואה הזאת: כיצד היחיד משפיע על האומה. מבחינה מסוימת, ניתן לתלות זאת בנוסחה קדומה שנאמרה כבר בתלמוד: מחד, הגאולה אינה תלויה בתשובה במובן של התניה גמורה, שאם לא תהיה תשובה לא תהיה גאולה (סנהדרין צז, א). ומאידך, ישנו קשר בין התשובה לאופייה של הגאולה: "זכו – עם ענני שמיא, לא זכו – עני ורוכב על חמור" (שם צח, א). ישנם סוגים שונים של תשובה: תשובת היחיד, תשובת הרבים ותשובת הציבור. הרב מדבר על כך שהַצַּד הָרוּחָנִי שֶׁבְּהִתְגַּבְּרוּת הַלְּאֻמִּיּוּת תָּלוּי בַּזִּכּוּךְ הָאִישִׁי שֶׁל כָּל פְּרָט, כלומר תשובתו של היחיד. הנפש הלאומית מתבטאת ביחיד – לכל אדם יש בחירה חופשית, תכונות מסוימות, ויש בו מן הנפש הלאומית. כל אחד מאתנו הוא בן ישראל – יעקב, שחי בכולנו, ומייצג מבחינה זו את הנפש הלאומית. השאלה היא מה הישראליות בשבילנו וכיצד אנחנו מממשים אותה בחיים. כיצד אנחנו מזככים ומטהרים אֶת חֵלֶק הָאֲצִילִי, העליון, שבנו. כשזה נעשה באופן הנכון, אנחנו מעצימים את נפש הכלל ומתקשרים אליה במודע, מתוך בחירה ורצון ועל ידי מאמץ מכוּון, ומעצימים את מציאותה. על זה אמרו חכמים, שתלמיד-חכם, כלומר אדם שניכר בו שהוא קשור לתורה, תורתם של ישראל, כאשר הוא עושה מעשים טובים, עליו אומר הכתוב "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט, ג; יומא פו, א). זו התִּפְאֶרֶת – כביכול הקב"ה אומר לו: "הנה, אתה מפאר לא רק את עצמך באופן אישי, אלא גם אותי; כי אתה לא רק אדם פרטי, אלא גם בן ישראל".על ידי זה רְאוּיָה היא האומה לְאַהֲבָה וְלִדְבֵקוּת שֶׁל חֵן. מציאותה של האומה לא תתבטל, שכן יש לה תפקיד – היא נושאת את בשורת שינוי העולם וחזון הגאולה. אבל השאלה היא האם היא תתקיים בתפארת או בדלות; בדבקות, אהבה וחן, או בשנאה ובמרורים; על ידי גילוי פנים, או הסתר פנים; בגאולה או בגלות. זה תלוי במעשיהם של היחידים. פרשיות התוכחה לא מתנות במעשיהם של היחידים המצטברים לציבור את עצם קיומה של האומה, אלא את איכות קיומה: האם הקיום יהיה במלכות, בכבוד ובשפע, או באימה, בשפלות ובקושי.

כמדומה שמאחורי הדברים האלה, הרב רואה תבנית שציירו המקובלים הגדולים. התִּפְאֶרֶת, מידתו של יעקב אבינו שהיא יסוד האומה, צריכה להתקרב, להזדווג עם ה'מלכות', שהיא המציאות והאומה בפועל. הזיווג הנכון הוא העֲטָרָה, עטרה של מלכים. זה נעשה על ידי חֵלֶק הָאֲצִילִי שביחיד, החלק הגבוה ביותר שבו – חכמתו, בינתו ודעתו, כלומר בחירתו החופשית ורצונו הנעלה. אדם שמעצב את חייו מתוך בחירה ודעת, מתוך רצון, מצטרף אל ה'תפארת', כלומר אל האב הקיים כבר, אל יעקב, אל נפש האומה, וגורם לזיווג הנכון והנאה עם המציאות בפועל, ה'מלכות', הביטוי הממשי של האומה הישראלית. זה נעשה בכינון המוסדות, הממלכה, היחסים עם עמים אחרים וקידום העולם למטרתו וחזונו. לא ביחיד תלויה השאלה האם האומה תתקיים או לא, אבל הוא יכול להוסיף עֲטָרָה שֶׁל תִּפְאֶרֶת – לקרב, או לגרוע ולהרחיק.

דברים אלה של הרב מאוד חשובים דווקא על רקע המחשבה שלפעמים מתעוררת למקרא דבריו, מאחר שפעמים רבות הרב מדבר על עוצמת הכלל, הכלליות ואי ההפיכות של תהליכי הגאולה. זה גורם לאנשים לומר: "טוב, נחכה וזה יהיה. הבנו, יפה מאוד, הכל יבוא בעתו, ואנחנו נראה. מה יש לנו לעשות?" לא פעם נשמעות אמירות כאלה, וכך גם אמר לי אדם בעל מדרגה רוחנית ומעשית כאחד, איש מצוין ומחדש היישוב היהודי בחברון, פרופ' טבגר[25] בעת שביקרתי אצלו בבית בירושלים. הוא אמר לי שכשהוא פוגש אנשים מחוגי מרכז הרב, תלמידי הרב קוק או הרב צבי יהודה, העניין הזה מטריד אותו, ויש לו תחושה שהדברים הגדולים של הרב קוק כל כך הרגיעו אותם, שהם חושבים שהכל יבוא לבד, והוא לא יכול להסכים לפסיביות הזאת (הוא באמת היה איש אקטיבי מאוד מכל בחינה שהיא, בקשר לגורל העם וגם בקשר לגורלו האישי, כשנאבק אחר כך במחלת הסרטן).

הדברים האלה חשובים כדי שנבין את עומקם של דברי הרב. אכן ישנם תהליכים גדולים, וההחלטה האלוהית לא תשתנה. אנחנו אומרים את זה בהגדה של פסח, "ברוך שומר הבטחתו לישראל". בלי התניה, גם אם הם במ"ט שערי טומאה, הוא אמר שיגאל – אז יגאל. אבל זה לא אומר שאין לכך שום קשר למעשינו, שאפשר להיות פסיביים לגמרי ולא חשוב מה נעשה. הרב מבליט את התִּפְאֶרֶת של הגאולה – האיכות הרוחנית של התגברות הלאומיות. הלאומיות המתגברת הזאת עלולה להיות חומרנית, מאוסה, ולגרום למשברים בקרב היחידים והכלל. האם לחיות, זו לא החלטה של האדם, הוא נולד בעל כורחו ולא שואלים אותו. אבל איך לחיות זאת החלטה של האדם, וזה לא דבר של מה בכך. אם נשאל מה האדם תורם להחלטה האלוהית, התשובה היא איכותה של הגאולה, איכותה של הלאומיות, זו התִּפְאֶרֶת שמִתְוַסֶּפֶת על ידי האצילות שביחיד. בלשון הקבלה, 'אצילות' אלו הספירות העליונות – 'חכמה', 'בינה' ו'דעת' (או 'כתר', 'חכמה' ו'בינה'), הרצון, הבחירה החופשית, עיצוב החיים וההתמודדות עם המציאות – האישית העצמית, וזו שמסביב. ההחלטות להיטיב איתה ולתקן אותה, להיות בעל שאיפות גדולות, חזון גדול, ולא להסתפק בקטנוניות החומרית. מבחינה זו, אנחנו רואים עד כמה ערך ומשקל יש למעשיהם של היחידים. הַצַּד הָרוּחָנִי שֶׁבְּהִתְגַּבְּרוּת הַלְּאֻמִּיּוּת תָּלוּי בַּזִּכּוּךְ הָאִישִׁי שֶׁל כָּל פְּרָט. הוא תלוי, ואם לא יהיה זיכוך כזה, יהיו יסורים גדולים וקשים עוד יותר, עד אשר לא תהיה ברירה, והפרט כן יזכך את עצמו ויוסיף את הַצַּד הָרוּחָנִי שֶׁבְּהִתְגַּבְּרוּת הַלְּאֻמִּיּוּת. באופן אישי, הרב רצה מאוד לממש את העיקרון הזה, כאשר אמר שאמנם ישנה ההסתדרות הציונית שעוסקת בהתגברות החומרית של הלאומיות וזה חשוב מאוד, אבל צריך שתהיה הסתדרות של חזון תחיית הקודש וזיכוך הפרטים שבאומה, ולכן יזם את הקמת הסתדרות 'דגל ירושלים'. מתוך כך תבוא תוספת לתפארת הלאומית הכללית של מיצוי הקודש, הגודל והטוהר שבלאומיות הישראלית – לא רק לצדדים בהם היא מתדמה ללאומיות רגילה, חומרית, אלא גם לצדדים הרוחניים והמוסריים שבה.

היחיד צריך להעדיף את החֵלֶק הָאֲצִילִי שֶׁבּוֹ, ולא את החלק התחתון שבו. זו היא בעצם הבחירה החופשית, זה האדם. עליו להגות בחֵלֶק הָאֲצִילִי שֶׁבּוֹ, שהוא החיבור אל הכלל. החיבור אל הכלל הוא חיבור לאלוהים, להוויה ולאומה. זה נקרא החֵלֶק הָאֲצִילִי שֶׁבּוֹ, מפני שמשם המקור למציאותו והווייתו של היחיד. כשהוא מתבונן אל המערכות הכלליות הגדולות האלה, הוא מבין כיצד הוא באופן אישי קשור אליהן ומשקף אותן, וכיצד הוא יכול וצריך לשקף אותן ביתר שאת ועוז. אין להותיר את האידאלים המוסריים הרוחניים בלא מימוש, ולהגיד שהם ממילא רחוקים וגבוהים, ואנחנו עוסקים פה בעניינים אחרים. על היחיד לנסות להתאמץ לחיות את זה בחייו הוא, במעשיו היום-יומיים, עד הפירוט לרגעים, המילימטרים והגרמים של מציאותו. כל מה שהוא: כיצד הוא נוהג, אוכל, ישן ומתהלך. זו אינה הכרעה קלה, להיות "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ" האצילי "מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כח, יב), אבל זאת ההכרה הנדרשת. יעקב החולם את הסולם כמציאות, מודע לכך ש"זֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (שם כח, יז), ומשם הכל מגיע. זה אבי האומה ש"לא מת", כי "מה זרעו" – אנחנו – "בחיים, אף הוא בחיים" (תענית ה, ב). הוא חי בנו, כי בכל יחיד ישנה תִּפְאֶרֶת, יש יעקב. אנחנו בני ישראל, בני יעקב.
הַצַּד הָרוּחָנִי שֶׁבְּהִתְגַּבְּרוּת הַלְּאֻמִּיּוּת תלוי בקשר התדיר של חיים הבאים והחוזרים מכל אחד ואחד מאתנו, והמוקרנים ממנו כאשר הוא בוחר בהם ומתאמץ לממשם. אם זה יזָנַח מתוך תפיסה גדולה כביכול, שאין חשיבות למעשי היחידים, הצד הרוחני הזה יעומעם עד מאוד ועלול להפוך ממש לרועץ והסתר פנים, מפני שנדמה שאין ערך לאידאלים, למוסר ולרוחניות. הרב בעצם אומר שמקדשי השם הגדולים במשך כל הדורות, בתוך מעבה החושך של הגלות, הם אלה שהחזיקו את הלאומיות. מעשי היחידים האלה אולי היו מועטים, אבל הם היו לאות ולמופת, ביטוי לישראליות שאי אפשר להכניע, לבולל או להשמיד, גם כאשר רוצחים את הגוף. אפילו במרחק והסתר כזה, מעשיהם של היחידים העצימו את הצד הרוחני שבאומה, והגודל הנפלא הזה זכור לנו עד היום. על אחת כמה וכמה בעת רצון, כאשר הדבר מתבקש, שפעולתו של היחיד תגביר את הצד הרוחני שבאומה, בגלוי ולא רק בנסתר.

כיום רואים את זה בצורה מאוד ברורה. הלאומיות היהודית, מדינת ישראל, נבחנת בזכוכית מגדלת: איך הם שם? האם רואים שהם עם אלוהים, או שהם כמו כל האחרים? ההאשמה הכבדה ביותר נגד היהודים היא שהם כמו האחרים, ולכן ממילא יותר גרועים מהם. דווקא בזמן התגברות וגילוי הלאומיות, מעשיהם הרעים של היחידים יכולים יותר להסתיר את נחיצותה וקדושתה. ולהיפך, המעשים הטובים גורמים לאנשים לומר שלא רק שהיהודים ראויים שתהיה להם מדינה, אלא העולם כולו ראוי לכך שיהיה בו ביטוי לאומי לגדלותם. זהו קידוש השם הגדול, או חלילה להיפך, והוא תלוי במידה לא מבוטלת בפרטים, כלומר במעשיהם של האנשים הממשיים ששם יהודי ובן ישראל עליהם. כיום, 'ישראלי' זה גם מאפיין שמוטבע בפספורט, כשבא אדם למקום זר, רואים שהוא מישראל ובוחנים את התנהגותו. לְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה, שֶׁכָּל יָחִיד מִתְעַלֶּה, שֶׁכָּל תְּכוּנָתוֹ הָאִישִׁית מִזְדַּכֶּכֶת, כָּךְ הוּא מַטְבִּיעַ בַּתּוֹכִיּוּת שֶׁל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ אֶת חֵלֶק הָאֲצִילִי שֶׁבּוֹ, וְהִיא – תוכיות האומה מִתְוַסֶּפֶת עַל יָדוֹ בַּעֲטָרָה שֶׁל תִּפְאֶרֶת, בהופעה ממשית, בכתר על התפארת הפנימית, התוכית, וְנַעֲשֵׂית בִּכְלָלָהּ רְאוּיָה לְאַהֲבָה וְלִדְבֵקוּת שֶׁל חֵן. עַל־כֵּן הַצַּד הָרוּחָנִי שֶׁבְּהִתְגַּבְּרוּת הַלְּאֻמִּיּוּת תָּלוּי בַּזִּכּוּךְ הָאִישִׁי שֶׁל כָּל פְּרָט.