ו – לְאֻמִּיּוּת יִשְׂרָאֵל, פסקה א

ו – לְאֻמִּיּוּת יִשְׂרָאֵל

בלאומיות הישראלית יש לבוש ותוך. הלבוש דומה (אם כי לא זהה) ללאומיות של אומות אחרות – גיבוש של אנשים רבים במקום אחד, הרצון להיות ביחד, עצמאיים, לבנות מלכות, מוסדות וכו'. לבוש זה הוא הַנְּטִיָּה הַלְּאֻמִּית הַמַּעֲשִׂית שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, אשר הִיא לְבוּשָׁהּ הַחִיצוֹן שֶׁל הַנְּטִיָּה הָרוּחָנִית שֶׁלָּהּ, שהיא הנשמה המחייה את הגוף הזה. זאת הבשורה הגדולה, הפנימית, הכישרון המיוחד לקלוט את הבשורה האלוהית ולבשר את הדרך אליה. החזון הוא זה שמחייה את הלבוש. כמובן שהמצב הנכון הוא כאשר יש התאמה: הנשמה נמצאת בגוף, והגוף מתחייה מן הנשמה. אך יכול להיות גם מצב אחר, לא טוב, של היפרדות הגוף מן הנשמה וביטול הגוף. זהו דבר שאנחנו קוראים לו מוות, שכן הגוף לא ממשיך לחיות חיים אחרים, אלא מתבטל, מתפרק, נרקב ואיננו. לנשמה, לעומת זאת, יש מחוז חפץ משלה – עולם הנפשות, עולם הבא. יש לה קיום נפרד, אם כי זה לא הקיום הרצוי שבגוף. לגבי כל אומה אחרת, הגלות היא באמת מוות, מתבטל הגוף, הנשמה הולכת לה לאן שהולכת, וזהו זה. ואילו באומה הישראלית, אמנם נראה שהגוף התבטל לגמרי, כי העם נעשה מפוזר, מפורד ומפורק; אין עצמאות, מוסדות והחלטות, וכמעט שלא נשאר דבר. אבל הנשמה לא הסתלקה לחלוטין מן העולם, אלא עדיין קיימת בו בצורה אחרת. בתוך הקהילות המפורדות המפורקות, האיברים החתוכים, עדיין מתקיימת הנשמה, והיא מחייה את האיברים האלה במידת מה, באופן מינימלי, בתקווה להתחיות. ואכן, משל העצמות היבשות (יחזקאל לז) זה ממש משל של מוות, אלא שעדיין נשאר משהו מן הגוף, והנה תבוא רוח ממרום ותחייה אותן. הרוח הזאת קיימת, אלא שהיא כמעט שלא נראית. נוצר כאן מצב מיוחד, בו מבחינה רשמית האומה מתה: היא גורשה מן הארץ, עצמאותה בוטלה, והיא פוזרה בכל הארצות. אך למעשה, היא לא מתה. איכשהו, היא מפרפרת בכל מקום. הנשמה עדיין פועלת.

שְׁתֵּיהֶן יַחַד מִמְּקוֹר אֱלוֹהִים חַיִּים הִנָּן יוֹצְאוֹת, גם הלבוש וגם הנשמה, גם הלאומיות המעשית-גשמית, וגם הלאומיות שהיא הנטייה הרוחנית, וּמִמַּעְיַן הָאֱמֶת וְהָאֱמוּנָה הָאֱלוֹהִית נוֹבְעוֹת. לא שהאחת הינה שקר והשנייה אמת. אף שלפעמים אנו נוטים לחשוב שהדבר הגופני הוא שקר – זה לא נכון, כי גם הוא אמת. אנשים בעלי נטייה מטריאליסטית-חומרנית אומרים בדיוק ההיפך, וחושבים שכל דבר רוחני הוא שטויות, חלומות, ומה שקובע באמת זה מה שיש. כמובן, גם זה לא נכון. שְׁתֵּיהֶן מִמַּעְיַן הָאֱמֶת וְהָאֱמוּנָה הָאֱלוֹהִית נוֹבְעוֹת.

צריכה להתקיים הרמוניה בין הגוף והנשמה, אבל כָּל יְמֵי הַגָּלוּת נִשְׁבַּר הַכְּלִי – הלבוש, הגוף, לְגַמְרֵי, וְהָאוֹר שהיה בכלי בְּצוּרָתוֹ הַמֻּפְשֶׁטֶת, נשאר. וּבִפְנִיָּה עֲצוּמָה אַךְ כְּלַפֵּי מַעְלָה, כי המָטַה איננו, הוא שבור, הכלי אבד, ואז האור מתחבר למקורו. שִׁמֵּשׁ בָּאֻמָּה רַק לִדְאָגָה כְּלָלִית אֵיךְ לְהַחֲזִיק אֶת הַלְּאֻמִּיּוּת הָרוּחָנִית הַטְּהוֹרָה. כלומר, ההישרדות של הלאומיות היהודית נובעת מן הקשר לד' – נשמת הלאומיות.[22] הנשמה חיה, אבל כדי לא להתרחק לגמרי מן המציאות על אף הפנייה כלפי מעלה, היה לנשמה תפקיד – לשמר את הַלְּאֻמִּיּוּת הָרוּחָנִית הַטְּהוֹרָה, להחזיק מעמד באין מוסדות אחרים, כמעט ללא תשתית מעשית לאומית. היתה אמנם תשתית מעשית פרטית, נשארו בית-הכנסת ובית-הדין, אבל הם רק תחליפים קלושים למה שראוי היה להיות. עיקר העוצמה היתה בתכנים וארחות החיים השונים. הם נמצאים באותה ארץ ובאותה מציאות כמו האחרים, אבל הם אוכלים אחרת, ישנים אחרת, מתים אחרת, מדברים אחרת, לומדים אחרת ומחזיקים בערכים אחרים. היחס לטבע, לחברה, לרוח ולחומר הוא אחר. החזקת המעמד של ההישרדות הלאומית, כלומר השוני מכל האחרים, ההצלחה במשימה לא להתבולל, להיטמע ולהיעלם בתוך הרוב, אף שהיו מיעוט קטן וחסר זכויות, היתה בזכות העובדה שהערכים והרוחניות היו אחרים. בתוך אותם התנאים החומריים, היחס הוא אחר. הרב מסביר על ידי כך את הדגש הרב והעוצמה הרבה שניתנו דווקא בגלות לעניין לימוד התורה. היתה ביקורת על מה שהיה לפני הגלות, על כך שלא למדו וקיימו את התורה כראוי. זה מפני שהלאומיות היתה מוגדרת גם אחרת – ישבו בארץ, דיברו בשפה העברית, היה שלטון שגם אם לא תמיד היה עצמאי לגמרי, הרי שהיה עצמאי לפחות באופן חלקי. כאן, רק הַלְּאֻמִּיּוּת הָרוּחָנִית, הנשמה, נשארה, וכל העוצמה באה על ידה.

הָאוֹר הָאֱלוֹהִי, שֶׁהוּא נִשְׁמַת הָאֻמָּה הַשָּׁרְשִׁית, בְּמַעֲמָדוֹ הַגָּלוּי מִחוּץ לִכְלֵי הַמַּעֲשֶׂה הַמַּחֲזִיקִים אוֹתוֹ, הֵאִיר בִּתְעוּפַת נֹגַהּ בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. הקשר עם הקב"ה נחשף ונגלה ליהודים עצמם ולאלה שהיו מחוץ. אפשר היה להחזיק רק ב"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ד' אֱלוֹהֵינוּ ד' אֶחָד" (דברים ו, ד). זה התבטא בעיקרון, אפילו המנהג, שבשעת סכנה והתנגשות עם התנאים החיצוניים קוראים את 'שמע', ויהודי שנקרא לצרה, צועק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל!" למה לא להרים דגל לאומי או לשיר את ההמנון? כי "ד' אֱלוֹהֵינוּ" זה ההמנון. האור האלוהי נשאר להחיות את הלאומיות, שכן הוא היה לא רק סמל דתי, אלא גם הסמל הלאומי של היהודים. בעיקרון ובתוכן שבו, הוא האיר את כל מה שנחשב ליהודי בכלל. היהודים אוכלים אחרת, ישנים אחרת, ותרבות הפנאי שלהם שונה לא מפני שיש להם טעם אחר, אלא מפני שזו מצווה אלוהית. זה מה שהם. מעניין שהכינוי של היהודים בקוראן הוא 'עם הספר'. היום אומרים שזה שבח גדול, אבל זה לאו דווקא נכון, ועל כל פנים הקוראן בוודאי לא מתייחס לזה באופן מיוחד כאל שבח, אלא מציין עובדה פשוטה. הספר לפני הקוראן היה ספר התנ"ך, והיהודים היו העם שהחזיק בו והגיבור הראשי שלו, אבל גם החוטא הגדול שלו. זה הפשט הפשוט, אבל כשהכינוי הזה התפשט, זה הפך להיות שבח. לעם הזה אין שום דבר חוץ מהספר. זה לא עם הארץ, ולא עם המלחמות. מה יש בו? הספר. הוא עם על ידי הספר בלבד. וממילא, מאוחר יותר ישנה אמירה של רס"ג,[23] ש"אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה" (אמונות ודעות ג, ד"ה 'וכיוון שהעתקתי').[24] אפשר לקרוא לזה בשמות שונים: התורה, האור, הספר, הערכים או הרוחניות, אבל בכל אופן רק בזה אנחנו עם, ובכל אופן אחר – נגמר העם. בגלות אין שום סממן אחר שאפשר להיאחז בו באופן ממשי כדי להיות עם. הכל ברוחניות. אמנם, לכל אומה רגילה שיושבת בארצה יש קווי אופי מסוימים לביטוי הרוחניות שלה. אבל אומות החליפו דתות, לפעמים באופן קיצוני, ונשארו אותן אומות רק עם דת אחרת, אולי בעלות גוון משלהן של הדת החדשה. באף אחת מהן לא היתה האמונה מרכז הקיום הלאומי.

הָאוֹר הָאֱלוֹהִי, שֶׁהוּא נִשְׁמַת הָאֻמָּה הַשָּׁרְשִׁית, שורש הנשמה זה האור האלוהי – "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). עצם היווצרות העם היא כדי לספר את תהלת ד'. בגלות, האור הזה נמצא בְּמַעֲמָדוֹ הַגָּלוּי מִחוּץ לִכְלֵי הַמַּעֲשֶׂה הַמַּחֲזִיקִים אוֹתוֹ, שכן הכלים והמוסדות נשברו, כל הזיקות הלאומיות הרגילות אינן. נשאר רק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ד' אֱלוֹהֵינוּ ד' אֶחָד". ישראל ואלוהים זו הצמידות היחידה שנשארה, ואז הָאוֹר הָאֱלוֹהִי הֵאִיר בִּתְעוּפַת נֹגַהּ בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל – החייה את שרידי עולם המעשה הישראלי. כלומר, רעיון הלאומיות, גם אם אין לו עדיין ביטוי מעשי, הוא הקרוב ביותר מבין הרעיונות לעולם המעשה, ושואף להחיות את הביטוי המעשי שלו. הבשורה האלוהית לא נותרה רעיון דתי אוניברסלי בלבד, שיכול לקבל אותה כל אדם באשר הוא. נותר היסוד הלאומי, זה דווקא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", האור מאיר דווקא בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל.

לא בִּכְדִי משתמש הרב במונח נֹגַהּ, המציין הארה שאינה חזקה כל כך. אור נוגה הוא אור ערפילי מעט, אבל זה מפני שהוא הקרוב ביותר לעולם המעשה. נֹגַהּ זה גם אחד משלל הכינויים לספירת ה'מלכות' (שהיא גם כנסת ישראל). הרעיון הזה, האור האלוהי, המשיך להאיר גם בצד הלאומי הישראלי, בייחודיות של האומה הישראלית, ולא רק כרעיון מופשט לגמרי כשלעצמו. נשארה כנסת ישראל, ואף שהיא מרוסקת, איבריה חתוכים והיא כמעט נטולת ביטויים מעשיים לקיומה הלאומי, היא עדיין קיימת. בהמשך, הרב מתרגם את תְעוּפַת נֹגַהּ שגם היא ספירת 'מלכות': יָרְדָה עִם יִשְׂרָאֵל לַגָּלוּת וְשָׁרְתָה בְּתוֹכָם, וְהִתְעַנְּתָה בַּאֲשֶׁר הִתְעַנּוּ הֵם. עם כל העינויים, הגלות והריסוק, השכינה עדיין החייתה את השורש הלאומי ולא נתנה לו לגווע. היא באה מן הנשמה, וזוהי השראת השכינה, 'שכינתא בגלותא' השכינה בגלות (זוהר בראשית כז, ב) יחד עם כנסת ישראל. וְהִתְעַנְּתָה בַּאֲשֶׁר הִתְעַנּוּ הגולים, בהצטמצמות, בדוחק ובקושי, ועם כל זה לֹא הִרְחִיבָה הַנְּשָׁמָה אֶת מַאֲוַיֶּיהָ, לא הסכימה שיהיו אנשים רבים, עמים חזקים אחרים, שיקבלו אותה. היא מעולם לא הכריזה שהנה, עכשיו מלכות השמים באה, וכולם יקבלו אותה. רבים הרי רצו בכך והתיימרו לכך. הרעיון של הנצרות ואחר כך של האסלאם, הוא בעצם יומרה להגיד: אור אלוהי יש? אלינו יבוא! אנחנו חזקים, בעלי זרוע ועוצמה. מה נשאר מהיהודים? אדרבא, תרחיב הנשמה את מאוייה, היא רוצה תיקון עולם? הנה, בבקשה תבוא אלינו, אנחנו מחכים, מבקשים, אפילו מתאמצים. אבל היא לא באה, ועל אף כל המאמץ, הרצון לאמץ רעיונות, לנסות ולבסס אורח חיים ותרבות לאור ד', הם לא הצליחו, והגיעו לידי שפל המדרגה גם בתחום המוסר וגם בתחום ההתנהלות הפנימית, בוודאי כלפי היהודים. השכינה לא שרתה אצלם, ולא היתה שם שום הארה אלוהית.

הנשמה נמצאת בקהילות, באיברים המחותכים המפורדים, אֲבָל היא קָבְעָה אוֹתָם בְּמֻשַּׂג יִרְאַת אֱלוֹהִים, אֱמוּנָתוֹ. אי אפשר היה להתרחב ולהרחיב את המגע עם האלוהי והעולם כולו, לממש את אהבת ד', הגדוּלה, ההארה וחזון אחרית הימים וגאולת העולם. מה שנקבע בישראל הוא שהקשר עם אלוהים הוא הקשר המחייה, אבל זה לא קשר של התרחבות, אושר ושמחה, אלא של יראה, קבלת עול ומסירות נפש על קידוש השם – לקדש את שמו הגדול על ידי התמסרות, אפילו מסירות החיים. מצד אחד זו עוצמה אדירה של קשר עם אלוהים, והבנה שהכל ממנו, כולל החיים והמוות, ומצד שני, הביטוי הממשי הוא הצטמצמות, יראה, וּזְהִירוּת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת לא מצד ידיעתם הפנימית, לא בגלל "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ד'" (תהלים לד, ט) במובן של 'ראו איזה שפע'. אלא מִצַּד שֶׁהֵם פִּקּוּדֵי ד' (תהלים יט, ט), ככה הפקודה. זו קבלת העול, הקיום הוא מצד העול שבמצווה.

הנשמה והשכינה היו שם "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִקִּנָּהּ" (משלי כז, ח). אין לה קן, ולכן היא מצטמצמת בַּמְעט שבמעט, באה ממקום למקום, לא קבועה. אין הרחבה, יש רק הצטמצמות ודאגת ההישארות. זה נכון מצד כנסת ישראל, שרידיה וקהילותיה, וגם מצד האור האלוהי, השכינה. גם הקב"ה צמצם את עצמו למושגים אלו של יראת אלוהים ואמונה עד כדי מסירות וּזְהִירוּת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת. כך הוא הביטוי של האור האלוהי במציאות על ידי כנסת ישראל. עד כדי מופת מוסרי ולימודי מופלא של התנהגות.

נדמה שהדברים נקטעים באמצעם, כי הם לא הולכים אל השלמת התמונה. אין כאן תיאור מה יקרה אחרי התהליך. הרב עוצר בתיאור ההיפרדות שבין האור והכלי, הגוף והנשמה, ובעיקר מלמד אותנו מה סוד המציאות והקיום של שרידי הגוף, אותם שברי כלים, על ידי הנשמה והאור. חשוב לרב להבהיר לנו שמושגי יסוד שמאפיינים את הרוחניות היהודית, כמו יראת ד', שהיא יחס מסוג מסוים בלבד אליו, שאינו כולל את האהבה, ההרחבה, התענוגים והשפע, וּזְהִירוּת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת מִצַּד שֶׁהֵם פִּקּוּדֵי ד', כלומר אמונה במובן של התמסרות, התגבשו במציאות של הגלות, ועל כן הם נכונים באופן בלעדי רק במציאות ההיא. בהשתנות התנאים המושגים האלה לא הופכים להיות לא נכונים, אבל הם צריכים השלמה. קיום המצוות יהיה גם מצד הטעם, לא רק מצד העול; מצד אהבת ד' ולא רק מיראתו; מצד דעת ד', ולא רק מן האמונה במובן של המסירות. בהיבנות הגוף והכלי מחדש, בהתחיות הממשות הלאומית, מתעוררים כל הכוחות שלהם, גם הרגש, התשוקה והדמיון. מתעוררת עוצמת אפשרות כיבוש המציאות, ולא רק דאגת ההישארות וההישרדות. יש כאן הסבר למושגים היסודיים שנוצרו, ובעצם הכנה לכך שיבואו גם מושגים משלימים, כאשר ישתנו התנאים ויהיה מעבר מן הגלות אל הגאולה. במובן זה, הגאולה היא ההשלמה על ידי הארץ – הארציות, קיבוץ הגלויות, איסוף השברים והיותם שוב כלי יותר גדול. קיומו של העם לא רק במושג מופשט אלא גם בביטוי ממשי – מלכות. גם בתחום עבודת ד' יש יותר הליכה אל הלבוש הגשמי. אם "תפלות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כו, ב), צריכים לבוא גם הקרבנות עצמם. אם בית-הכנסת הוא רק מקדש מעט, צריך לבוא המקדש הגדול, שהוא "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד'" (דברים יב, יד) דווקא, שכן יש משמעות למקום הגשמי. ההשלמה מצד העולם החומרי הממשי אל העולם הרוחני, תתן אפשרות גם לנשמה להרחיב את מאווייה, לגאול ולהאיר את העולם במרחביו ובמעמקיו הגשמיים. שם נוצרים הדברים בעלי הטעם, טעמי המצוות והיחס של "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ד'" במובן של שפע ממשי, מדיד, בשפע היבולים ומתיקות הפירות.