בזמנו של הרב עלתה השאלה כיצד לפרש את הנטייה החדשה שפעמה בלבבות אנשים, רובם צעירים, לחופש ושחרור לאומי ואישי. היו שהסבירו אותה כהפקרות, מאיסה בקודשי העבר ובעיטה בכל המסגרות הקודמות, וללא ספק היה בזה משהו, כי זה נעשה באופן די קשה ובוטה. אבל הרב אומר שבתוך התהליך המסובך, המורכב והקשה הזה, ישנה תנועת נפש חזקה מאוד דווקא לִקְרַאת הַשִּׁחְרוּר הָעֶלְיוֹן, הָרוּחָנִי, מִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת. ללא קושי ניתן היה לראות שיש פה עניין של שחרור במובן הלאומי והחומרי. כל עניינה של התנועה הלאומית הוא שחרור לאומי משעבוד של מלכות אחרת, כלומר מכל מסגרת פוליטית, צבאית, כלכלית או לשונית זרה, ולהיפך – יצירת אזרחות חדשה ועצמאות מדינית. אלא שהרב מאבחן שבתוך זה כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל הוֹלֶכֶת לִקְרַאת הַשִּׁחְרוּר הָעֶלְיוֹן שֶׁלָּהּ, לִקְרַאת הַשִּׁחְרוּר הָרוּחָנִי מִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת. שכן המושג שִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת כולל לא רק תוכן פוליטי, מדיני וצבאי, אלא גם תוכן רוחני, והוא העיקרי והעמוק. השחרור הרוחני הינו שְׁלִילִיּוּת כָּל הִשְׁתַּעְבְּדוּת הָרוּחַ מִכָּל הַדִּמְיוֹנוֹת וְהַסְּבָרוֹת שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁהֵם כֻּלָּם תּוֹצְאוֹת הָעִוָּרוֹן הָאֱנוֹשִׁי הָרוֹאֶה אֶת הָעוֹלָם לְפָנִים, כלומר – שֶׁל אִי־הָאֶפְשָׁרוּת לְהִסְתַּגֵּל לְהַבְּהִירוּת הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל כְּבוֹד שָׁמַיִם, שֶׁל שִׂגּוּב שֵׁם ד' לְבַדּוֹ (ישעיהו ב, יא). ישנה עבודה זרה במובן ההלכתי-גשמי שלה, פסלים, טקסים וכדומה. אפשר לומר שכבר השתחררנו מזה, לפחות בחלקים גדולים של העולם, כמו אירופה, זה התעדן מאוד. אבל ישנה גם עבודה זרה במובן הרוחני, הנובעת מן הסברא והדמיון שהם תוצאת העיוורון האנושי. עבודה זרה זו היא ראיית הָעוֹלָם לְפָנִים, ראיית העולמיות החומרית כמציאות האחת, היחידה והדומיננטית. זה העולם, זו המציאות, זה הכוח. גם התרגום המדיני, הפוליטי והצבאי של השאיפה הלאומית התרכז בנקודה הזאת, וסבר שכוחנו בגדודי הצבא ומערכות השלטון.
לעומת זאת, הרעיון היהודי הראשוני, העמוק והיסודי, של הַבְּהִירוּת הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל כְּבוֹד שָׁמַיִם, שֶׁל שִׂגּוּב שֵׁם ד' לְבַדּוֹ. זהו הניגוד הגמור לעבודה זרה. לבנות מציאות שהצד המדיני, פוליטי, כלכלי וצבאי שבה משקף את העיקרון שֶׁל שִׂגּוּב שֵׁם ד' לְבַדּוֹ, ולא כזו שתשעבד עצמה למסגרותיה היא, שזו עבודה זרה. זהו האתגר, ולקראת העימות, המשבר הזה בעולם, הולכת כנסת ישראל. זה השחרור הרוחני שלה. השחרור הגשמי הוא כדי לומר לעולם כולו שעם מפוזר ומפורד במשך אלף שמונה מאות שנה, ללא צבא ומדינה, יכול לממש חזון עתיק. ביכולתו להבקיע את כל המסגרות, החומות והשערים, למשל, של אזרחות ושעבוד כלכלי למסגרות אחרות. אם זה אפשרי, זו הוכחה שכל המסגרות ושאר הדברים שיוחס להם כוח הם על תנאי, לא מוחלטים, הם לא אלוהויות. בשחרור היהודי הלאומי יש מסר: אין להעריך יותר מדי את ערכן של המסגרות, המדינות, העץ והאבן (שהרי, בעבודה הזרה הקדומה אמרו: "מי יכול לעמוד כנגד העץ, האבן, איתני הטבע, השמש, או האוקיינוס? צריכים להסתגל לזה!"). אם יש מי שייקח את הכוחות האלה וירתום אותם למטרותיו – כבוד שמיים, מימוש חזון הנביאים העתיק, הנבואה וההבטחה האלוהית, אם הוא יצליח לממש זאת למרות כל חומות האבן המדיניות, חומות הברזל, הוא יראה מה שוות המסגרות באמת. וכשזה קורה, זו תופעה שהעולם כולו צריך לתת עליה את הדעת, זו שבירה של הערצת המסגרות, שהיא שריד העבודה הזרה הרוחנית של הערצת החומר. עם ישראל מגלה שהכל על תנאי, והכל מתבטל אל מול ההבטחה האלוהית שהיא הכוח הפנימי המניע את המציאות, של "וְנִשְׂגַּב ד' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיהו ב, יא).
אמנם, לכאורה הפן העל-טבעי בקיומה של כנסת ישראל מתגלה דווקא בגלות, ולא בגאולה, שמתרחשת אחרי הכל באמצעים טבעיים. אלא אף שהגלות היא אכן פלא בפני עצמו, אחרי שהתרגלו לכך שהעם ממשיך להתקיים, אמרו: זה נקרא חיים? אלו בסך הכל כמה קהילות מסורסות. ועדיין, כל עוד זה התקיים, זה היה בגדר פלא. אלא שגם זה לא עמד יותר והתחיל להתפורר, ואז צריך היה לעבור לשלב הבא. אֲפִלּוּ אֵצֶל קַלֵּי־הַקַּלִּים שֶׁבָּאֻמָּה, אלה שרק רוצים חופש. בעומק, חופש פירושו לנפץ דברים שהם כאילו מוחלטים. והרב אומר לאלה הקלים, אם אתם מצליחים לנפץ את החומות האלה, תבינו מה שנעשה אתכם. אתם מתכוונים לשחק, כמו ילד שרצה לחפור, חפר ומצא אוצר. אתה רצית לשחק, הלכת לחפש אתונות, אבל מצאת מלוכה! נגעת במשהו מופלא, ואם תתן את דעתך על זה, תבין מה עשית. וגם אם לא, הערך האובייקטיבי של מה שנעשה עדיין נשאר. גם כשחסרה המודעות הראויה, כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל הוֹלֶכֶת לִקְרַאת הַשִּׁחְרוּר הָעֶלְיוֹן שֶׁלָּהּ. הזעזוע הנורא של כל העולם, מוסדות ומלכויות שנעו כשיכורים והתנפצו אל מול שאיפת החופש, החירות והשכרות, המאבק עם עבודה זרה. מגיני העולם הישן עמדו נדהמים: אם לא כוח המלכות והצבא, מהו הכוח הפנימי שיש בתנועת הנפש של המהפכנים, דורשי החירות והחופש? התשובה היא שזה כוח הנפש שבהם, זה צלם האלוהים שבהם, בין אם הם רוצים להיות מודעים אליו או לא. ללא הכוח הזה היו משתעבדים, אבל הוא לא נותן להם, הוא מתפרץ מתוכם ושם ללעג ולקלס את כל מה שנחשב לעץ ואבן, בטוח, מוחלט וחזק, ועכשיו חבורות של פרחחים הופכות ומפוררות את זה. נקודתה הפנימית של המהפכה הזאת היא התנועה והבשורה של כנסת ישראל. ההכרח הרוחני להתאכזב מן הכוחות המדומים ולחפש אחר הכוח האמתי, הגדול, זהו השחרור הרוחני משעבוד מלכויות. צריך לנפץ את המלכות ואת גבולותיה גם אם היא טובה, שכן משעבד יכול להיות טוב יותר או פחות, אבל הוא עדיין משעבד.
הצורך העמוק הוא בסופו של דבר להתגבר גם על מגבלות הגוף, כך שלא ישעבד את הנפש, אלא הנשמה היא זו שתחייה את הגוף עוד ועוד. כיום, נראה שהגוף משעבד את הנשמה. עובדה שהיא לא יכולה להחזיק מעמד בעולם בלעדיו וחייבת להיפרד ממנו כשהוא כבר לא מסוגל להחזיק בה. יש איברים שהנשמה תלויה בהם – אם נפגע אחד האברים האלה, הנשמה יוצאת. החזון מדבר גם נגד השעבוד הזה, ושיאו של החזון הוא תחיית המתים. כפי שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מחיי הגוף, אף שיש שימותו לפני האחרים, כך הָעִוָּרוֹן הָאֱנוֹשִׁי הָרוֹאֶה אֶת הָעוֹלָם לְפָנִים, הוא חלק בלתי נפרד מכושר הראייה. עיוורון אנושי הוא כושר ראייה של מה שיש לפני האדם בלבד. אם ניצבת לפניו חומה, הוא רואה חומה ולא מעבר לה. ראייתו חומרית, והחומה חומרית. לא חשוב אם הוא עיוור כבר ברשתית העין, או עיוור מעבר למרחק של מאה מטר. תכונה אנושית היא להיות עיוור, כמו שתכונה אנושית היא להיות מת. רק מי שיודע להתחבר אל האלוהי מתגבר על זה. מי שרואה בעיני רוחו, נקרא "סגי נהור" (ברכות נח, א), שכן האור שהוא רואה אינו על ידי העיניים. רק בראייה הרוחנית אין עיוורון, כי היא לא נעשית על ידי אבר שהעיוורון יכול להיות מהותי לו. מי שמתחבר אל האלוהי מתגבר על העבודה הזרה, שכל עניינה הוא התמקדות בכוח שנתפס באופן ממשי על ידי האדם, והמחשבה שהוא הכל ואין בלתו. זה כל מה שהאדם חש, ולכן את זה הוא מעריץ. כשזה מתנפץ – יש משבר, ויש תחושה שאין על מה לסמוך, מה יהיה עכשיו? למעשה, זה גילוי של כוח גדול יותר, הבא מן המציאות שמעבר.
ישראל מגלים את המציאות הזאת, זה עניינם. לידתם היא בניפוץ המציאות של מצרים, ניפוץ העבודה הזרה של אלוהי מצרים, של המלכות המצרית, ושל המציאות שלהתקיים אפשר רק אם יש לך שדה ונחל. הם הולכים למדבר, ומי יכול להתקיים שם? "וְנִשְׂגַּב ד' לְבַדּוֹ". יש "לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמות טז, ד). החוויה המופלאה של ניפוץ כל המסגרות הרגילות, היא זו שמפנה את הדרך מן הכוחות האחרים שעומדים תמיד לפני האדם ומסתירים לו את האמת. אחר כך, כשהאמת ברורה ויודעים מה מקור המציאות, אפשר לבנות אותה מחדש. לפני כן, כשחשבו שרק הנחל, השדה או התנין הזה הוא הכוח ובלעדיו לא יהיה כלום, לא היה אפשר לשנות הרבה.
וּתְנוּעַת הַחֹפֶשׁ הַמֻּרְגֶּשֶׁת בְּכָל הַשְּׂדֵרוֹת, אֲפִלּוּ אֵצֶל קַלֵּי־הַקַּלִּים שֶׁבָּאֻמָּה, בִּפְנִימִיּוּתָהּ יוֹנֶקֶת הִיא אֶת לְשַׁד חִיּוּתָהּ מֵהַצִּמָּאוֹן שֶׁל הַשִּׁחְרוּר הָעֶלְיוֹן, שֶׁל עָלְמָא דְּחֵירוּ, עולם החירות, עולם הבינה העליונה, אֲשֶׁר בו הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב לֹא תִּהְיֶה לוֹ שׁוּם הַשְׁפָּעָה מִידֵי עֵשָׂו. במציאות שלנו הכוחות שקולים: "קוֹל יַעֲקֹב" ו"יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב). יש אמנם את אלוהי היהודים, אבל מולם יש גם את אלוהי הגויים "השקולים בכוחם", שהרי גם הם מצליחים. רק משבר קשה מאוד שיָשים לאל את כל מה שהשיגו ויראה שהוא הזיה ואשליה, יביא אותם להבנה שד' לבדו מנהיג את המציאות. אפילו קַלֵּי־הַקַּלִּים כמו האנרכיסטים שמתנגדים לכל סוג של שלטון, אף שכל אדם סביר מבין מה יהיה במצב כזה, ואמרו חז"ל: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות. שאלמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג, ב). נכון, הם לא מספיק אחראים, הם לא מבינים את ההשלכות של מה שהם מבקשים, אבל עמוק בפנים הם מרגישים שצריך שלא יהיו בכלל שום שלטון וכפייה חיצונית. לדעתם, במקום זה צריך לעמוד המצפון, או הטוב, סוג של כוח עלום שאינו פועל על ידי כפייה. זה "וְנִשְׂגַּב ד' לְבַדּוֹ". בפנימיות המהפכנות האנרכיסטית של קַלֵּי־הַקַּלִּים שֶׁבָּאֻמָּה, שלא מבינים את דרכה ואינם מחוברים לכל אוצרותיה הגדולים ובזים להם, הצימאון הוא לעָלְמָא דְּחֵירוּ, עולם של חירות. לא קצת חירות במנות לפי הרישיון הממשלתי, משעה זו ועד שעה זו, במקום מסוים, מותר לך להיות בן חורין, שהרי זה שיא השעבוד. שאיפה פנימית לעולם של חירות, בו קול יעקב בכלל לא יהיה מושפע מהידיים של עשו. בעולם הזה, ודאי שידי עשו הם כוח חשוב – כוחו של מי שצד בשדה ומביא את האוכל, אי אפשר לזלזל בו, ויצחק אכן לא זלזל בו. אבל בעולם החירות קול יעקב לא יהיה מושפע ממנו.
במדרש, כדי לומר מהי עוצמתה של רומא הנוראה והרשעה, אמרו "אלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה" (יומא כ, ב). העולם מסתובב, גם מזה יש כביכול קול. אלא שלא שומעים אותו, מפני המון האנשים שמדברים, סוחבים, קונים, צועקים ומתווכחים בשווקים הרבים של רומי. בעולם החירות, קוֹל גַּלְגַּל חַמָּה לֹא יִהְיֶה בִּלְתִּי־נִשְׁמַע מִפְּנֵי קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמָא. כאשר נוכל להתבונן על גלגל החמה, הטבע, באופן משוחרר, כאשר לא נתרגם את זה מיד למסחר, למילוי תנאים משעבדים וסיפוק צרכים כמו פרנסה ומזון, אז וּמִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ, בכל גלגל החמה, יִהְיֶה גָּדוֹל שֵׁם ד' (מלאכי א, יא). נוכל להתבונן מי מניע את גלגל החמה. כיום מעניין אותנו רק כמה נוכל להרוויח מהחמה ומגלגולה, כי אנחנו בעצמנו משועבדים לפרנסה ולמזון, זה מסתיר מפנינו את המקור האמתי. התנועה לקראת השחרור הרוחני היא התנועה שנועדה לגאול ולשחרר את האדם, האומה והעולם, מפני כל ההכרחים המגבילים. עצם המציאות של היכולת להפוך את הקיום הלאומי – מקצה הגלות ועד לגאולה של שחרור משעבוד מלכויות, זה עצמו שיעור גדול בניפוץ המסגרות.
בסופו של דבר, יכול להיות שהגוף יזדכך כל כך עד שלא יצטרך כמעט לשום מזון, אבל זה שלב מאוד מאוחר. עד אז, התהליך יהיה שינוי הדרגתי של המצב, כך שהמלכויות לא ישעבדו את ישראל, אלא יבואו וישרתו אותם. הגוף לא ישעבד את הנשמה, אלא ישרת אותה.
