זהו תיאור רגוע, אירוני ונוקב של דרכה ההיסטורית של היהדות בעולם בהקשר לתרבויות של עמים אחרים. רגוע, כי הוא נאמר במילים רגועות, לא מזעזעות. אירוני, מפני שמובלע בו חיוך מסוים על מערכת היחסים שבין היהודים לגויים, בה היהודים הם מלמדי חובות ומוכיחים, ועל ידי כך, אפילו שדבריהם אמת, הם מטרידים את מנוחתם של השאר. זהו תיאור נוקב, מפני שהוא מעמיד אותנו על הדרך והכיוון שעלינו לצעוד בו בעת הגאולה. זה לא פשוט, שכן מי שהתרגל לתפקיד של מוכיח בשער, מעורר לחובות, קשה לו מאוד לעבור לתפקיד אחר, למצוא את הנינוחות, העונג והאושר שבחובות. עד עתה, כל הדגש, ההתאמה הנפשית וכובד המשקל, הושמו על החובה לציית לדין שמיים. לא שזה שקר, חלילה, אבל באופן כללי זה ציור לא נכון של המציאות. הציור הנכון הוא שהא-ל מיטיב עם המציאות והאדם, כמו שניסח זאת באופן מופלא הרמח"ל, בתחילת הזמן החדש, בספר המוסר (!) שלו, 'מסילת ישרים': "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו […] שהאדם לא נברא אלא להתענג על ד'" (מסילת ישרים א). חובתו העיקרית אינה לקיים את החובה, כי אם להגיע אל נקודת העונג הפנימית, האושר הגדול של האדם החי בצל א-ל, המואר, הצומח אל הגובה האינסופי. יש חובה, אך החובה העיקרית מכל החובות, היא לצייר את היחסים עם אלוהים לא רק כחובה, כי אם גם כעונג ואושר.
הִשְׁפַּעְנוּ עַל הָעוֹלָם רַק לִמּוּדֵי חוֹבוֹת, ובכושר השפעה אדיר. הסיפור שסיפרו בני ישראל, סיפורם שלהם, לשאר העולם על ההתגלות האלוהית, השפיע על העולם השפעה עצומה. למרות ההתנגדות הפנימית, הוא הרשים את העולם עד כדי כך שבחלקו הגדול הוא קיבל זאת, וגילה לעצמו את נוכחות הא-ל, ריבונותו האדירה והחובה להיכנע לו ולעשות את רצונו, כל אחד על פי הבנתו את הרצון הזה. ההשפעה עצומה, מעמיקה וחודרת לנבכי הנפש של אומות רבות (אם-כי לא כולן, עדיין). זו הצלחה יוצאת מן הכלל שאין כדוגמתה. אבל הקוץ שבה, הוא שלא נוח לקבל חובות. וכידוע מן המסורת האלילית-יוונית, הורגים את השליח שמביא בשורות רעות, אף שהן אמת. אל תספר, אל תחייב אותנו להכיר בזה. יהודים הביאו אמת שאי אפשר להתעלם ממנה: יש אלוהים אחד, ריבון, בעל הכוחות כולם, בורא העולם ומכלכלו. איך אפשר שלא להתחשב בזה, איך אפשר שלא לציית לו? נכון, אי אפשר, אבל כמה קושי יש בזה, כמה טרדה נפשית, וכמה נוח היה לפני כן כשלא ידענו. חיינו בנחת ובשלווה כל אחד עם ענייניו, למה צריך היה את כל זה? הטינה בלב נגד מעוררי החובות, היא יסוד השנאה, הנקמה נגד אלה שהביאו את הבשורה. אם רע לנו – גם לכם יהיה רע. אותנו ניתקתם מן האושר, ולוּ זה המדומה?! אתם לא תעמדו ותתענגו על זה, אנחנו נראה לכם. זה התענוג האחרון שנשאר… יש הגיון פנימי בתהליכים האלה, אבל ברור שזה לא עניין רציונלי. נִשְׁאָר בַּלֵּב טִינָא, ויש לה ביטויים רבים. כשיש תחושה פנימית שאלה לא בסדר, אפשר להאמין גם כשמספרים עליהם דברים מופרכים וחסרי בסיס. עליהם אפשר להאמין הכל, ולהאשים אותם בכל.
הגילוי הגדול אינו של חובה מסוימת, אלא עצם קיומן של החובות. האדם נוטה לחשוב שהוא נולד זכאי, ופתאום מתברר שהוא נולד חייב. החוק המודרני שהתגבש מתוך תפיסת הכפירה בדת, מגדיר את האדם ככזה שנולד מעצם טבעו בעל זכויות, ולא חובות. הזכות לחיים, לרכוש, לכבוד וכדומה. יש כאן שתי תפיסות: הדת אומרת שהאדם קודם כל חייב לאלוהים, על הכל. התפיסה המודרנית אומרת שהאדם קודם כל זכאי. אלוהים זה עניין פרטי, ומי שרוצה אחר כך לקבל על עצמו להיות חייב לו – זה עניינו האישי. היהדות גילתה את המקור המוחלט של החובה שהאדם נולד עמה מבחינה דתית. לשאלה מהי החובה ניתנו תשובות שונות, ולמעשה כל התיאולוגיה והפילוסופיה הן ניסיון להגדיר את החובות וכיצד ממלאים אותן, אבל אופי החובות השתנה: קודם, החובות היו מוגדרות על פי המקום והאדם. למי שרצה, למשל, להיות דייג, היו חובות כלפי 'אל הים'. אם נמאס לו להיות דייג, היה יכול להיפטר ולשכוח ממנו, לא להקריב לו יותר קרבנות, ולחזור להיות אדם רגיל. החובות היו נוצרות בתהליך של משא ומתן תוך כדי החיים. הגילוי הגדול הוא שהאדם נולד חייב, וזה רודף אותו כל זמן שהוא חי ואולי גם אחר כך. הוא לא יכול להימלט. זה מקור כל רגשי האשם הרודפים אחר האדם, לא רק בעניינים פרטיים אלא בכלל – לא חייתי את חיי כראוי, לא בחרתי בחירה נכונה בפרספקטיבה של נצח ושל חובה נצחית, לא רק של איזו חובה זמנית מקומית שאם פספסתי בה זה לא נורא. כששואלים את יונה למי אתה עובד, הוא עונה "וְאֶת ד' אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה" (יונה א, ט). אמנם ברחתי מהיבשה, אבל הוא תפס אותי בים, מה אפשר לעשות? כוחו אינו מוגבל, ולכן אין לכם ברירה אלא להיפטר ממני. אל תנסו לחתור הלאה במחשבה ששם תצאו מתחום השפעתו, כי זה לא יכול לקרות. זה רודף כל הזמן, מדובר פה במושג עמוק וטוטאלי, ועם ישראל גילה אותו לעולם. התגלה היחס הזה שבין אדם לאלוהים, והוא היחס הגורם לתחושות קשות מצד האדם.
עַד תּוֹר הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה. ניתן ללמוד כאן משהו על מהותה של הגאולה. בפשטות, היא גאולת העם היהודי מפיזורו ושפלותו, וחזרתו לארצו. יש מעגל רחב יותר, של גאולת האנושות מסדרים וחוקים רעים ובלתי מוסריים. יש מעגל רחב עוד יותר, של גאולת האנושות לא רק מהסדרים הרעים שהאדם קבע לעצמו, אלא היכולת לבסס מערכת יחסים חדשה עם הטבע. להיגאל ממחלות, מצוקות רעות, להסדיר את החיים עם איתני הטבע ולרתום כוחות אדירים לטובת האדם ולתועלתו. אבל לגאולה יש גם פן נוסף. היא צריכה לגאול גם את יחס האדם לאלוהים ממאסר החובה, ולגלות את העונג והאושר. על האדם לתפוס את קרבת הא-ל כעונג, את הרצון והמשמעות הפנימיים של קרבת אלוהים והתגלות הא-ל לאדם לטובתו ואושרו, ולא לחובתו. עם ישראל יוכל לגלות זאת רק בעת שהוא עצמו חוזר אל הנשימה העמוקה, החופשית והמלאה, נשימת החיים הגדולה. כאשר הוא מתרומם מן השפלות, נעשה פחות ופחות נרדף על ידי רגשי האדם ובונה מציאות לאומית, אנושית, חברתית, מוסרית ורוחנית ראויה וחזונית, לא רק כזו שנבנית בדיעבד. שם מושגי האושר, העונג, השלווה והרוגע הם השולטים. התענגות על העולם, על ד', על אהבה ורֵעוּת, זה מה ששולט בחזון הנביאים העתידי, זוהי הגאולה.
מושגים אלה צריכים להיות התשתית הרוחנית החדשה של בניין האומה. יש כאן תביעה גדולה למנהיגים הרוחניים של היהדות ללכת בדרך הזאת, שהיא גם נכונה מצד עצמה, וגם תפתור את מערכת היחסים הסבוכה והנוראה שנרקמה בין ישראל לשאר האומות. השנאה, האיבה והטינה לא יהיו לעולם מושגי המסגרת של מערכת היחסים הזאת. כשם שהצליחו בני ישראל להשפיע השפעה עצומה ומעמיקה ולחולל מהפיכה בגילוי מושג החובה, כך יש בכוחם להשפיע השפעה עצומה ומעמיקה בגילוי מושג העונג. לא מדובר כמובן על העונג הפשטני שכל אחד מכיר, אלא על העונג העליון של קרבת אלוהים.
הַנֶּפֶשׁ הַבַּרְבָּרִית נוטה לְהִתְפַּשֵּׁט בְּכֹל מַאֲוַיֶּיהָ על ידי הגוף, הערצתו והעמדתו במרכז. הניסיון לרצות את המאווים הגופניים בא מהנפש. הגוף כשלעצמו זה כלי, והנפש משתמשת בו, מגלה בו את נקודות התורפה והעונג. לכן גם מושג החובה העמוק אינו פועל על הגוף אלא בעיקר על הנפש, והיא כבר מגבילה את הנטיות הגופניות. מושג החובה גודר את הַנֶּפֶשׁ הַבַּרְבָּרִית ומציב בפניה קושי נורא. אלא שכך הוא גם מתקן אותה, היא לומדת לגדור את עצמה, מהי חובה ומהו הגבול, אֲבָל זה רק שלב ביניים לקראת השלב הבא. שכן החובה נובעת מן החושך והמרחק העצום שבין העולם לבוראו, וממילא העולם קטן, שפל וחייב. ואילו בְּבוֹא הַתּוֹר שֶׁל אוֹר הָעוֹלָם לְהִגָּלוֹת, כשיתגלו גם קרבתו של העולם אל מקורו והרצון האלוהי המונח בו, יִוָּדַע לָעוֹלָם, שֶׁדַּרְכֵי הַחַיִּים שֶׁל הָעֹנֶג הָאֲמִתִּי אֲנַחְנוּ מַשְׁפִּיעִים בָּעוֹלָם, אֶת אֹשֶׁר הַחַיִּים הַנּוֹתֵן לוֹ לעולם אֶת עֶרְכּוֹ, אֲשֶׁר מִבִּלְעֲדוֹ הוּא שָׁלוּל כָּל עֵרֶךְ. מילואם של הנטייה והצורך המוחלט להיות בעל ערך נצחי, זה העונג הגדול. ולהיות בעל ערך נצחי אפשר רק בעיני הא-ל, שכן שום קנה מידה אנושי אינו נצחי. לשם כך מותר וכדאי להתאמץ. יכול להיות שהמאמץ הזה יהיה זהה למאמץ הנדרש לשם מילוי החובה, אבל מאמץ כזה הינו עצוב. לעומתו, המאמץ להיות בעל ערך נעשה בשמחה, חדווה ורצון, כי הוא מגלה את האוֹר של ערך הקיום, מקדם את האדם ולא רק מכביד עליו.
השלב האחרון בתולדות הפילוסופיה (לפחות המערבית, המשפיעה על תרבות העולם יותר מהאחרות), הוא שלב העיונים האקזיסטנציאליים – הניסיון להתמודד עם הקיום האנושי כפי שהוא. ניסיון זה גילה הרבה מאוד עצב, בדידות ואבסורד בקיום האנושי. בדיוק מה שאומר הרב, הוּא שָׁלוּל כָּל עֵרֶךְ. ההכרה בחוסר הערך, החזרה אל הדברים הנוקבים של קהלת "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א, ב), היא הבנה שאם אין לכל סוגי השמחות והיצירה ערך מתמשך, הם חולפים, עוברים, נובלים ואינם. הזרם האקזיסטנציאלי בפילוסופיה העמיק את ההבנה של חוסר הערך המוחלט בחיי האדם ובקיומו בפועל, של בדידותו, הטראגיות של מצבו, ומצוקתו. כל זאת, בעולם שמבחינה אובייקטיבית הוא דווקא יותר נוח, יש בו תוחלת חיים יותר ארוכה, יותר כבוד וזכויות, אבל הוא נעשה יותר ויותר ריק וחלול מן הערכים. אם בעידן ההשכלה היחס לימי הביניים היה של בוז, כעידן החושך, הרי במאה העשרים, על אף הידיעה שזה היה עידן חשוך עם המון אכזריות ובורות, מתייחסים אליו כעידן האמונה, מפני שהאמונה הדתית נתנה ערך לאדם, גם כשגופו וראשו היו טבועים ברפש פשוטו כמשמעו וברפש מוסרי ורוחני, היה לו ערך. הוא חשב, אף אם בטיפשות, שהוא יכול להיוושע, שיש עולם יותר טוב, אם לא בעולם הזה לפחות בעולם הבא. משאיבד האדם המודרני את האמונה, איבד את הערך. הוא מצא עולם מלא, עשיר, נאה, יפה ומסודר, כזה שמספק את כל הסיפוקים, אבל מתחמק מלתת להם ערך של ממש. המקלט האחרון שמצא האדם הוא להעסיק את עצמו, לצופף את הסיפוקים כדי לא לחשוב ביניהם על כך שלאף אחד מהם אין ערך באמת, הזמן נשרף, החיים חולפים, זה לא כלום. לכן חְיה כאן ועכשיו, אל תחשוב על העתיד או על העבר. הימלט מן המחשבות הנוגות על הבדידות. אין לך אהבה באמת? קנה אותה. אם אתה לא יכול לקנות את הדבר האמתי ביוקר, יש תחליפים, קנה בזול. המסקנה שהפתרון היחיד הוא לצופף את הסיפוקים, זו אחת המסקנות הנוראות והאכזריות ביותר. היא מתקבלת מפני שתחושת הריקנות והחלל הפנימי היא קשה מאוד, זוהי התחושה הבסיסית של האדם המודרני.
הימצאותה של האנושות במצב הזה היא מסימני הצורך בגאולה, ועיני האדם נשואות למקום אחד, לעם אחד, לגאולה אחת. משם יצאה בשורת החובות לפני אלפיים שנה, והאהבה לא באה. אמרו שעוד מעט באה מלכות השמיים והיא לא באה, רק החובות נשארו. הגיע הזמן שגאולת ישראל תהיה גם גאולת המושג המכונן את כל המושגים, יסוד היסודות – התגלות ד' כלפי העולם והאדם. ערכה ומשמעותה אינם רק החובות, אלא התוך, הפנים, האור, העונג והאושר. הגילוי הגדול הוא אורו של עולם, אור הגאולה וְעֹנֶג וְאֹשֶׁר זֶהוּ דָּבָר הַשָּׁוֶה לַכֹּל, עַל כָּל פָּנִים לַחֲשֹׁק בּוֹ, לא תמיד עונג מסוים שווה בכל, כל אחד מתענג במידה אחרת. אבל כולם חושקים בו במידה שווה. וְאֶת הַמָּקוֹר הַמַּשְׁפִּיעַ אֹשֶׁר וְעֹנֶג מְכַבְּדִים וּמְחַבְּבִים. כלפי מי שבא להציע אושר ועונג לא שומרים טינא, אלא להיפך. הרב מסביר את החזון העתידי בו ישראל הופכים להיות המובחרים והמכובדים שבאומות, אותו חזון שהוא מצרף אליו את דברי הנביא שלעתיד לבוא, "בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלוֹהִים עִמָּכֶם" (זכריה ח, כג). זהו הגילוי של העונג והאושר. אף אחד לא רץ כדי שיגלו לו את חובותיו, אבל הכל רצים כדי שיגלו להם את מקור העונג וערך הקיום. זו בשורה גדולה, שמבחינה רוחנית יהדותית, היהדות צריכה להגשים אותה, ולא רק להתרפק על הדרך הקודמת של גילוי החובות והעמקתן.
