הרב מתייחס כאן לשאלה שהיסטוריונים והוגי דעות התייחסו אליה כבר במאה התשע-עשרה ואפילו לפני כן: כיצד מכל העמים העתיקים, רק עם אחד נשאר במרכז ההוויה, משפיע פועל ועושה. וזאת, למרות הפיזור, הרדיפות, הגלות, החורבן והעמידה באוויר בלא מולדת, מסגרת לאומית מדינית וכוח צבאי. וזה נמשך אלפי שנים. לעומת זאת, עמים שלכאורה כל טוב היה ברשותם, ישבו על אדמתם ויצרו לעצמם מסגרת מדינית גדולה, חזקה ומגובשת ותרבות לאומית, עברו מן העולם, התמוטטו, נכבשו ונטמעו. שאלה זו הטרידה רבים בעבר, ועדיין מטרידה רבים כיום.
כְּלָל מֻסְכָּם בַּתּוֹלָדָה, שֶׁאֻמָּהנולדת, פורחת ומזדקנת, ולבסוף היאמֻכְרַחַת לָמוּת, וְלַעֲבֹר מִן הָעוֹלָם, הרב עוד מסתייג ואומרוְאִם יֵשׁ אֵיזֶה עַם קַיָּם מִיְּמֵי קְדוּמִים, כי בזמנו של הרב, כאשר הודו וסין לא נחקרו כראוי, נדמה היה שבגלל שזה רחוק מאירופה, זה בוודאי המשך ישיר של עולם יותר קדום, וכיוצא בזה לגבי שבטים ותרבויות באפריקה ובאמריקה. שם, תרבות החיים ביער כל כך לא מפותחת, שאי אפשר לדעת כמה זמן הם קיימים במסגרת הזאת. אין להם מסמכים ולפעמים גם לא כתב, והמסורות והאגדות שלהם על עברם מופרכות לחלוטין בכל שיטת תיארוך שהיא. למעשה, בניגוד למה שרגילים לחשוב, גם האומה היפנית אינה כל כך עתיקה, והודו וסין אינן אומה אחת אלא הרבה שבטים שונים. במרחב הכל כך גדול של התרכובות הלאומיות שיש שם, מתרחש תהליך של התערבבות והחלפת מסגרות לאומיות, תרבותיות, דתיות ולשוניות דומה לזה שהיה בין השבטים באירופה, ואין קבוצה ששימרה את אורח חייה אלפי שנים. כמובן, ישנם שרידים של המנהגים הישנים, כמו שביוון של היום יש שרידים של השפה היוונית העתיקה, ובאיטליה של היום יש שרידים מהרומאים, אבל זו אינה אותה אומה. מהרגע בו באו יסודות חדשים, אף שהפנימו חלק מן המסורות העתיקות, זה כבר נחשב לאומה חדשה. אם כן, יתכן שבאיזו פינה בעולם יש עוד מישהו שממשיך מזמנים קדומים, אבל זה רק מפני שלֹא עָבְרוּ עָלָיו סִבּוֹת שֶׁל פִּזּוּרִים, גַּם לֹא נִתְפַּתַּח כָּרָאוּי לְהַשְׁפִּיעַ מֵחוּגוֹ עַל הָעוֹלָם. התהליכים ההיסטוריים הגדולים בכלל לא עברו עליו. מלכתחילה הוא היה בשולי השוליים של ההתפתחות האנושית, התרבותית וההיסטורית. יתכן שכמה אלפי אנשים נדחקו לתוך הרי טיבט או ההימלאיה, ואף אחד פשוט לא הגיע לשם. הם לא פעלו על אחרים ואחרים לא פעלו עליהם, עד שבעידן המודרני הם מתגלים בזכות אמצעי התחבורה החדישים. האומה הישראלית שונה לגמרי, מפני שהשפעתה על ההיסטוריה האנושית ותולדות התרבות האנושית היא השפעה מכרעת ומהפכנית. גם אם לתרבויות עתיקות אחרות היתה השפעה כלשהי על העולם, אי אפשר להשוות את השפעות הנייר או החרסינה מסין, להשפעת המונותאיזם.
לעומת זאת, בישראל, למרות הפיזור, הגלות וביטולם הָאַלִּים של התנאים שיכולים לעצב קיום לאומי מתמשך, אין שום ספק בהמשכיות. גם אם היתה הטמעה והפנמה של תרבויות אחרות, זה היה תהליך הפוך. לא שהתרבות הישראלית נשארה פה ושם באיים של מילים, מאכלים ומושגים בתוך תרבות שלטת חדשה, אלא היא הטמיעה לתוכה מאפיינים של תרבויות אחרות עד שהשתלבו באופן אינטגרלי בתרבות היהודית. כמו במישור האנושי, בו הצטרפו לעם אנשים שאינם מבני ישראל הקדומים, אבל הם עברו גיור – הטמעה והזדהות נפשית ומעשית עם האומה, ולכן כבר אי אפשר להבחין בהבדלים.
יֵשׁ בְּיָדֵינוּ סַם חַיִּיםשהוא למעלה מגדר התרבות האנושית בלבד, ולכן זה לא נעלם או עובר מן העולם. אומות אחרות באמת מיצו את הכישרון העצום, הבשורה והאמירה שהיו להן, תרמו מה שתרמו וסיימו את תפקידן, לא היה בהן עוד צורך. אז באה אומה אחרת עם הבשורה שלה, עם כוח רענן אחר, והטמיעה את הבשורות הקודמות לתוכה לפי דרכה ואופייה, וגם לזה יש סוף וקץ. כל עוד המסגרות הלאומיות השונות הן אנושיות, תואמות רק לאופי הלאומי ולא נקשרות בשורשים ערכיים למעלה מן הגבולות האנושיים, גורלן נחרץ מראש. כמו שיש בני אדם משפיעים יותר ופחות, כך ישנן אומות שהשפיעו מעט, אבל גם האומות הגדולות שיצרו אימפריות צבאיות או תרבותיות, השאירו אמנם משהו גדול, אבל כשלעצמן נעלמו ואינן. לפעמים זה קרה מהר יחסית, תוך כשלוש מאות שנה, ולפעמים תוך אלף שנה, לפי העוצמה הפנימית.
סַם חַיִּים בְּעַד כָּל הָעוֹלָם, אנחנו לא מתייהרים בכך שאחרים מתים ואנחנו לא, מטרתנו וחזוננו הם לעזור לכולם. אם עם אחר ירצה בגורל של חיים ארוכים ומתמשכים, הוא יכול לקבל את סם החיים הזה מאתנו. עַל־יְדֵי שֵׁם ד' הַקָּשׁוּר בָּהֶם, בישראל, וְסַם הַחַיִּים שֶׁל תּוֹרַת חַיִּים שֶׁבְּתוֹכָם, וְסַם חַיִּים זֶה עָתִיד לָצֵאת מֵאִתָּנוּ עַל כָּל הָעוֹלָם. החזון הגדול של אחוות העמים לעתיד לבוא, יוכל להיות על ידי הבירור שיעשה בדרכם של ישראל, כיצד ערכם של הערכים וקווי האופי הייחודיים של כל אומה אינו רק זמני ואנושי. הפעולה האנושית מכוונת לא רק למיצוי הניסיונות, אלא גם לניסיון להתקשר לשם ד', דרך ההתגלות האלוהית לישראל. הניסיון למצוא בתורה את מה ששייך לאותו עם, יכול וצריך להצליח. ישנן שתי אמרות סותרות לכאורה: "אמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה – לנו מורשה ולא להם" (סנהדרין נט, א); ומנגד – "היה רבי מאיר אומר: מניין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול – שנאמר: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, כהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת: שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול!" הגמרא מתרצת שלימוד תורה הראוי לנכרים הוא בשבע המצוות שבהן הם נצווטו. אם למד תורה כאילו הוא ישראל, חייב מיתה מפני שזה לא שלו, זה כמו גזל. ואם למד בתורה את החלק השייך לו, הרי הוא ככהן גדול. הוא מתחיל את עבודת ד' שלו ומברר את עצמו לא רק כיצור עם סך מאפיינים, אלא כעובד ד'. הוא מעמיד את כל כישוריו כדי לחשוף את הכוונה האלוהית, להבין מה משמעות קיומו ומה חלקו בתוכנית האלוהית בעולם. על יסוד שבו כל אדם, עם או שבט מנסה לברר מן התורה את מה שמתאים לאופיו, לזכך את עצמו ולטהר את תרבותו בהתאם לכך, יכולה וצריכה להיות האחווה האנושית, כי כל אחד יתן את חלקו. המלחמות הן מפני שכל אחד חושב שהוא לוקח את כל החלקים, והאחרים רק מפריעים לו. כאשר תשתנה התפיסה,וְיִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט (תהלים סז, ה), כלומר, תתן לכל אחד את חלקו הצודק, לפי אופיו, נטייתו ומה שהוא.עַמִּים מִישׁוֹר (שם)ביושר, ואז לכולם יש מקום. זו אותה האחווה האנושית של אחרית הימים בה אין טורף ונטרף, אלא שיתוף פעולה והשלמה הדדית.
ללא צל של ספק, יש יסודות רוחניים שונים בתרבויות הגדולות, שבאו לידי ביטוי חזק מאוד כל אחד בזמנו. אלא שהאחד רצה לשעבד ולנצל את האחר, ולא נתן לו את מקומו הראוי, ולכן היו ההתנגשויות, בהן האחד שבר את זולתו לרסיסים. השבירה היתה שבירה. את ישראל שברו כאומה, אבל לא שברו את סם החיים שלהם – שם ד' הקשור בהם, ותורת ד' שהיא התוכן של שם ד' בפועל, בסדר החיים מן האדם היחיד ועד ההתארגנות הקהילתית והלאומית.
וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה (שם). מלשון מנוחה, שכל אחד מוצא את מקומו, ומלשון הנחייה, שהיא הקישור למקור יותר גבוה. איני לבד, אלא אני יודע לקשר את עצמי למקור יותר גבוה, לעצב את החיים הלאומיים והתרבות על פי המטרות והערכים, לדעת את הדרך. וזה נעשה על ידי התורה. הגֵרות היא עניין לאנשים יחידים, אבל עמים שלמים אינם צריכים להתגייר. יש אומרים שהגרים הם נשמות יהודיות שאבדו פעם לבין הגויים. בשם ר' אברהם הגר, בנו של 'הגרף פוטוצקי' שלמד בווילנא אצל הגר"א ונשרף על קידוש השם, מסבירים על פי המדרש שמספר "שהחזיר הקב"ה את התורה על אומות העולם, ולא קבלוה" (תנחומא וזאת הברכה ג), שאמנם האומה בכללותה לא רצתה, אבל היו יחידים שכן רצו, והם מתגלגלים במשך הדורות עד שמוצאים את דרכם לעם ישראל, כי הם כן רצו והיו מוכנים, אלא שהיו מיעוט קטן. כמו שגם בתוך שבטי ישראל, נכנסים לפעמים למשפחות כהונה על ידי נישואין, אבל לא כל ישראל צריכים להיות כהנים.
"לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס"ת [ומניחו] בחיקו, ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא" (עבודה זרה ב, א) כשמחלקים שכר כולם באים, ואומרים שעשו מה שצריך, "וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם – לצורך עצמכם עשיתם!", זה בדיוק הגבול האנושי. קיבלתם את שכרכם על כך. "אמרו לפניו: רבש"ע, תנה לנו מראש ונעשנה" בכל זאת, הם אומרים, לא ניסית אותנו, תן לנו הזדמנות לקיים מצוות. "אמר להן הקב"ה: שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת – מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן, מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו". אבל יש מבחן: "והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא". הם עושים בשביל עצמם, ולכן אם חם מדי אז לא צריך. הם רוצים ליטול את השכר, וכי אפשר שעִם היהודים הוא ידבר ואתנו לא? גם אנחנו רוצים כרטיסים למופע. כשמתברר שצריך לעבוד קשה, הם כבר לא רוצים. והקשו: "והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה!" הרי ההלכה היא שמצטער פטור! אלא, שכאשר יהודי פטור, הוא מצטער ורואה את עצמו כעבד ש"שפך לו רבו קיתון על פניו" (סוכה כח, ב). יש לו מזה צער נורא, הוא עושה תשובה ושואל את עצמו למה לא זכה, ובודאי שאינו מבעט בסוכה. הגויים מבעטים והולכים, תלך הסוכה הזאת לכל הרוחות. ההבדל הוא בגישה, ביחס. לעצמם בנו, וגם עכשיו, הם רוצים רק בשכר ובכבוד, לא לעבוד את ד'. ניתן להם נביא – בלעם, והם ניצלו את כוחותיו הרוחניים במקום להשתמש בהם כדי לברר את רצון ד'.
אין לומר שאי אפשר לבוא בטענות אל האומות, מפני שמראש נקבעה בהם תכונה רוחנית של "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כז, מ). זה דומה למה שאמרו חז"ל "האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא" (שבת קנו, א) – מי שנולד במזל 'מאדים' יהיה אדם שופך דם.[21] אבל ישנן כמה אפשרויות כיצד ישפוך את הדם הזה: "אי גנבא", גנב, הגרוע ביותר, "אי טבחא", שוחט, לא המשובח ביותר שכן הוא גורם צער לבהמות, אבל לפחות משרת בכך אנשים, ו"אי מוהלא", מוהל המקיים את הברית שבין ד' לישראל. חרב זה נשק לכיבוש, במקום שצריך להילחם ברשע, יש להילחם בו. כשצריך להפעיל כוח כדי לבסס את המציאות, לקבל החלטות נחרצות וקשות, לחתוך, אבל הכל יכול להיות לשם ד', כמו שדרשו על דוד המלך: "וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני, דכתיב: "וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי", נתיירא ואמר: אף זה שופך דמים כעשו. אמר לו הקב"ה: "עִם יְפֵה עֵינַיִם", עֵשָו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה – מדעת סנהדרין הוא הורג" (בראשית רבה סג, ח). אבל הוא יכול גם להיות מנוצל לפעולה בניגוד לד', במובן של אגרוף רשע, רציחה נוראה. גם "יָדוֹ בַכֹּל" (בראשית טז, יב) לא חייב להתפרש כגניבה. הסבא משְפּוֹלי היה מיודד עם חבורת הגנבים היהודים, גם הם היו חסידים שלו. הוא אמר שאפשר ללמוד הרבה מן הגנבים, כמו אומץ רוח וזריזות, אלא שצריך להשתמש בזה לא כדי לגנוב מאנשים אחרים אלא לעבודת ד'. איש חסד צריך זריזות ואומץ לב של גנב; תמיד שומע וחש, מרגיש, נכנס ועושה מה שצריך בהיחבא ומה שצריך בגלוי, זו יכולה להיות עבודה נפלאה, לא כדי לקחת לגזול ולגנוב, אלא כדי להעניק אושר ושמחה. אם אתה דואג רק לעצמך, אתה מפעיל אלימות כנגד האחרים, אבל אם אתה קשור בתורה האלוהית, אתה מעצב את כישוריך לפי התורה. גם הדברים שנאמרו על עֵשָו וישמעאל מייצגים כוחות שאפשר להשתמש בהם לטובה או לרעה. לא בכדי חלק מההתפתחות האנושית מכונה 'כיבוש', כמו כיבוש החלל וכדומה. זה מצריך תכונות נפשיות של אומץ, תעוזה, נחרצות והחלטיות, מי שיודע להשתמש בחרב, מוכשר לכך.
