במחצית הראשונה של הדברים, מדבר הרב על ההתפתחות בטבע. הפלאונטולוגים, חוקרי המאובנים והיצורים הקדומים, מוצאים בכל שכבה גיאולוגית יצורים אחרים, הדומים במידה מסוימת ליצורים בשכבות אחרות אבל גם שונים מהם במאפיינים כמו גודל וארגון ביולוגי פנימי. על ממצאים אלה מבוססת התיאוריה ההתפתחותית, על פיה היצורים משתנים ומתפתחים, וחלקם נמחקים מן העולם, לפחות בצורתם המקורית. הרב נותן לעובדות האלה הסבר – שהַיְצִירָה הָאֱלוֹהִית הַמִּתְגַּלָּה בָּעוֹלָם, כֹּחָהּ מָלֵא עוֹלָמִים, והכוח הזה מוֹפִיעַ עַל הַיְצוּרִים כֻּלָּם, וְשׁוֹאֵף לְהַשְּׁלֵמוּת הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה. יש התנגשות מסוימת בין הכוח הנובע מהרצון האלוהי, לבין היכולת של החומר לממש את הרצון הזה במלואו. להתנגשות הזאת יש שמות שונים. בשיטת האר"י זה נקרא 'שבירת הכלים'. ההארה האלוהית האדירה לא יכולה להתממש באופן שלם, מלא, מתוקן ומיידי בבריאה, ולכן הכלים נשברים ומתפוצצים לניצוצות. אז, מתחיל תהליך איטי של תיקון והתלקטות הניצוצות והשברים אחד לאחד.
מִתּוֹךְ כָּךְ הֲרֵי הוּא מְבַלֶּה אֶת מַעֲשֵׂי יָדָיו, יוֹצֵר יְצוּרִים וּמוֹצִיא אֶת צוּרָתָם הַשְּׁלֵמָה לַפֹּעַל. הכוח המופיע על כל היצורים ושואף לשלמות פועל את פעולתו, צורה אחת מחליפה את האחרת ושלב אחד מחליף את הקודם. נדמה שזה סוף וכיליון של משהו, אך זה רק מעבר לשלב הבא, כאשר הַצּוּרָה מִתְאַזֶּרֶת בִּגְבוּרָה, וּמִתְגַּבֶּרֶת לִיצֹר יְצִירָה יוֹתֵר נִשְׂגָּבָה, יוֹתֵר מְפֹאָרָה, יוֹתֵר עֲדִינָה וּמֻשְׂגֶּבֶת, וְהִיא מוֹחֶקֶת אֶת הִתְגַּלְּמוּת – הגולמיות של הַצּוּרָה הַבִּלְתִּי־נִשְׁלָמָה, וְעוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ בְּהוֹפָעָה שֶׁל חַיִּים יוֹתֵר שְׁלֵמִים, שֶׁל מְצִיאוּת יוֹתֵר מְתֻקֶּנֶת. החומר לא מסוגל לממש את השלמות אלא על ידי תהליכים מתמשכים. אבל בעוד אנחנו תופסים את ההוויה כהוויה מתמשכת, מרחב בעל שלושה ממדים הנע בזמן, למעשה (אף שקשה לתפוס זאת), הזמן הוא בסך הכל הממד הרביעי של ההוויה בעצמה, אחד הגבולות שלה, שאנחנו לא יכולים לתפוס אותה בלעדיו. ברור שגם כשדברים נראים לנו כמיידיים, זה מפני שאנחנו לא תופסים את הזמן שהם לוקחים, אבל הם לוקחים זמן, גם אם מדובר בשברירי שניות. מפני מוגבלותנו, אנחנו לא יכולים לראות כיצד כל הדברים מחוברים, אלא על ידי התבוננות לאורך זמן, והבנה כיצד הוא מחבר את כל השלבים לאחדות אחת. כשם שכשמתבוננים במעשה ידיו של פסל או קדר, כאשר עוצרים באמצע התהליך, נדמה לפעמים שפעולה אחת סותרת את הקודמת, אך למעשה ישנה מחשבה המחברת פעולה לפעולה, ובסופו של דבר הצורה השלמה שהיתה במחשבתו מלכתחילה, יוצאת אל הפועל. זהו רצף של פעולות משלימות, אלא שכדי לראות כיצד פעולה אחת היא התשתית לפעולה השנייה, ומה שנדמה שנמחק ונתבלה הוא בעצם היסוד והבסיס לצורה היותר משוכללת שבאה אחריו, צריך להיות בעמדה היודעת לסקור את כל הפעולות כאחת. אדם שמעולם לא ראה זריעה, יכול לחשוב את הזורע למשוגע. יש לו משהו אכיל, והוא זורק אותו לאדמה, שם זה נרקב ומתפרק, וכבר אי אפשר לעשות מזה כלום. זה נראה ככיליון גמור ומחיקה של הצורה הקודמת. רק לאחר זמן, הוא רואה שמהזרע שנרקב וכאילו נעלם וצורתו התבטלה, צומח גבעול ועליו פי מאה זרעים ממה שהיה קודם. אנחנו לא מתפלאים כי אנחנו רגילים לכך, אבל מי שרואה זאת בפעם הראשונה – מזדעזע. מי שיכול לראות את כל התהליך מבין את הגודל שבו, אבל מי שראה רק שזרקו את הזרעים ואחר כך חזר אל העיר ולא ראה יותר, אומר: "מה הפלא שבני הכפרים נשארים עניים! הם כל כך טיפשים, ראיתי בעצמי את טיפשותם. עד שיש להם משהו טוב, הם זורקים אותו…".
תהליך ההתפתחות הטבעי, הוא של מחיקת הִתְגַּלְּמוּת הַצּוּרָה הַבִּלְתִּי־נִשְׁלָמָה, וְעוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ בְּהוֹפָעָה שֶׁל חַיִּים יוֹתֵר שְׁלֵמִים, שֶׁל מְצִיאוּת יוֹתֵר מְתֻקֶּנֶת. כשמתקרבים מהמכלול שישנו בטבע אל האדם והחברה האנושית, רואים שגם בהם יש תהליכי התפתחות. תרבות אחת מחליפה את האחרת. אומה שגדלה להיות אימפריה, נכבשת ומתפזרת, ואין לה זכר מלבד כמה תזכורות ארכיאולוגיות. בַּחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים הַמִּתְגַּלִּים בָּעוֹלָם, שֶׁהַנְּשָׁמָה הַהִיסְתּוֹרִית מִתְגַּלָּה בָּהֶם, כאשר יש סיפור, עלילה, ערכים, מחשבות ותרבות, אוֹר אֱלוֹהִים זֶה, אותו כוח היצירה האלוהית, אֵשׁ אֹכְלָה הוּא. ישנה הארה של האור הזה בדמות תרבות, אבל הוא מתלקח יותר ויותר והופך להיות אש ששורפת ומכלה את היסוד הלאומי שעל גביו ומתוכו נוצרה. כמו אש רגילה שאינה יכולה לדלוק אלא על ידי חומר בערה, אך בעצם בערתה מכלה אותו. יש כאן מיצוי של הפוטנציאל שהיה באותה אומה, שכשהיה במלוא תוקפו הוא היה אור גדול לאומה הזאת ואולי גם לאחרים, אבל זה הופך להיות אש ששורפת את הקיום הלאומי. היחידים שהרכיבו את האומה הזאת נשארים לרוב, אבל הם כמו אותם זרעים שצומחים לצמחים חדשים, הופכים להיות חלק מאומות אחרות. העַמִּים כֻּלָּם חוֹלְפִים וְעוֹבְרִים, צוּרָתָם הלאומית – השפה, הארגון המדיני, הערכים, האמונות והדעות – מִתְמַחֶקֶת נמחקת. כמו שבתהליך הטבעי, נמחקה צורתם של הדינוזאורים למשל. ברור שמבחינה גנטית הם קיימים באיזה מקום (פעם חשבו שהמשכם הגנטי הוא הלטאות, היום נוטים לומר שדווקא העופות קרובים יותר), אבל הם התכלו כמין בפני עצמו, והשאירו רק עקבות במינים אחרים. כך גם העמים הקדומים, שבעצמם אינם קיימים עוד, אבל בודאי השאירו עקבות בעמים אחרים שבאו אחריהם. צוּרָתָם הלאומית מִתְמַחֶקֶת, כְּדֵי לִיצֹר יְצִירָה לְאֻמִּית יוֹתֵר שְׁלֵמָה, כזאת שכבר לא יכלה להיווצר שם. נוצרת המהפכה, באים רעיונות חדשים ונטיות חדשות, מתווספים אל מה שהיה קודם, משנים אותו ויוצרים יצירה חדשה, שלמה יותר.
בכל האומות יש רעיונות חשובים, עמוקים וראויים לקיום, אבל הם לא יכולים להחזיק מעמד נצחי בפני עצמם, ועליהם להזדכך, להצטרף לרעיונות אחרים ולהשתנות. רַק בְּיִשְׂרָאֵל בָּאָה הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית לִמְקוֹם מְנוּחָתָהּ, כי שם הרעיון המחייה הוא הקשר עם אלוהים, וזה רעיון שלא יכול להתכלות. אחד הדברים שהעמיד את השוני בין ישראל לעמים בימי קדם, הוא המלחמה בעבודה זרה. אנשים עבדו לכוכבים, בעלי חיים, צמחים ואיתני הטבע, האם זה כלום? הרי הכוכבים באמת קיימים, הצמחים והעצים פורחים והרוחות נושבות, ואלו דברים בעלי עוצמה אדירה. היתה אמנות נפלאה שנוצרה על ידי ובתוך תרבויות העבודה הזרה, כי הם גילו את היופי, החיוניות והכוח שבתופעות כמו הר, ים, רוח, כוכבים ושמש. אלא שזה לא יכול לעמוד בפני עצמו. אי אפשר להכריז שאלוהים זה רק הרוח, הים או ההר, ואפילו לא כל אלה יחד. זאת עבודה זרה, הזרות שלה לרוח האדם מכלה אותה. בהתחלה יש התלהבות וחיוניות רבה, וכל רעיון כזה באמת נתן תוצאות באמנות, במחשבה, בספרות ובהתעוררות של רגשות התפעלות, אבל זה כילה את עצמו כשהגיע לגבול שלו. בשלב מסוים נשאלה השאלה מה עם השאר, מה בדבר העומק ומה שמעבר לכך? ברגע שמגלים שיש משהו מעבר לדבר שעמו זיהו את האלוהות, עבודתו מאבדת מיד את משמעותה.
בתפיסתם של ישראל, הא-ל הוא בלתי נראה או מצויר, ואינו זהה לאחת הצורות הטבעיות, ואפילו לא לאחת המחשבות או לאחד הרעיונות. ממילא הרעיון של הקשר אליו לא יכול להימחק, מפני שמראש אין לו ביטוי מסוים אחד. זו עצמות שאף שהיא בלתי נתפסת, היא פועלת ויש קשר אליה על ידי רעיון החיים בצל א-ל, פיתוח הדביקות בו והקרבה אליו, אבל לא זיהויו עם משהו כמו קו אופי, פסל, תופעה או עניין. פעולתו בכל, אלא שהוא גם מעבר לכל. 'שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו' (בראשית רבה סח, ט). מכיוון שזה הרעיון שעומד ביסוד מרכז מהות הופעתם של ישראל, ממילא "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּד' אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד). אלה החיים הבלתי מתכלים. לכן הַשְּׁכִינָה נָחָה בְּצִיּוֹן, כלומר פעולת
הא-ל מופיעה בה בעוצמה אדירה, אבל זה לא הוא. כך נוצרים מושגים חדשים, מורכבים ולא קלים לתפיסה, של קדושה שעניינה בירור דרכי ההתקשרות עם
הא-ל. מהי הדביקות, מהי קרבת אלוהים. יש לברור את הדרכים, האמצעים והתכונות להתקרב אליו, לסמן את הנוכחות האלוהית בלא לעבור את הגבול ולומר שהנה, הכל כאן. לכן אֵשׁ ד', אש הגילוי וההתקשרות הָאָחוּז בָּהּ מְחַיֶּה אוֹתָהּ וּמַעֲמִידָהּ, הֹוֶה לָהּ לְאוֹר מֵאִיר וּמְחַמֵּם, וְלֹא שׂוֹרֵף וּמְכַלֶּה. הפעולה לא מכלה אלא מקדמת את ישראל.
לעומת זאת, אוֹר אֱלוֹהִים זֶה, כלומר הניסיון לדבוק בד', אֵשׁ אֹכְלָה הוּא לָעַמִּים כֻּלָּם. כפי שדרשו חז"ל "וְאַנְוֵהוּ – הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קלג, ב). אתה לא הופך להיות הוא, אלא מסמל את דרכיו בעולם. רחום, חנון, קנא ונוקם אלו פעולות, דרכי ד' בעולם, ומהות הופעת ישראל בעולם היא שהאדם יכול ללכת בהן. אבל אם הוא יחשוב שהדרך היא האלוהות בעצמה, הרי זה באמת אֵשׁ אֹכְלָה, כי אז הגבולות יהיו ברורים והוא יעצור ולא יוכל להמשיך. כשיש הרבה דרכים שונות, והן רק דרכים ואמצעים ולא האלוהות בעצמה, אפשר תמיד להמשיך ולהתקדם.
הרב לקח את הרעיונות המודרניים של ההתפתחות בטבע ובחברה האנושית, והראה שלא רק שאין הרעיונות האלה סותרים את התורה או נלחמים בה כפי שרבים חשבו, אלא יש בהם אמת שמגלה עוד יותר את הפעולה האלוהית בעולם ואת האמת שבתורה. כאשר מתוך תפיסה כוללת ורציפה אנחנו נותנים את הדעת על הדינמיקה ועל הזמן כמימד אמיתי במציאות וגוזרים מתוך זה את רעיון ההתפתחות – ההשתנות הרציפה שמשתכללת ומגלה משהו, אנחנו מגלים פן נוסף של פעולת הרצון האלוהי, הפועל בתוך המציאות על פי תבניתה ומימדיה. ויחד עם זאת, הרב אינו נלכד בעיקרון שאם כך אז גם ישראל באותו סד, וזמנם יגיע לכלות. אדרבא, זה מדגיש את הייחודיות שבישראל. נכון שגם בתוך עם ישראל ישנה התפתחות פנימית, אבל הם לא כפופים לאותו החוק, מפני שמהותם הרוחנית שונה.
רעיון זה מתבטא בשירו של רבי יהודה הלוי: "עַבְדֵי זְמַן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד ה' הוּא לְבַדּוֹ חָפְשִׁי", חפשי מהזמן המכלה ומתהליך הכיליון. זמן הוא מימד פעיל, וכמו שהעלה את עבדיו, כך הוא גם מוריד אותם שאולה. ד' הוא מעל לזמן, שהוא רק מימד אחד בהוויה, ואינו מגביל את היוצר. אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו את ההוויה בלי זמן, כי אנחנו חיים בתוכה. אך מי שקשור אל מה שהוא מעל ומעבר לבריאה, לעולם ולזמן, אינו זהה להם ובוודאי אינו כפוף אליהם, הוא חפשי. הוא מבין שהזמן הוא רק מבחינתנו, בהרגשתנו ובתפיסתנו, ובסך הכל מייצג את אחת הדרכים של הפעולה האלוהית. לתפיסה כזאת יש השפעה על הערכים הנגזרים ממנה והפעולות הנעשות מכוחה. הם לא רק בתוך הממדים האלה, וערכם אינו רק זמני, אלא נעשים לפי הממד העליון יותר, וערכם מעל לזמן. ישראל נמצאים בתוך הזמן וחיים אותו, אבל באופן מהותי הם גם מעליו. האדם חי בזמן: תינוק הופך לנער, נער הופך למבוגר, אבל התינוק לא נמחק או נרצח. נכון שהיה שינוי והזמן ניכר פה, אבל זה עדיין הוא, הוא רק הוסיף ניסיון וחכמה. המוות הוא הפסקה אלימה וקשה של החיים, שעל ידה הזמן מנצח, הגוף לא רק חי בתוך הזמן אלא גם כפוף לו. אבל אלמלא המוות וגרורותיו – הזקנה והחולשה, זו היתה רק השתכללות והתפתחות. הניסיון, החכמה והזיכוך המוסרי של האדם היו הולכים ומשתכללים ללא הפסק, היתה זו רק הטבה ולא הרעה. במציאות הנוכחית שיש בה מוות, ישנם שני תהליכים סותרים: מבחינה נפשית, האדם מוסיף ניסיון, ומבחינה גופנית, הוא נחלש. התהליכים נמשכים עד ההתנגשות המוחלטת ביניהם, וחולשת הגוף מובילה למוות. אבל מצד החיים העליונים זה לא נפסק, ולכל מה שצבר האדם יש ערך שהוא מעל לזמן ולמקום, והוא נשמר בעולם הבא. כך זה ימשך עד אותו השינוי הגדול של ביטול המוות, ואז ממילא יהיה גילוי גמור של ההתווספות הבלתי פוסקת וההליכה המתמדת בדרכי ד'.
