לאורך הדרך הארוכה של כנסת ישראל בהיסטוריה, בְּכָל חֲלִיפוֹת הַזְּמַנִּים בתקופות ובנסיבות השונות, וכן במקומות השונים, בכל פעם התגלה איזה אור אחר – אַחַת מֵהַצּוּרוֹת הָרַבּוֹת שֶׁבְּאוֹרוֹתֶיהָ הַמְרֻבִּים. לכל הרעיונות האלה יש שורש כבר בהופעה הראשונה של התורה, אבל כל תקופה, מקום וצירוף נסיבות, הדגישו משהו מיוחד, ופיתחו אותו במיוחד. ואכן, בתולדות העמים שקלטו רק אחד או חלק מן הרעיונות הללו, ניתן לראות זאת. למשל, הרעיון של א-ל אחד בלתי נראה ובלתי מוחשי, היה מהפכה, הארה בתוך חשכת האליליות. רעיון נוסף שהאיר אמנם במקביל, אבל התעצם לאחר מכן, הוא הרעיון המוסרי. בתקופה אחרת, האיר הרעיון הלאומי שלא היה כל כך מקובל בתקופות קדומות, אבל הלכידות הלאומית הפנימית של ישראל, שהתגלתה עוד יותר בזמן פיזורם, האירה בעולם כל כך, עד שעמים אחרים השוו את עצמם לישראל. חלקם רק הגדירו לעצמם מטרות לאומיות וניסו לבנות תרבות לאומית וחיים לאומיים. ואחרים באופן רע, כאשר התקנאו בסגולת ישראל וייחודיותה הבלעדית ורצו להיות במקומה, ואז העמידו את לאומיותם מעל לכל. מנגד, ישנו הרעיון האוניברסלי שהאיר בזמנו, של שיתוף העמים. רעיון נוסף הוא הקהילתיות אל מול הפרט היחיד. היסודות של החיים היהודיים הם קהילה, חברה, הציבוריות והיחד, וגם הרעיון הזה האיר בעוצמה מרובה מאוד, לא מבחינה לאומית אלא מבחינה חברתית. ומן הצד שני, רעיון האינדיבידואליזם, זכותו ואחריותו של הפרט היחיד לעמוד בפני עצמו, גם הוא רעיון ישראלי מובהק. כך גם רעיון ההלכה, פיתוח מערכת חוקית משפטית על פרטיה ודקדוקיה. החיים הם לא הפקר, יש להם כללים, חוקים, דיוקים במשפט וסדר, זה רעיון גדול המרסן את פראות החיים והתאוות. זו רק רשימה של רעיונות כלליים גדולים, שלמעשה בונים את התרבות העולמית, ואם נסלק אותם, לא יישאר ממנה הרבה. הם האירו מתוך כנסת ישראל בתקופות שונות, במקומות שונים ועל פי נסיבות שונות.
יש כאן תהליך שבו כל אורה כזאת מאירה בפני עצמה, או בהדגשה יתירה על פני האחרות. זהו תהליך של הבשלה לקראת העתיד, בו כל האורות כולם צריכים להאיר. אלא שכדי שכל אחת תהיה אורה שלימה, מוגמרת, לכל אחת יש תקופה ומקום בו היא מאירה בעיקר. התכלית היא שכל האורות כולם יאירו כאחד, בתפארת, שהיא לא רק קו אחד או הופעה אחת, אלא המכלול של היופי. תולדות ישראל פירושם הבשלה של האורות המרובים, כל אורה בפני עצמה, כדי להצטרף לתפארת הכללית באחרית הימים.
וְלֹא פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁהִיא כּוֹלֶלֶת בְּקִרְבָּהּ אֶת הוֹפָעוֹתֶיהָ, שֶׁהִתְגַּלּוּ עַל יָדָהּ בִּתְקוּפוֹת שׁוֹנוֹת, הִיא כּוֹלֶלֶת בָּהּ גַּם־כֵּן אֶת הַהוֹפָעוֹת אֲשֶׁר הִתְגַּלּוּ בְּעַמִּים שׁוֹנִים עַל־יְדֵי גְּרָמָתָהּ. לכלל התפארת הזאת, העתידית, יצטרפו כל האורות שהיו בכנסת ישראל עצמה, בהופעות השונות: בתוך הקהילה היהודית, בתקופות של בית המקדש הראשון והשני, בגלות הראשונה והשנייה, במרכזי התורה ואנשי התורה הגדולים, כל אחד לפי גדולתו ומעשיו. כל קהילה, מרכז, אישיות דגולה וספר חשוב. אבל לא רק הם. לתפארת הזו יצטרף גם כל מה שגרמו כל האורות האלה בצמיחה של שאר התרבויות, האומות, הדתות וענפי הרוח הנוספים, בֵּין בְּגוֹרֵם קָרוֹב – ישיר, בֵּין בְּגוֹרֵם רָחוֹק, על ידי השתלשלות הסיבות והנסיבות. בֵּין בְּהוֹפָעָה גְּלוּיָה בֵּין בְּהוֹפָעָה נֶעֱלֶמֶת. האורות השונים כמו נזרעו בקרב העמים השונים, ושם, בקרקע ההיא נבטו, הבשילו ויצרו מערכות תרבותיות ורוחניות שלמות. זה כבר לא היה בהשפעה וטיפוח ישירים של כנסת ישראל, אבל הזרע, ניצוץ האורה, בא ממנה. לעתיד לבוא, מתקבצים הניצוצות השונים שנזרעו בקרב העמים והתרבויות, ויאירו במכלול של תפארת האורה הישראלית. וישנם רעיונות שהתגלו בשני האופנים. למשל, רעיון ההלכה – שהחיים אינם הפקר ויש להם סדר, קיים גם בתוך כנסת ישראל עצמה על פי דרכה, וגם, בהשפעתה, בתרבויות שונות שבאו איתה במגע ישיר, או עקיף – על ידי מישהו אחר שבא איתה במגע ישיר. כל עם לוקח את מה שמתאים לו ומפתח אותו, לפעמים בעוצמה גדולה. השלמת האורה השלמה באה לפעמים על ידי אחרים, כפי שלכל זרע מתאימה קרקע אחרת, שם הדברים מבשילים לפעמים עד הקצה שלה. אחרית הימים היא ההתאחדות וההכרה שלא צריך לריב, כמו שאם לאחד יש תפוחים ולאחר אגסים זו לא סיבה לריב, אלא אדרבא, דווקא יחד הם יתנו את השלם. שלבי ההתפתחות הם שלבים של התפתחות ומאבקים, כי המאבק מחדד את הייחודיות, אלא שתכליתו ואחריתו התאחדות והכרה של השלמה, לא רק מפני שעייפים מלהילחם, אלא כי מכירים בכך שבאמת האחד משלים את חברו. כל האורות נוצרים בכנסת ישראל. יש מהם שהתפתחותם גם היא בתוכה, ויש שנזרעים מחוצה לה.
בֵּין בְּגוֹרֵם קָרוֹב בֵּין בְּגוֹרֵם רָחוֹק, בֵּין בְּהוֹפָעָה גְּלוּיָה בֵּין בְּהוֹפָעָה נֶעֱלֶמֶת. שני חלקי המשפט אינם זהים בהכרח: גם הגרימה הישירה וגם ההשפעה ההדרגתית, יכולה לבוא בין בצורה גלויה ובין בצורה עקיפה. ישנם, למשל, מושגים גלויים באמנות, בסדרי החברה ובפילוסופיה, וישנם דברים סמויים ונעלמים, שהם פעמים רבות הרעיונות היותר עמוקים שאינם יכולים להיות נחלת כולם, אבל אין זה אומר שעוצמת השפעתם פחות ישירה. גם מה שמכונה 'תורת הסוד' היהודית, שהיתה יותר נעלמה אפילו בתוך כנסת ישראל, השפיעה על התפתחות הרעיונות השונים גם באומות אחרות. לעתים רואים זאת במישרין, כאשר מלומדים מסוימים מציינים שהלכו ללמוד קבלה אצל יהודים, ואפילו תרגמו חלק מהספרים ללטינית או גרמנית, וניסו להשתמש בשיטות של הגימטריה בשפתם. אבל העיקר אינו הפרקים האלה, הגלויים, שיכולים להיתפס כקוריוז (אם-כי האנשים שכתבו זאת לא היו שוליים או בעלי השפעה זניחה, אלא מן המרכזיים שבתקופתם), אלא העיקר הוא בהשפעה הסמויה של כיוון ההסתכלות אל סוד המציאות והעולם, שגם הם באו לידי ביטוי הן אצל יחידים והן בארגונים שלמים. למשל, עד היום חוקרים את השפעת ארגון 'הבונים החופשיים' על מהפיכות ועיצוב דעות בעולם. היום זה ארגון מקובל, מוכר, ופחות או יותר גלוי, שיודעים מי החברים בו. אבל לא כך היה לפני שלוש מאות שנה, כאשר בעיני הכנסייה והשלטונות הוא נחשב לארגון חתרני, והקשר בין חבריו היה הדוק וסודי מאוד. ארגון זה והאידאולוגיה שלו הטמיעו בתוכם סמלים ורעיונות יהודיים, אפילו בעצם שמו – בונים, שהרי לא מדובר על הסתדרות הקבלנים והבנאים. הם בונים את מקדש שלמה, שהוא סמל החכמה והמוסריות. גם לפני שלוש מאות שנה (ואולי אפילו לפני כן, כי תחילת הארגון לוטה בערפל ולא ברור מי התחיל אותו ומתי), עמדתו היתה מסתייגת כלפי הדת הרשמית, בעיקר הקתולית שבמרכז אירופה. זאת השפעה של רעיונות, סמלים, מטרות, יעדים וחזון. כאן עוד אפשר להראות את הסמלים, הכינויים והשמות, אך תנועות חברתיות רבות עוצמה אחרות הושפעו עוד יותר בסמוי מהרעיונות המוסריים והקהילתיים שמקורם בכנסת ישראל. במידה מסוימת, אפשר לומר שיהודים, גם אלה שהתבוללו במשך הדורות, עד שאולי אפילו צאצאיהם אינם יודעים שאבותיהם היו יהודים, הביאו איתם ניצוץ מכנסת ישראל. הם הציתו תנועות רוחניות וחברתיות שלמות והטעינו אותן באנרגיה רוחנית סוחפת. המהפכנים הגדולים, יוצרי התנועות הגדולות גם בתחום הרוח – הספרות, האמנות, המדע והמוזיקה, הם פעמים רבות צאצאי יהודים, ומשהו פועם בהם. גם אלה אורות שנזרעו רחוק, לא במישרין, לא בגלוי, במרחב גדול, אבל הגיעו ופעלו בעוצמה רבה. באחרית הימים, כל אלה יצטרפו גם הם לאותה התפארת.
הרב מוסיף אמירה שלישית: וְכָל מַה שֶּׁהוּא נִבְדָּל מִמֶּנָּה, מכנסת ישראל, וּמְנֻגָּד לָהּ אֵינוֹ כִּי־אִם נִרְאֶה כָּךְ בִּהְיוֹתוֹ מֻפְרָד מִמְּקוֹר כְּלָלוּתָהּ, אֲבָל בְּשׁוּב הַכֹּל לְהוֹפִיעַ בָּהּ כְּאֶחָד יֻכַּר תָּכְנָהּ הָעַצְמִי, שֶׁהַכֹּל הוֹלֵם וּמִתְאַחֶה בְּקִרְבָּהּ. אנחנו מכירים את דרכה של כנסת ישראל במאבקיה עם האלילות, הפראות האכזרית, מאבקיה להישרדות לאומית ועוד. בכל שלב ושלב, בכל מקום ומקום במאבק, תמיד יש צד שכנגד. והרב אומר שרק כאשר הוא מופרד מכללותה, הוא הופך להיות אויב, כנגד, ומנסה להשתלט ולומר 'אני אמלוך'. כאשר הוא מתאחד ומוצא את עצמו, כי לבסוף מתגלה שלבד הוא לא יכול לעמוד, רואים שגם הפירוד הוא בעיקרו למראית עין בלבד. בכללות, כל דבר מוצא את מקומו, אם כי לפעמים הוא צריך לעבור לשם כך תהליך של זיכוך וטהרה. במקומות מסוימים הרב אומר שיסוד העבודה הזרה הוא הדמיון, אבל הדמיון המזוכך הוא יסוד הנבואה – "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יא). במקומות אחרים אנחנו רואים שיסוד הפראות והאכזריות, זה החופש השרירותי והבלתי מרוסן. אבל כשהוא מתעדן, יסוד החירות והחופש הוא יסוד צלם אלוהים שבאדם והבחירה החופשית. במקומות מסוימים אנחנו רואים את הלאומיות כאלימות משתלטת, יסוד למלחמות שבעולם, כשכנגדה עומדת האוניברסליות והאחווה, המודגשת בחזון אחרית הימים של נביאי ישראל. אבל באופן מתוקן, הלאומיות חוזרת למקומה הקדוש, של התפקיד המיוחד, הגוון המיוחד בבניין העולם והאנושות. האנרכיזם, ההתנגדות הפנימית לכל סוג של שלטון וניסיון להכפיף את היחיד לכללים וחוקים, עלול לפורר את החברה. אבל באופן המטוהר הוא צודק מאוד, כי אין ריבון מלבד ריבון העולמים, והשלמה נפשית עם ריבונות של אדם על אדם היא לא נכונה וממעטת את קומתו. יש רק מקור אחד לריבונות, ואכן החזון הוא לא רק שלא ישלוט איש באחיו, אלא אפילו "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ… כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו לא, לג), כי גם לימוד זה סוג מסוים של השתלטות על האחר וניסוח מחשבותיו, יש כאן דרגות שונות והאחד נחות מחברו. לכל סוגי הרעיונות שכשהם לבדם עלולים להיות הרסניים, יש מקום בהזדככותם והתאחדותם בשורשם.
לדברים אלה מסמיך הרב את דברי חז"ל: וַעֲתִידִין כָּל הַנְּבִיאִים אוֹמְרִים שִׁירָה בְּקוֹל אֶחָד, ואמנם "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (סנהדרין פט, א), אלא שמדובר בעצם על שירת המקהלה. כאשר מתאמנים, כל אחד מתאמן על הכלי שלו ושר את שלו. עליו להיות וירטואוז בפני עצמו. השלב הבא הוא לעשות מזה תזמורת, להתאים אחד לשני ולמצוא את ההרמוניה שהיא גבוהה יותר מאשר הופעת היחיד בלבד. אי אפשר להתחיל מזה, כי אם כל אחד לא יודע לנגן ולשיר בפני עצמו, לא תהיה פה תזמורת. כל אחד צריך להתאמן בשירתו, ולפעמים אפילו יש מאבק, כשהאחד מהסה בשירתו את האחר. רק כאשר כל אחד שולט לגמרי בקולו, הם יכולים להתאחד בשירה בה כל אחד ישלים את חברו ולא ייאבק בו. ככל שהנגנים שולטים טוב יותר כל אחד בכלי שלו, ההופעה המתואמת טובה יותר. כל נביא אמר משהו בסגנונו, ולעתיד לבוא כולם אוֹמְרִים שִׁירָה בְּקוֹל אֶחָד, כלומר, מתואמים, שֶׁנֶּאֱמַר קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל – מרימים את קולם, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ. יש רינה בה כל אחד מרים את קולו, ויש רינה של יַחְדָּו, כאשר כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ד' צִיּוֹן (ישעיהו נב, ח). בשוב ד' לציון יש קיבוץ גלויות, שבמובן הרוחני הוא גם קיבוץ האורות הפזורים והעלאת הניצוצות והתקבצותם יחד למכלול של תפארת והתאמה. אז, כל הנבואות – הרעיונות הגדולים והנשגבים, כל מה שיש לו תוחלת חיים וקיום לעתיד, הכל מצטרף לרינה אחת, כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ד' צִיּוֹן.
