בסעיף זה הרב מצייר בפנינו את החזון העתידי, מעין תרגום של חזון הנביאים, כאשר "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד). הסיבות שיש מלחמות, תִּגְרוֹת, היא מפני כָּל הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הַיּוֹצְאוֹת מֵחִלּוּקֵי עַמִּים וּגְבוּלוֹתֵיהֶם. זה שלי וזה שלך, ועל הגבול תמיד יש ויכוח: עד כמה שלי, ועד כמה שלך. כאשר יש ויכוח, תגרה והתגרות, יש מלחמה. כאשר תיחשף התכונה האנושית הכללית המשותפת לכל בני האדם והאנושות תתאחד כולה למשפחה אחת, יחדלו כָּל הַתִּגְרוֹת וְכָל הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת, לא תהיינה עוד מלחמות, "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים" (שם). אמנם, במשל הזה יש משהו שמעיד על ההבדלים שיכולים להיות גם אז – כמו במשפחה. יחסים בין זרים שונים מן היחסים בין בני משפחה. לפעמים גם בני משפחה מסתכסכים, ולפעמים גם זרים נעשים חברים טובים, אבל באופן כללי ההבדל הוא שבני המשפחה תומכים זה בזה, כי הם זוכרים ויודעים שיש להם שורש מאחד. מושג האחווה חשוב מאוד, וגם בהרבה הלכות בתורה שבכתב, מוזכר שהוא "אָחִיךָ". שכחת, אז התורה מזכירה לך את יסוד האחווה והקרבה. כך צריך להיות בין כל העמים, כמו לפני ההִתְפַּלְּגוּת הַמַּמָּשִׁית של דור הפלגה, כאשר האנושיות היתה מאוחדת. היו אמנם משפחות-משפחות, אבל כולם זכרו וידעו: אלה אחים של אלו, הן אחיות, אלה בני דודים, וכולם דיברו בשפה אחת. מהסיבה שהיתה, התפלגה האנושות. אי הבנת שפת רעהו, זו הזרות הגדולה. אפשר להבין זאת כאי-הבנה פשוטה של לשון, או גם כפי שלפעמים שני אנשים שמדברים לכאורה באותה לשון, אבל שפת המושגים והערכים שלהם שונה, וממילא הזרות גוברת, עד כדי כך שבני האדם רואים זה את זה כאויבים. מילא שאדם רואה אויב במין אחר, כמו זאבים טורפים או נחשים ארסיים, אבל לראות אויב בבן דמותו, בן מינו, זה דבר נורא. אלא שמפני שהזרות גוברת ולא מדברים באותה השפה, הפילוג נעשה נוראי.
לעתיד לבוא, רְאוּיָה הִיא הָאֱנוֹשִׁיּוּת שֶׁתִּתְאַחֵד כֻּלָּהּ לְמִשְׁפָּחָה אַחַת, אֲבָל אז מתעוררת בעיה אחרת. שכן במצב הרגיל, מתבלטים חילוקי האופי והמדרגות שיש בין העמים. הָעוֹלָם צָרִיךְ להבדלים אלה, כי הם יוצרים לא רק זרות, אלא גם גיוון ועושר שֶׁהָאֱנוֹשִׁיּוּת מִשְׁתַּכְלֶלֶת על ידם. כל מלחמה מבליטה, מחדדת ומייחדת את האופי העצמי של כל אחד ואחד בתחומים שונים, כמו סדרי הציבור, אמנות, ספרות, תרבות, ערכים וכדומה. כל עם שמתנגש בעם אחר, בעצם אומר ששלו נכון וצודק יותר, בכך הוא שומר על ייחודיותו ומעמיד את סוג חווית המציאות שלו, על תכונותיה השונות. בעולם כמו שהוא, ההבדלים האלה מתבררים על ידי הָעִדּוּן הַתַּמְצִיתִי. בפעולת העידון עושים את הדבר דק אבל ברור, מוציאים ממנו את כל הסיגים הנלווים, מפרידים את כל מה שאינו חלק ממנו, מצרפים אותו במצרף. צריפה במצרף היא תהליך אלים מאוד, להתיך משהו בחום של אלפי מעלות, רק שאנחנו לא כל כך מתרשמים מאלימות כלפי עפרות ברזל, הן לא צועקות ולכן אנחנו לא מרחמים עליהן. אם כולם ירצו לשתף פעולה ויוותרו זה לזה כבני משפחה, כל אחד יצטרך לכבוש חלק מן התכונות המיוחדות שלו, וכל האושר הזה יאבד. אולי מה שכבר התפתח בעבר יישאר, אבל למה שזה לא יתפתח עוד ועוד? מצד שני, המאבקים המבליטים ומחדדים את הייחודיות, הם גם אלימים ואכזריים. הם מוציאים מאנשים פרטיים ומעמים שלמים לא רק את הייחודיות המפרה, אלא גם את התכונות הרעות שלהם. בזמן מאבק, יכול עם מסודר וסביר, ציבור של אנשים רגועים ומנומסים, להפוך לאכזרי נורא, ואחר כך לא מבינים איך זה יכול להיות. ההסבר הוא, שזו תוצאה של המאבק והמלחמה. ביחס לאנושות, הצירוף נעשה על ידי מלחמות איומות.
אם כן, הליכה אל הקצה האוניברסלי של אחווה משפחתית, מחיקת הגבולות בין העמים והפסקת המלחמה, התגרה וההתנגשות, יוצרת חיסרון בכך שהיא מונעת את המשך ההשתכללות, הָעִדּוּן הַתַּמְצִיתִי והחתירה אל התמצית הצרופה של כל אחד ואחד. וְזֶה הַחִסָּרוֹן תַּשְׁלִים כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, שֶׁתְּכוּנָתָהּ הִיא כְּמִין אוֹצַר־רוּחוֹת גָּדוֹל הַכּוֹלֵל בְּקִרְבּוֹ כָּל כִּשְׁרוֹן וְכָל נְטִיַּת רוּחַ עֶלְיוֹנָה. יש בדברים אלה גם מעין תרגום של המושג 'כנסת ישראל' כפי שהגדירו אותו המקובלים – 'מלכות' שאין לה מעצמה כלום (זוהר בראשית קמ, א), אלא היא הכלי המחזיק את כל התכונות והכישרונות, אוֹצַר־רוּחוֹת המנשבות מבחינה רוחנית. ההופעות התרבותיות השונות, כל נטיות הרוח וכל כישרון, נאצרים כולם בתוך האוצר שנקרא כנסת ישראל. יש בכישרונה לקלוט רוחות ולאחד אותן למשהו אחד, לצרף אותן לא במצרף של הפרדה, אלא להפוך אותן לאחד.
כנסת ישראל נמשלה ללבנה (רמ"א או"ח תכו, ב), שגם היא מסמלת את המלכות, כי אין לה אור משלה אבל היא קולטת את האור מהחמה ומאירה, ומפני שהיא יכולה להיות פגומה ומלאה. בגלות, כנסת ישראל פגומה, החושך נוגס בה עד שלפעמים נדמה שנעלמה לגמרי. לעומת זאת, לעתיד לבוא היא תהיה בְּמִלּוּאָהּ הַגָּמוּר, "סיהרא באשלמותא" (זוהר ויצא קנ, א), הירח במילואו, שכל פניו משקפים ומחזיקים את אור השמש. כל מה שיש בה יוכל להזריח את האור שבא אליה. כל כישרון יִהְיֶה שָׁמוּר בָּעוֹלָם, בְּיִחוּד עַל־יְדֵי קִשּׁוּרָהּ של כנסת ישראל עִם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כחלק מרכזי של האנושות. מרכזי, במובן שמקומה ובשורתה לא נוגעים רק לעניין מסוים אחד. לכל עם יש איזו נטייה מיוחדת משלו, אך כנסת ישראל לא מופיעה מאיזה צד של המציאות או של האנושות, אלא עיקר בשורתה וייעוד הופעתה בעולם כלפי העמים, הם קישורה של כל המציאות, בגלוי, אל המקור האלוהי שלה. על ידי כך, ניתן לגלות את המקור הזה ולהמשיך את השפע אל כל אחד ואחד לפי מה שהוא. וממילא כל הרוחות, הכישרונות ומה שקיים במציאות, צריכים את הקישור הזה. הקישור הזה לכל העולם כולו, הוא כפי שאומר רבי יהודה הלוי: "ישראל באומות כְּלב באברים, הוא רב חלאים מכלם ורב בריאות מכלם" (כוזרי מאמר שני, לו). רב הבריאות – כי הוא מוסיף כוח לכל האיברים כולם שזקוקים לדם שמגיע ממנו, ורב החלאים – כי הדם חוזר מהם אליו, וכך הוא מרגיש את כל החלאים והבעיות שיש בכל האיברים.
מרכזיותה של כנסת ישראל וקישורה עם כל העולם כולו, יוצרים את התפקיד המיוחד, ואז יִהְיֶה שָׁמוּר בָּעוֹלָם – כָּל הַטּוֹב שֶׁיּוֹצֵא מִפְּלֻגַּת עֲמָמִים, וְשׁוּב לֹא יִמְצָא צֹרֶךְ בַּהִתְפַּלְּגוּת הַמַּמָּשִׁית, כי שבעים האומות תוכלנה לתת חילן ולהביע את עצמן בכנסת ישראל, ושם כל זה יהיה שמור בדרגה העליונה של קישור לאלוהים. אסור ואי אפשר לוותר על אף אחת מן התכונות. כשהתרבות והרוח הישראלית בפגימתן, לפעמים אין ברירה אלא לוותר. אבל במילואה, היא מוכרחה מצד עצמה, ולא רק מצד הקשר לאומות, לשמור את הייחודיות שכבר התבטאה וכל התכונות שכבר באו לידי ביטוי במציאות ולא לבטל אותן. במקום הזירה הכלכלית המרחבית שבה יש התנגשויות, במקום התהליך הלא-רוחני האלים והבלתי מבוקר של התפרצות החיים והנטיות, במקום קרב על לחם בזירה המציאותית של המרחב והזמן, כנסת ישראל תספק את הזירה הרוחנית. תהיה זו זירה אחרת, שנדרשת לצורך גבוה, לצורך קודש. "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז). תפילה היא ביטוי של המאוויים הפנימיים המיוחדים, והם יוכלו להתבטא בבית ד', בבית המקדש, דווקא ברמת הקודש, ולא בזירה הממשית. ההתפלגות תוכל להיות נפשית, אבל היא לא תגרום זרות מציאותית. המאוויים הפנימיים העצמיים והנטיות הגדולות כולן תוכלנה לבוא לידי ביטוי דווקא במרום הקודש, וכך יוכל להימשך ביטוי הכישרונות והנטיות הנפשיות השונות של כל העמים. וְהָיוּ כָּל הָעַמִּים הַכְּלָלִיִּים חֲטִיבָה אַחַת, משפחה אחת, אנושות.
וְעַל גַּבֵּיהֶם בְּתוֹר אוֹצָר קָדוֹשׁ, "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), "סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שם ה). כל מה שהוא סגולה ומיוחד בכל עם, יהיה באוצר ישראל. הגוי הזה קדוש ומיוחד כשם שהכהנים מיוחדים בכנסת ישראל עצמה. הם שליחים, ועל ידי התרומה, המעשר והקרבנות, הם מעלים אל הקודש את כל מה שנעשה על ידי החקלאים ובעלי הבתים. מכל מקום שיבוא בן ישראל כלשהו עם מרכולתו ונפשו, הוא יבוא אל בית המקדש, אל הכהן, וכל מה שיש בו יבוא לידי ביטוי בקודש. ישראל הוא גוֹי קָדוֹשׁ, כלומר שונה, מיוחד ומעל כל משפחת העמים. שונה בכך שהוא לא שומר על האינטרס הפרטי שנמצא בשורת האינטרסים האחרים, אלא שליח האוֹצֵר את הכל, על מנת לא להחסיר דבר בקודש. היכולת המופלאה להתקשר אל כל העמים, היא לנו, כמו כל דבר, גם לרועץ וגם לתפארת. מצד אחד, אין כמו בני ישראל בכל העמים ובכל התרבויות לקלוט את המיטב ולהשתלב ולהיות בראש. אבל כאשר עוברים את הגבול, ובמקום להיות כהנים אוצרי הטוב, רוצים להתגדר בכישרון המסוים של אותו עם ולהפוך אותו בכישרון רב, כדרכם של ישראל, לכישרון הטוטאלי, הכולל, זה כבר נקרא התבוללות. אז אי אפשר יותר, ויש התפוצצות. אותה התכונה של הקישור הגדול, של הרצון לקלוט, של ראיית הטוב והעמוק בכל מקום ובכל עם, כשהיא גורמת להתבוללות, היא גורמת גם לתגובה החריפה של האנטישמיות. התכונה העיקרית היא להיות אוֹצֵר, כולל, ולא מתגדר. זו התכונה של מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וגם כאן מופיע מושג המלכות. סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, מיוחדים מכל העמים על ידי כך שמסוגלים לאצור את רוחות כל העמים, ולא רק של עם מסוים אחד. כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר ד' על ידי עבדיו הנביאים בחזון אחרית הימים.
