צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עִם עוֹלָמוֹ,הרב מתחיל בפרפראזה על דברי חכמים ש"צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל שפזרן לבין האומות" (פסחים פז, ב). מַה שֶּׁלֹּא נָתַן כָּל הַכִּשְׁרוֹנוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, לֹא בְּאִישׁ אֶחָד וְלֹא בְּעַם אֶחָד, לֹא בְּאֶרֶץ אַחַת, לֹא בְּדוֹר אֶחָד וְלֹא בְּעוֹלָם אֶחָד, כִּי־אִם מְפֻזָּרִים הֵם הַכִּשְׁרוֹנוֹת, וזאת על מנת להבליט את כוח האיחוד וההשלמה, הַגּוֹרֵם לְהִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵי הָאַחְדוּת הַמְרוֹמָמָה. אם היו כל הכישרונות במקום אחד, ניתן היה לחשוב שהשאר מיותרים. אלא שאנחנו יודעים שמה שמיותר לא צריך להיברא, וכך במדרש ההלכתי והאגדי, למשל, אנו דורשים כל מילה ואות שנראית כמיותרת. אם אין מיותר, פירושו של דבר שכולם צריכים להיות יחד, משלימים לשלמות אחת. לא בכדי בחרו חכמים את המילה צְדָקָה, כי זה מה שנותן האחד לשני כשהוא רואה שחסר לו. זה לא חייב להיות ממון. יכול להיות אדם בעל ארמונות, סוסים ומשרתים, אבל הוא בודד, ואפילו אם אחרון העניים חייך אליו ואמר לו שהוא איש נחמד, עשה עמו צדקה ששווה כמה ארמונות – צדקה בדברים. חסד הוא נתינה לאו דווקא בשל הכרח, ואילו צדקה הינה הכרה בהכרח – של האחר, כשאתה נותן, ושל האדם עצמו – כשהוא המקבל. פירושו של דבר שיש פה חלקים מפוזרים שכל אחד זקוק לכל השאר, לכל סוגי הכישרונות והביטויים הנפשיים שיכולים להעלות על הדעת.
אם אף אחד אינו מיותר, פירושו של דבר שבכל אחד יש משהו מיוחד שאין לאחרים. ממילא צריכים להשלים אחד את השני כל אחד בעניינו, ואין שום עם שיכול בלא האחרים. באופן עקרוני זה נכון, אבל הרב בכל זאת רוצה להבהיר מהו המיוחד בישראל, ובמה הם צריכים להשלמה.אוֹצַר סְגֻלַּת עוֹלָמִים בְּיִשְׂרָאֵל הוּא גָּנוּז.סגולת עולמים, הכבוד והיוקרה. סגולה זה עניין של יוקרה, תכשיט שהוא משהו יקר. הרב אינו מפרט מדוע, אך אנו יודעים שזה מפני שישראל ומחשבתם קדמו לעולם (תנחומא נשא, יט), זו בריאה מיוחדת מבחינה רוחנית, והיא קרובה מאוד למקור כל ההתהוות וכל הבריאה. בישראל יש באופן סגולי מכל, אבל אין פירושו של דבר שיש בהם קיום של כל דבר בפועל. ניתן להמשיל זאת לילדים שנולדים עם יכולת דיבור, אבל גדלים במשפחה של חרשים-אילמים ואינם מפתחים את חוש הדיבור שלהם, כי אינם שומעים דבר. אחרי גיל מסוים קשה מאוד לשקם את זה. יש הבדל בין העניין הסגולי, הפוטנציאלי, לבין המימוש של הסגולה הזאת. המימוש צריך סביבה, בדוגמא שלנו, סביבה של צלילים, של שימוש וצורך. אז יכול להתגלות ולהתממש מה שטמון בנפש, באופן המתאים לסביבה.
אֲבָל כְּדֵי לְאַחֵד בְּמוּבָן כְּלָלִי גַּם־כֵּן אֶת הָעוֹלָם עִמָּם מֻכְרָחִים צִדְדֵי כִּשְׁרוֹנוֹת מְיֻחָדִים לִהְיוֹת חֲסֵרִים בְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁיֻּשְׁלְמוּ עַל־יְדֵי הָעוֹלָם, וְכָל נְדִיבֵי עַמִּים. צריכה להיות הסביבה המתאימה, כזאת שצדדי כישרונות מסוימים יהיו חסרים בה. כמו שהילד מסוגל לשמוע ולדבר, אבל צד מסוים של כישרון של צלילים הבאים מבחוץ אין לו. הוא לא יודע להפיק את הצלילים לבד כדי לשמוע ולפתח את עצמו, זה נמצא בחוץ, אצל אחרים. כדי שישראל יאוחדו עם העולם, כדי שיוכלו גם להשפיע לטובה על העולם, הם צריכים להיות חסרים משהו. שכן כלל גדול הוא שאי אפשר להשפיע בלי לקבל. מי שרוצה להשפיע רעיונות, מידות או התנהגויות, צריך למצוא את נקודת החיבור עם מי שהוא רוצה להשפיע עליו כדי לקבל ממנו משהו. עליו לגלות בעצמו, על ידי האחר, את התכונה המיוחדת שתתחדש לו בתוכו, וזה יהיה חידוש אמתי שאותו הוא מקבל מהאדם שהוא רוצה להשפיע עליו. זה מחדש אצלו תכונה מיוחדת, אפילו אם רק את ההבנה איך לומר את מה שהוא רוצה לומר, איך לארגן את זה, איך למצוא את נקודת המימוש של מה שהוא רוצה לומר, את נקודת התועלת והטוב. אחרת, לא תהיה כאן השפעה אמתית, ואולי לא תהיה השפעה בכלל. המשפיע הגדול מחובר תמיד אל הלבבות של המושפעים וגם יונק מהם, ולו רק דבר זה שעל ידם מתעוררים בו הדברים והוא יודע לומר, לעשות ולארגן אותם לפי הנצרך אצלם. זו צורה מיוחדת, שלא היתה לו קודם, שהרי מה שהיה לו זה רק הגדרת הדברים לפי מה שהוא, לא לפי מה שהם, וזה חידוש אמתי.
וּבָזֶה יֵשׁ מָקוֹם לַקַּבָּלָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְקַבֵּל מֵהָעוֹלָם,הרב מתייחס כאן למחקרים שנעשו אז על ידי יהודים משכילים מראשי תנועת 'חכמת ישראל', בתחומי ההיסטוריה, הפילוסופיה והספרות, שהראו שיהודים והיהדות קיבלו מתרבויות אחרות ומהוגי דעות שונים בתקופות שונות. התקבלו, למשל, צורות של מושגים, ובוודאי מונחים לאותם מושגים. היו השפעות לשוניות רבות, אפילו מבחינת לשון המקרא שיש בה השפעות אשוריות, חיתיות, וכמובן מצריות, בבליות ועוד. ועוד יותר אחר כך, בימי בית שני, ניתן לראות את ריבוי המילים היווניות בספרות התורה שבעל פה, ועוד אופני השפעה באימוץ סוגים של התנהגויות והערכה ליופי של השפה היוונית. גילויים אלו הובילו את תנועת 'חכמת ישראל' לומר שמעולם לא התקיימנו על טהרת העצמיות, תמיד קיבלנו מבחוץ. על כן, לא יפלא שגם יהודי המאה התשע- עשרה והעשרים מקבלים מאחרים נימוסים, מושגים, הבנות והתנהגויות. לא יפלא שהיום אנחנו הומניסטים, או מזדהים עם כל מיני תנועות רעיוניות אחרות, כל אחד לפי דרכו.
כפי שראינו, הרב מתייחס לטענה הבסיסית של המשכילים בתנועת 'חכמת ישראל' כאמת: הכישרונות מפוזרים וצריכה להיות אחדות על ידי ההשלמה. עכשיו יש לברר את מעמדם של ישראל בתוך העיקרון הזה. בודאי שיש צדדי כישרונות שונים, שכבר ציינו אותם חז"ל בזמנם, ואחר כך חכמי ההלכה וההגות בתקופה שבין התלמוד לימינו. "שמע אמת ממי שאמרה" (שמונה פרקים לרמב"ם, הקדמה), וכל דבר שהוא טוב, נכון, צודק ויפה, ודאי שאנחנו צריכים לקבל.וּבָזֶה יֵשׁ מָקוֹם לַקַּבָּלָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְקַבֵּל מֵהָעוֹלָם, וּמִמֵּילָא פְּנוּיָה הִיא הַדֶּרֶךְ כְּלַפֵּי הַהַשְׁפָּעָה,ההשפעה שהיהדות השפיעה על העולם היא כמובן מכרעת ומהפכנית. זאת, בעוד ששום תרבות לא השפיעה על ישראל השפעה מהפכנית. לא בתחום ההלכה וההתנהגות, לא בתחום ההגות היסודית, לא בתחום הסגנון הספרותי. אמנם אנחנו רואים שחלק מהיצירה הפילוסופית בימי הביניים, נכתב אפילו בשפות לועזיות – בערבית ומעט בלטינית, אבל זאת לא השפעה מכרעת על תוכן הדברים. זה החילוק שמבאר הרב – אֶלָּא שֶׁהַקַּבָּלָה הִיא מִבַּחוּץ וְהַהַשְׁפָּעָה מִבִּפְנִים, כְּלוֹמַר פְּנִימִיּוּת הַחַיִּים שְׁלֵמָה הִיא בְּיִשְׂרָאֵל, זה אוצר הסגולה, בְּאֵין צֹרֶךְ לְהֵעָזֵר מִשּׁוּם כֹּחַ זָר בָּעוֹלָם, לצורך בניין הפנימיות. זה דבר מיוחד לגמרי, והרב נותן כדוגמא את העובדהשכָּל שִׁלְטוֹן־מִשְׂרָה בְּיִשְׂרָאֵל המסמל את העיקר השולט, המתפשט על ריבוי הפרטים,מִקֶּרֶב פְּנִימִיּוּת הַחַיִּים הוּא נוֹבֵעַ, "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ – מִמֻּבְחָר שֶׁבְּאַחֶיךָ" (בבא קמא פח, א), זה המלך. מלכות הוא עניין של כלל ישראל. זהו השלטון המאגד את הפרטים השונים: טובים ולא טובים, יפים ולא יפים, מיוחסים יותר ופחות, מכל הסוגים. אבל שלטון משרה, כלומר אותה השררה שראינו בשם ישראל – "כִּי שָׂרִיתָ" (בראשית לב, כט), זו שררה ושלטון, העמוד הפנימי שעליו הכל נשען, זה מקרב, מבפנים, הפנימיות היא שלמה.
וּלְחִיצוֹנִיּוּת הַחַיִּים מִזְדַּמֵּן שֶׁצָּרִיךְ הַשְׁלָמָה דַּוְקָא מִבַּחוּץ, והרב נותן דוגמא לכך ממדרש חכמים: "יָפְיְפוּתוֹ שֶׁל יֶפֶת בְּאָהֳלֵי שֵׁם" (מגילה ט, ב), האוהל כולל את הפנימיות, ולתוך האוהל אפשר להכניס גם יפיפיות, אבל האוהל הוא של שם. לחיצוניות החיים – בודאי. "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים – תאמן… יש תורה בגוים – אל תאמן" (איכה רבה ב, יג) חכמה זה הניסיון האנושי המצטבר, המונחה כמובן על ידי הכישרונות הלאומיים והתרבותיים של כל אומה ואומה. אם הם הגיעו להישגים תרבותיים, אם יש בהם יחידים שהגיעו להישגים אינטלקטואליים או אחרים, בכושר הניסוח והראייה, יפה מאוד. חכמה, מה שתלוי באדם – כן. תורה, במובן של פנימיות החיים, קרבת אלוהים – לא. ההתייחדות של ישראל היא בכך שהם קרובים אל מקור כל ההוויה. שם הם הראשונים, וזה כבר לא נוגע בגויים. הרצון לקרבת אלוהים מפוזר בכל הנפשות, אבל קרבת אלוהים ממש, היא רק בישראל. ורק על ידי ישראל הרצון יוכל להתממש, כלומר תהיה התקרבות.
פילוסוף יהודי חשוב בשם פרנץ רוזנצוויג,[2] שזכה אמנם לפרסום בזמנו, אבל מסיבות שונות לא זכה למעמד הראוי לו, כתב ספר בשם 'כוכב הגאולה'. בספר הוא אומר שההבדל בין היהדות לנצרות, הוא שהנוצרים רוצים להתקרב, הם מחפשים את הדרך להתקרב, ואילו היהודים הם כבר בחיקו של הא-ל. מכאן נובעים ההבדלים בדרך החיים, בטקסים, בסמלים, בערכים ובמשמעויות. הם מחפשים במה להיאחז, כיצד למצוא קרבה. היהודים שלווים מבחינה זאת, כי הם כבר שם.
וּמִשֶּׁפַע פְּנִימִיּוּת הַחַיִּים כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל הִיא רַק מַשְׁפַּעַת וְלֹא מְקַבֶּלֶת, על זה נאמר: "ד' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים לב, יב). א-ל גם במובן של כוח. אין שום כוח חיצוני בפנימיות החיים הישראליים, רק ד' בדד ינחנו. בצורות הביטוי השונות יכולים להיות חסרונות, שמגלים את הצורך ללמוד מן המתוקנות שבאומות. אלא שחייבים לזכור שהלימוד הנכון הוא זה המכניס את הניסיון הטוב וההישגים, כפרטים לתוך המערכת של הלומד. אם זה נעשה באופן של חיקוי, נוצרת סתירה פנימית ליסוד הישראלי העצמי, והדבר עלול למוטט את האיש הישראלי שמנסה להכניס פנימה דברים זרים. לא יעלה בידו להחזיק בעת ובעונה אחת בדבר הזר ובאופי הישראלי.
אף על פי כן, היו רבים שהתנגדו לרמב"ם בעקבות לימודו מאריסטו.[3] אולם הם עשו זאת משתי סיבות. האחת, אי הבנה: היו כאלה שבקוצר דעתם לא הבינו את הייחוד הישראלי שברמב"ם, חשבו שהוא מלמד את אריסטו בתוספת כמה פסוקים בתור אמונה. והשנייה, שאכן הרמב"ם עשה דבר גדול, אבל זה עלול להטעות בורים או אנשים צעירים ולהביא אותם לידי שיבוש. הם ידעו את גדולתו, אבל אמרו שהנה, עובדה שישנם כאלה שלא רואים זאת ועלולים לטעות בכך. כשהם יטעו, הם באמת יקחו ספר של פילוסוף מאומות העולם, יעשו לו תיקון קוסמטי של פסוקים ויחשבו שזו היהדות. ויש לציין כי לאורך כל הדורות הם צדקו. זה לא אומר שצריך להחרים את ספרי הרמב"ם, אולם חשש זה הִתאמת כל פעם מחדש. וכל פעם מחדש היו כאלה שערערו על הרמב"ם מתוך רצון יהדותי עצמאי. ההיסטוריון יעבץ,[4] ממייסדי המזרחי, כתב על כך דברים קשים, והרב השיב לו במכתב ארוך[5] שהוא צירף למהדורת הספר שלו על תולדות ישראל – 'לזכות את הרמב"ם'. שם הרב מסביר שהטענה שהרמב"ם רק צירף פסוקים לאריסטו היא פשטנית ולא נכונה. הוא מראה שיש שם סודות שלמים, שהרמב"ם רק מבהיר אותם תוך שימוש בטרמינולוגיה האריסטוטלית. תמיד היו כאלה שהשתבשו, וכאלה שסברו שמפני השיבוש צריך למעט ככל האפשר בעיון בדבריו של הרמב"ם מפני שאו שהוא טעה או שאחרים עלולים לטעות. אמרו על הרמב"ם מה שיש אומרים היום בעולם החרדי על הרב קוק, שהוא היה פוסק גדול ומותר ללמוד את דבריו בהלכה, אבל לא באמונה, כי אפשר להשתבש מזה ולא להבין. זכה הרב קוק, ובצדק, להיות מושווה לגדול הדורות, הרמב"ם, ולא רק מהסיבה הזאת.
החלוקה, שנראית נדושה, בין החיצוני לפנימי, הינה חשובה מאוד. חיצוני, אין פירושו של דבר מזולזל או לגמרי מיותר. כאשר רבי יהודה הלוי אומר ש"ישראל באומות כלב באברים, הוא רב חלאים מכלם ורב בריאות מכלם" (כוזרי מאמר שני, לו), הכוונה היא שהאיברים כולם הם החיצוניות של הלב. זה לא אומר שאפשר להשאיר אותו בלעדיהם, וגם לא צריך, שכן זו אינה השלמות. ישנו קשר עמוק מאוד ביניהם, אבל הלב הוא המספק את הדם, ואין שום אבר אחר שיכול להחליף אותו ולתרום לעצם מציאותו. כולם צריכים להשלים אותו, והוא משפיע על כולם. ניתוחו של הרב על אופי ההשפעה והקבלה של ישראל, מבוסס על אמרה זו של רבי יהודה הלוי. הלב זן את האיברים, ולכן הוא רב הבריאות ורב החלאים – חש את המצוקות כולן ורגיש אליהן ביותר.
