בדברים אלה הרב מסביר את הרעיון שהועלה בתמציתיות על ידי רבי יהודה הלוי: "ישראל באומות כלב באברים, הוא רב חלאים מכלם ורב בריאות מכלם" (כוזרי ב, לו),[1] שכן הלב מעביר בתוכו את הדם שמזין ומחייה את האיברים, ועל כן מה שקורה בלב אינו עניינו הפרטי, אלא עניינם המיידי של האיברים כולם. הרב מרחיב זאת לאמירה מהותית, המציינת שלושה מרכזים בשלושה תחומים של ההוויה האנושית. שכן שלוש חטיבות הן, שלושה היבטים לקדושה המופיעה במציאות: הלאומי, הארצי-הטבעי והאמוני-תרבותי-רוחני.
בתחום הלאומי, המושג המרכזי הוא מושג האומה. לעומת החברה, שהיא ישות בזמן נתון, הרי אומה היא חברה מתמשכת, ישות בממדי המרחב והזמן גם יחד. מה שיוצר המשכיות, רציפות, פיתוח של קשר לאומי וחידוד של קווי אופי, מנהגים, רעיונות וכדומה. ישראל כאומה זהו המרכז של ההוויה הלאומית בעולם. 'אנושות' הינו מושג מופשט. בפועל, האנושות מתחלקת לאומות, כשם שדיבור הינו מושג מופשט, ובפועל הוא מתחלק ללשונות, שלכל אחת אופי משלה.
יִשְׂרָאֵל בְּתוֹר אֻמָּה מְיֻחֶדֶת, בְּרוּכָה, והדבר מתגלה במה שנחשף באופייה:בְּעֹמֶק קְדֻשָּׁתָהּ וּשְׁאִיפָתָהּ הָאֱלוֹהִית שהתבטאה במסירות נפש של דורות רבים, להיות מיוחדים ושונים. בימי קדם, בתוך ים של עמים אליליים שונים, היה לישראל העוז לשנות מן המנהג הרגיל של קדושה מפוזרת ומפורדת של ריבוי אלילים ובמות. הם דגלו לא רק ברעיון המופשט והגבוה של שלילת ריבוי האלים, אלא גם ברעיון הממשי של שלילת הבמות. כל במה היא ביטוי לריבוי תכונות היחס של האנשים השונים אל הא-ל. כשאדם, שבט או כפר בונה לעצמו במה, הוא אומר שהריבוי וההפרדה כל כך חזקים, עד שאי אפשר להשתמש בבמה של מישהו אחר. אפשר לקבל שבאופן מופשט כולנו מתפללים לכוח אחד גדול ונשגב. אבל הפירוד הוא כל כך אמתי, עד שכל אחד צריך דרך משלו לעבוד את הכוח הזה. למעשה, זו אלילות בעקיפין, כי היא עדיין מבטאת את הרעיון האלילי של הפירוד הגמור של הכוחות והתכונות. לכן זה נאסר. יש מקדש אחד ואיסור לזבוח במקומות אחרים. ואף שקשה לחייב את כולם להיות שם כל הזמן, כשהיחיד מתפלל, הוא פונה אל המקדש ההוא. הפנייה מציינת את ממשותה של האחדות ושל הכוח האחד. יש שוני בין אנשים וציבורים, כל אחד מתפלל ממקומו, אך השוני אינו פירוד מוחלט. לכן אין במות נפרדות או זבחים נפרדים, אלא רק מקום אחד, "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד'" (דברים יב, ה) לעבוד לו.
גם בעת הפיזור והפירוד בגלות התגלתה תכונה יוצאת מן הכלל של עוצמה לאומית, שנבעה מן השורש של הידיעה שאנחנו עם ד', עם מיוחד, משפחת בני אברהם, יצחק ויעקב. זו עוצמה לאומית שעוררה תמיד הערצה, קנאה, פחד ושנאה כאחד, והיוותה דוגמא של עוצמה לאומית שהיתה לדגל של הלאומיות המודרנית. גם כתבי הקודש הם תולדות עם ישראל: המשפחה המייסדת שלו, יחוסו, פעולותיו, כישלונותיו, נביאיו ומקדשו. כל מי שהתוודע לכתבי הקודש (לפחות בימי קדם), התוודע למעשה לתולדות העם הזה. הוא היה לדוגמא ומופת של קיום לאומי, של אותו אופי מופלא.
אֻמָּה מְיֻחֶדֶת, בְּרוּכָה בְּעֹמֶק קְדֻשָּׁתָהּ וּשְׁאִיפָתָהּ הָאֱלוֹהִית,עד כדי שתולדותיה הן כתבי הקודש. הופעת הא-ל במציאות נחזתה ונצפתה במאורעות האומה הזאת. עבדותה ושחרורה, מלחמותיה ושלוותה, סכסוכיה הפנימיים, תפארת מלכותה והשפלת גלותה, כולם תולדותיה של השאיפה האלוהית בעומק הקדושה, שאיפה לחיבור גמור למרות הכישלונות. עם ישראל זה,מַשְׁפִּיעַ הוּא עַל כָּל הַהֶקֵּף שֶׁל כָּל הָעַמִּים כֻּלָּם,בתור דוגמא ומופת, ומעורר קנאה לבסס את החיים הלאומיים בעוצמה דומה. לְעַדֵּן אֶת הַנְּשָׁמָה הַלְּאֻמִּית שֶׁבְּכָל עַם,על ידי הלימוד מן הניסיון, מכך שגם עם גדול ומופלא, נכשל וסבל מפני שלא עידן כראוי את כוחו ונשמתו. וּלְקָרֵב אֶת הָעַמִּים כֻּלָּם בְּכֹחוֹ לְמַעֲמָד יוֹתֵר נִשְׂגָּב וְיוֹתֵר אֲצִילִי.בכוח הקיום הישראלי לקרב את כולם למעמד יותר נשגב. להשפיע מניסיונו, כדוגמא, על תולדות העמים האחרים. עד כדי ההגדרה המדויקת לעתיד לבוא, של "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). קדושת הגוויה יוצרת את הכהונה – השליחות (שכן משמעות המילה לְכַהֵן היא להיות שליח) לשרת את המגמה האלוהית במציאות.
במישור הטבעי, המרכז הינו ארץ ישראל. מבין שלושת המרכזים, ארץ ישראל היא לכאורה המרכז הסתום ביותר. לכאורה לא שייך לדבר על דומם כמרכז קדושה. אך הטבע אינו רק מתקיים, אלא מהווה מקור גדול לחיים וחיוניות. אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל עוֹמֶדֶת לְהַשְׁפִּיעַ, מִכֹּחַ יְסוֹד תַּרְבּוּתָהּ וּמִפְּעֻלָּתָהּ עַל הַחַיִּים הַשּׁוֹכְנִים בָּהּ, עַל כָּל הָאֲרָצוֹת כֻּלָּן, לְעַדְּנָם וּלְרוֹמְמָם, וּלְקָרְבָם אֶל תַּכְלִית הֲוָיָתָם.כלומר, הארץ נתפסת כאן כחטיבה אשר משפיעה על עיצוב החיים האנושיים הרוחניים. לטבע יש השפעה על האדם, שכן הוא מתרשם ממנו ומן הנוף, וברור שיש לכך השפעה גם על גיבוש האופי הלאומי החברתי. הוא ישפיע על הצדדים הכלכליים של טיב העיסוק, שכן עם ששוכן ליד הים, בוודאי שחלק ממנו יעסוק בדיג. בעם כזה, חלק מן הפולקלור, המסורת והעיסוק המקצועי יהיה קשור לים. חייהם מלווים בבניין אניות והפלגות רחוקות, מתוך זה יהיו דימויים, ציורים ואגדות ייחודיים. לעומתם, לעם ששוכן במדבר, שהוא מקום בעל נוף שונה לחלוטין, יהיו עיסוק, ציורים ודימויים שונים לחלוטין.
ישנה גם רמה עמוקה יותר של השפעת הטבע על האופי הלאומי, שכן הטבע משפיע על רוח האדם בתור דוגמא להתנהגות. אדם מתבונן בטבעם של בעלי החיים והצמחים, ולומד מהם. אקלים חזק וקשה מחשל את האופי ומניע את האדם לפעולה. אקלים נוח, לפעמים נוח מדי, יכול להיות אפילו סיבה לעצלנות מסוימת. אלה השפעות על דברים עמוקים יותר מאשר רק העיסוק המקצועי. ויותר מזה: אדם מתרשם מן הטבע ומושפע ממנו גם במובן הרוחני העמוק, של ציורי כוחות המציאות: מהם הכוחות הגדולים, הראויים להערצה, לפחד, לקרבה ולריצוי. הטבע משפיע על הדרך בה האדם מדמיין ומגדיר את עצמו. לא בִּכְדִי ברוב לשונות העולם, שמות איתני הטבע ובעלי חיים הופכים לשמות של אנשים, שכן האדם מתרשם מאוד מתכונות מסוימות שלהם. ניתן לראות שבברכת יעקב לבניו, הוא מדמה תכונות מסוימות שלהם, כמו גבורה, אומץ, נאמנות, ערמה ונשיאה בעול, לתכונות של בעלי חיים. לא בִּכְדִי רובם של המשלים, כלומר הניסיון הרוחני של האדם לגבש חכמת חיים, הם על בעלי חיים וצמחים. כמובן, זה לא תיאור מדויק של עולמם, אבל הוא מבודד מתוכו תכונות מסוימות ומלמד את האדם מה לקרב ומה לרחק.
אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל עוֹמֶדֶת לְהַשְׁפִּיעַ, מִכֹּחַ יְסוֹד תַּרְבּוּתָהּ, התרבות הנוצרת מתוכה – מנופיה, מאיתני הטבע הפועלים בה, השמים, הים והמדבר, הפירות שהיא נותנת והקושי לגדל אותם והציפייה למים מן השמים ש"לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים יא, י). כל ההוויה הזאת מחנכת את האדם ומטביעה בו רישום עמוק. היא מוציאה מתוכו כוחות שונים – חיוביים ושליליים. היא מביאה אותו אל סף הניסיונות של רצון לקדושה, ובאותו הזמן גם התרחקות קיצונית, אולי בגלל אכזבה ויאוש מלהשיג את הקדושה הזאת. האופי המיוחד של ההוויה הטבעית הארצית של ארץ ישראל דווקא, הוא סמל מובהק לחשיפה וגילוי של הכוחות האלה בכל הארצות, עד כדי ההעמקה אל שורשי הקדושה המיוחדת שיש בכל ארץ וארץ.
בסופו של דבר, ארץ ישראל הקיאה מתוכה את העמים עובדי האלילים שלא סבלה, מפני שלא רק שלא השיגו את הקדושה, אלא התאכזבו ונתייאשו ממנה והלכו אל הקצה השני. כך ארץ שכונתה ארץ כנען הפכה להיות ארץ ישראל. כי כנען הוא "עֶבֶד עֲבָדִים" (בראשית ט, כה), וארץ ישראל דורשת חירות ובחירה חופשית, שהם ביטוי של צלם אלוהים שיש באדם. היא דורשת קרבה אל הקדושה, פעולה בטבע ולא כניעה אליו, ופירוש הדבר לגייס את הכישרון הפנימי, להיות בן חורין להחליט החלטות ולקבל עליהן אחריות. שלא כמו במצרים, שמדי שנה בשנה המים עולים והארץ מושקית, וצריך רק לצפות לתהליך הזה שמתרחש מאליו, כאן כל שנה הינה הפתעה חדשה מן השמים. והיא דורשת ציפייה, התכוננות, דריכות ופעולה בהתאם, היא מעוררת את הצורך להפעיל את כוחות הנפש כל פעם מחדש, ועל ידי כך תובעת את חשיפת הקדושה, כוחות היצירה, החירות וקרבת אלוהים שבאדם. היא תשפיע על כל הארצות, כי בכל ארץ יש גרעין כזה, יסוד כזה, אלא שהוא מכוסה וצריך לחשוף אותו. לעתיד לבוא, הדבר אכן יעשה.
לְעַדְּנָם וּלְרוֹמְמָם, וּלְקָרְבָם אֶל תַּכְלִית הֲוָיָתָם. שכן גם שאלת תכלית ההוויה היא שאלה אנושית, אך היא עולה מתוך ההתמודדות עם הסביבה. אדם או עם המוצא את עצמו במצב כלשהו, צריך לתהות אודות התכלית, מה זה בא ללמד, באיזה סוג של ניסיון הוא עומד וכיצד יכריע; האם ליצור, להיכנע, למרוד, להתאים או לחקות. ויש עוד הרבה אפשרויות שניתן להחליט לפעול על פיהן. אולם עצם הצבת שאלת תכלית ההוויה מהווה פתח להחלטה מודעת ומושכלת, שיש בה שיקולים רוחניים, ערכיים ומוסריים. זו מדרגה גבוהה מאוד אצל אדם יחיד, שחי את חייו לא רק מפני שהם נמשכים מיום ליום, אלא מחליט, מתבונן, שואל ועושה חשבון, ועל אחת כמה וכמה בחברה שלמה השואלת את עצמה את שאלות התכלית והמשמעות.
במישור האמוני-רוחני, המרכז הוא תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל, שעיקרה התגלות הא-ל בדברו אל האדם. בעולם ישנם כתבים דתיים שונים, שבכל אחד מהם תעופת דמיון, סיפור מסוים, ביטויים של שאיפות, חכמות מסוגים שונים ומושגים מסוימים. הכתבים כולם משקפים את מגוון השאיפות הנפשיות הדתיות של האנשים הגדולים שבעמים השונים. הם משקפים את ניסיונותיהם להשיג הישגים רוחניים גדולים, לזכך את עצמם, לתקן את החברה ולחדש מושגים, כל אחד בדרכו. ניסיונות אלה נבעו כולם מכוונות עמוקות לחשוף את האלוהות במציאות, אולם תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל היא היחידה שבה האלוהות חושפת את עצמה בגילוי ישיר. האלוהות מעמידה סרגל מדידה, קנה מידה בשאלה מה נכון ומה שגוי בניסיון להתקרב לאלוהים; מה טהור וזך ומה טמא ומוטעה, בשאיפת האמונה וחשיפת הקדושה.
כאן הרב משרטט חזון: התורה עוֹמֶדֶת לְהוֹפִיעַ אוֹר גָּדוֹל מִתּוֹכָהּ עַל כָּל הַשֶּׁטֶף שֶׁל רוּחוֹת הָאֱמוּנָה הַשּׁוֹנוֹת, אֵצֶל עַמִּים וְקִבּוּצִים שׁוֹנִים, ולהעיר אותן. לא לבטל אותן, אלא לְהָסִיר מֵהֶם כָּל סִיג וְטָפֵל. אין עניין לבטל את הכוונות, הניסיונות, השאיפות, הכנות הנפשית והרצינות הפנימית. אבל הם מעובים בסיגים, דברים טפלים ומחשבות בוסר. אלה כישלונות רוחניים שנבעו אולי מרצונות טובים שלא הצליחו להביא אותם לכלל ממשות. העמדת קנה המידה של עקרונות רוחניים, זהו הדבר הנחוץ על מנת לגבש את רוּחוֹת הָאֱמוּנָה הַשּׁוֹנוֹת כל אחת לפי האופי המיוחד של אותו עם, של אותה ארץ ואותה נפש פרטית מיוחדת,וּלְהָאִיר אוֹתָם בְּאוֹר הַקֹּדֶשׁ וְהַטָּהֳרָה הָאֱלוֹהִית. לכל אחד יש דימויים, כללים, הבנות ומושגים מיוחדים, אשר צריכים זיכוך וטהרה. הם זקוקים להארה גדולה, שכן הם יושבים בחשך, ושם קשה לדעת מה הדבר הנכון. בהארה קל להבחין מה העיקר ומה הטפל, מה התוכן ומה הסיגים, מה רצוי ומה מעכב. תבוא הארה גדולה שתטהר את רוח העמים השונים, וכל אחד יוכל לעצב את דרכו העצמית, אבל גם הטהורה והטובה, ולא יכפה אותה על מישהו אחר. כשם שאפילו ישראל העתידים להיות ממלכת כהנים, לא יכפו את כל חובות כהונתם על שאר העמים. כשם שכהן לא צריך לכפות על הלוי והלוי על הישראל. להיפך, ישראל המתפרץ להיות כהן, עובר בכך עבירה גדולה ומחלל את הקודש. גם אם הוא בא בשם השאיפה לעשות 'יותר'. לא צריך לעשות יותר, היה מה שאתה. ב'יותר' הזה, כל המוסיף גורע, כי זה לא אתה. לכל עם, לכל קיבוץ אנושי ולכל אדם, יש יחודיות ותפקיד משל עצמו, אלא שכל זה צריך להיות מואר ממקום אחד. כל אחד זקוק לאותו קנה המידה המטהר, המתקן והמזכך את שאיפתו העצמית ודרכו הייחודית."וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו, צריך להסיר את הדמים ואת השיקוצים, את ההשחתה, העיוות והטיפשות, ואזוְנִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלוֹהֵינוּ,ולא יתבטל, כי ישנן דרכים שונות. וְהָיָה כְּאַלֻּף בִּיהוּדָה וְעֶקְרוֹן כִּיבוּסִי"(זכריה ט, ז).
אלה שלושה מרכזים, שלוש חטיבות: עם ישראל ארץ ישראל ותורת ישראל, אשר מתאחדים להופעת הקדושה במציאות האנושית, בהוויה הזאת. הופעתה באופי הלאומי, בהוויה הטבעית הארצית ובפעולת רוח האדם – במושגים, בשאיפות הגדולות, בתרבות, באמונה ובערכים.
