יש בדברים אלה ציור נהדר של העתיד לבוא, ימות המשיח, שעיקרם מצוי כבר בשורשי הרוחניות של האומה הישראלית. שני שורשים הם: הָאָבוֹת מַשְׁפִּיעִים הֵם אֶת הַצַּד הַטִּבְעִי שֶׁבִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, אלו מידות הנפש והכישרונות העצמיים. יתירה מכך, אמרו חכמים על אברהם אבינו ש"זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כשני רבנן והיו נובעות ומלמדות לו חכמה" (בראשית רבה סא, כה ד"ה 'ויוסף') – הצד הטבעי ממש. מכאן בא המושג 'מוסר כליות'. זה יכול להיות מלשון יסורים, שכן הכאבים ממחלת כליות גדולים מאד, אבל גם במובן המוסרי, כי מבין האיברים זהו האבר המסנן, השופט מה לפלוט ומה להשאיר. מבין מגוון הדברים, המחשבות, המילים והתופעות, צריך לשפוט ולהעריך מה מועיל יותר ומה מועיל פחות. יש מי שנפשו זכה ומידותיו מתוקנות, והוא חש באופן טבעי מה מתאים ומה לא, ולימוד התורה שלו הוא לקרב את הטוב ולהרחיק את הרע. זה הַצַּד הַטִּבְעִי, הגנטי, שהרי אמרו חכמים: "כל המרחם על הבריות – בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות – בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה לב, ב).
וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ משפיע אֶת הַצַּד הַלִּמּוּדִי. לא את הכליות, המידות העצמיות של הנפש, אלא לימוד שבא לנו מבחוץ. הקב"ה מתגלה אלינו מתוך נשמתנו, זה הצד הטבעי שלנו. אבל הוא מתגלה אלינו גם בהר סיני, ואומר לנו שכך וכך נעשה, וכך וכך אל נעשה, ואת זה צריך ללמוד, לשנן, להבין ולתרגל. בכל אדם יש מיזוג שונה של שני הצדדים האלה: כישוריו ונטיותיו הטבעיות, ומה שהחיים מלמדים אותו, מה שהוא מקבל מחוצה לו. יש הקשובים יותר לנשמתם, ויש המסוגלים יותר לקלוט את הדברים מבחוץ.
וְלֶעָתִיד לָבוֹא יִתְחַבֵּר לְגַמְרֵי מֹשֶׁה עִם הָאָבוֹת, וְיִגָּלֶה בַּמָּשִׁיחַ בְּצוּרָה כְּלוּלָה מִכֹּל, ולא עוד, אלא וּלְמַעְלָה רֹאשׁ יִנָּשֵׂא הַצַּד הַטִּבְעִי שֶׁבִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. לכאורה, שני הצדדים – הטבעי והלימודי, שווים וחייבים להתמזג. אבל בימות המשיח, הדבר המיוחד יהיה דווקא הצד הטבעי של ישראל. וזאת מפני שהצד הלימודי בא לתקן ולהשלים את מה שנחסרה הנפש לאחר חטא אדם הראשון. התאווה הסיטה את הנפש למקום לא נכון, הנפש הסתבכה בעצמה. האבות הצליחו, אמנם, ליישר הרבה, ובכל זאת זה לא היה מספיק. כשבני ישראל יורדים מצרימה, הם מגיעים למ"ט שערי טומאה. נשאר, אמנם, היסוד הטבעי שלא נתן להתבולל ולהיטמע לגמרי, אבל הוא לא היה מספיק. צריך היה להשלים ולתקן אותו, להביא אותו לידי מודעות מסודרת במצוות, בתפילה, בהתארגנות של יחידים ושל הציבור בכלל ובהצבת המטרות. כאן באה התורה, בא משה והפך להיות מנהיג. הוא לא אב טבעי של כל בני ישראל, אלא מנהיג על ידי ובאמצעות דברים שהוא מביא מבחוץ, מחוץ לטבע. הוא הסמל של מכות מצרים ושל הניסים שקרו במדבר. כל זה בא מבחוץ, ואת זה צריך ללמוד ולהבין. על פי זה צריך שוב ליישר את מערכת היחסים עם הא-ל, שהרי הוא כאן, לא עזב את הארץ, הוא משגיח עלינו. אם כן, עלינו להבין איזו התנהגות ישרה בעיניו, ואיזו פסולה. וזה חייב להיעשות באופן הלימודי, כי היסוד הטבעי לא היה ברור ובהיר מספיק.
לעתיד לבוא, שני היסודות מתמזגים באופן שבו העיקר יהיה בכל אופן ההזרחה של היסוד הטבעי. עד אז, במשך תקופה ארוכה מאד של שלושת אלפים וחמש מאות שנה עד היום, היסוד העיקרי והמנהיג הוא היסוד הלימודי, ובני ישראל נדרשו לקלוט ולהפנים אותו. כאשר נכשלו בכך, הם גלו מארצם ובכך נותקו עוד יותר מהיסוד הטבעי – הארץ והממלכתיות, ומבית המקדש שהוא הקשר הטבעי עם הקב"ה (מפני שהיו בו ניסים גלויים בכל יום, והקשר היה מוחשי). הגלות הינה עונש, שהוא גם התיקון האכזרי והקשה, שמטרתו הפנמת יתר של היסוד הלימודי במסירות נפש יוצאת מגדר הרגיל שאין למעלה הימנה. אלא שבגלות נגרם התהליך ההפוך – נדמה היה שרק היסוד הלימודי קיים, שבלעדיו הכל נעלם ומתפורר, ולא היא. הבניין של ימות המשיח, של הגאולה, הוא בניין של שיבה אל דרישת הטבעיות הישראלית, שבפועל היא דרישת הארץ, הממלכה, החיים הלאומיים (במובן הפשוט של להיות יחד), הכבוד והעוצמה הלאומית. אבל בהיחבא, זו גם הדרישה להתחבר שוב אל הטבע של העולם, כך שאפשר יהיה לא רק לעמוד כאופוזיציה מתבדלת שהיא אמנם רבת כוח ומעוררת קנאה, הערצה ושנאה כאחד, כי אי אפשר להשמיד אותה, אבל עדיין היא נגד העולם. בעתיד לא תהיה עוד התנגדות והתבדלות, אלא נקיטת עמדה פעילה לתיקון העולם עצמו. זהו רעיון התשובה ברום גבהו: תשובת ההוויה, שיבתה אל מקורה האלוהי, חשיפת אור הקודש שבטבע על כל מגוון תופעותיו. זו המשימה של ימות המשיח, זה עניינה של הגאולה. הדבר מתרחש בהדרגה: מן השיבה אל השכבות הטבעיות שבנפש, שכוללים לאומיות, ארציות וכבוד, עד לשכבות הטבעיות שבהוויה בכללותה.
הלימוד הוא מאבק לקרב אל האדם דבר השונה ממנו, ועל כן הוא מצריך מאמץ גדול. יש לשבור את המסגרות, את האדם או את הלימוד, כדי שאיכשהו זה יתאים. מיזוג השורש הטבעי וההשפעה הלימודית, יעשה כך שמה שפעם למדנו בדמים מרובים, נפנים עכשיו אל תוך הנפש, נגלה אותו בתוכנו. הלימוד יהיה אחר, לא במלחמה כי אם באושר ונחת, סוג של הארה שאנו מפנימים לתוכנו כאוויר לנשימה. גם האוויר בא מבחוץ, אבל הוא לא יוצר מלחמה. המזון הטעים גם הוא בא מבחוץ, אבל אנחנו חפצים בו, אנחנו חשים את הקרבה של האורגניזם שלנו, שהוא אמנם מבחוץ, אבל בשורשו הוא שייך אלינו. כך תהיה התחושה הפנימית גם בלימוד התורה – הארה שאינה באה כמשימה קשה שצריך לבצע (אף שאנחנו מוכנים לבצע אותה, אבל איננו מרגישים את כל החיוניות שבה, ומה שהיא מגדלת בנו), אלא כזו המתאימה בדיוק לדרישה הנפשית. בתורה יש פן של התחדשות, במובן שהיא יותר טבעית לנפש, שהרי "מַחֲשַׁבְתָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל קוֹדֶמֶת לַכֹּל" (בראשית רבה א, ד"ה ד 'בראשית ברא') – לעולם, למתן תורה ולכל ההופעות והגילויים שיש. זוהי הטבעיות של ישראל, וְיִתְרָאֶה לְעֵין כֹּל שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּכְפִי תִּגְבֹּרֶת הַצַּד הַטִּבְעִי שֶׁבָּאֻמָּה יִתְגַּדֵּל הָעֹנֶג שֶׁל חַיֶּיהָ. אם (במיוחד בגלות) החיים היהודיים היו רווי סבל, ייסורים, מסירות, דמים וכאב, הרי שבימות המשיח ההיפך יהיה הנכון. וְהַקְּדֻשָּׁה לא תִּהְיֶה שורפת כאש, אלא מְדֻשֶּׁנֶת נַחַת וְעֹנֶג לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית. גם כאן ישנו ניגוד למה שאנחנו רגילים לראות כקדושה, שיש בה יסוד קשה וכבד, ביטוי של משימה כבידה. לעתיד לבוא, היא מְדֻשֶּׁנֶת נַחַת וְעֹנֶג לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית. כשם שמצד אחד ישנה "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה" (שיר השירים ח, ו), ומצד שני ישנה האפשרות של "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" (שיר השירים ז, ז). שם בולט לא צד העזות הכאב הקנאה, אלא דווקא התענוג של התמזגות הנפשות והגוף, של רוממות הרוח מעצם הקרבה.
מחשבת המוסר בגלות הרגילה אותנו להתבונן בחשד גדול על כל תענוג. אם מתענגים על משהו, שמא חטאנו בתאווה, שמא ירדנו מדרגה. צריך היה לשכנע הרבה מאד שיש גם תענוגות כשרים, כמו עונג שבת, שחלק מהיהודים עוד איכשהו ניסו לדרוש לעצמם שב"ת – 'שינה בשבת תענוג', אמרו להם שלא ימהרו להתרווח, כי הפירוש הוא 'שינון בשבת תענוג', לכו ללמוד! והאמת היא, שהַתַּעֲנוּגִים כַּמָּה רוֹמֵמִים הֵם, הרוממות של התחברות לשורש ההוויה, שהוא-הוא הקדושה הגדולה שבה. זה לא תענוג שפל, שטחי או ריגושי בלבד, אלא יש בו רוממות, מפני שהוא מצביע על עומק וגדולה, גם של האדם והנפש, וגם של ההוויה כולה.[76] כַּמָּה עֲדִינִים הֵם, כמו שגן העדן היה חיים בפועל בתוך העונג של קרבת אלוהים.
מִבָּשְׂמֵי עֶדְנֵיהֶם, כלומר, כשאנחנו בטוחים שיש בזה קדושה וטהרה ומרשים לעצמנו להתענג, אָנוּ מְרִיחִים קְצָת קְלִיטַת רֵיחַ טוֹב, רֵיחַ גַּן עֵדֶן, שם כל המחיצות שכיום כל כך מפחידות אותנו, עדיין לא היו, שכן ההוויה כולה היתה במצב של רוממות. לא היו עדיין החרדות הנפשיות שמא ניכשל, שמא נטעה, שמא נחליף דבר טוב ברע. הכל היה לפני האדם, ולא היה ממה להתבייש, לא היה צורך להסתתר, ליצור לבוש (שהרי בשמם של רוב סוגי הכסות יש רמז לחטא: לבוש – בושה, בגד – בגידה, מעיל – מעילה. הכל הוא בעיה, מפני שתמיד ישנה הסכנה שנעבור את הגבול, נמעל בתפקידנו, נבגוד במשימתנו, נבוש וניכלם). לאחר החטא, ישנה תחושה שצריך לעשות יותר מחיצות וגבולות, כדי שלא ניכשל יותר מדי.
יתכן שהרב מדבר דווקא על חוש הרֵיחַ, מפני שבחוש הזה קשה לחטוא. המישוש, הראייה והשמיעה מטעים יותר. דווקא מצד הריח, שזה דבר מופלא, אנחנו קולטים חלקיקים זעירים ביותר של איזה חומר מרחוק, אך התחושה היא שזה ממלא אותנו. נוצרת חוויה שלימה. הם מסוגלים לעורר או לדחות. קשה מאד למדוד ריחות. המדענים מתאמצים מאד ליצור מכונות שמריחות לצרכי תעשייה, למשל בתעשיית המזון, מפני שאנחנו אוכלים גם על ידי הריח. כמעט לכל סוגי המזון יש מריחים מקצועיים, וכל שכן בתעשיית הבשמים. כך בנמשל – מגיע אלינו חלקיק זערורי, איזה רושם חוויתי, של מה שהיה בגן העדן, וְאָנוּ מִתְעַדְּנִים וּמִתְמַלְּאִים גֹּדֶל קֹדֶשׁ, שִׁפְעַת קֹדֶשׁ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, נִיצוֹצוֹת שֶׁל אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ נִכְנָסִים בְּנִשְׁמָתֵנוּ, "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת אֱלוֹהִים, וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ" (ישעיהו יא, ג), כי הם מטעים. הוא פועל, שופט ומתקן את המציאות, על פי אותו הכוח הטבעי היחיד שלא הושחת, שנותר אפילו במנה קטנה, ולכן הוא גם היסוד לתענוג הטבעי שלא הושחת. "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ, וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע" (שם ד), וְאֵין רֶשַׁע כִּי הָרִשְׁעוּת תִּמָּחֶה, כעשן תכלה, "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיהו ס, כא). הרב מחבר את משימתו הגדולה של המשיח לשפוט, כשבכל שיפוט יש גם ענישה – "בְּשֵׁבֶט פִּיו"; "בְּרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית", אבל מצד שני – וְאֵין רֶשַׁע, כי עמך כולם צדיקים.
כאן אנחנו מגיעים לעניין שככל הנראה בשבילו הכניס הרצי"ה קוק את הפסקה הזאת לפרק על אהבת ישראל. וּמִי שֶׁרֵיחַ טָהֳרָה מִקְּלִיטַת רֵיחַ גַּן עֵדֶן שֶׁל מָשִׁיחַ בּוֹ אֵינוֹ רוֹאֶה חוֹבָה עַל שׁוּם אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שכן החובה, העבירה, נוצרת במקום שבו נכשל גם האדם הראשון – תאווה, ניסיון לא מוצלח לפעול בעולם הטבע. הוא נבע מן הנטייה הנפשית העזה להגביר את התענוג. זהו פיתוי הנחש: "וִהְיִיתֶם כֵּאלוֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה), על ידי פעולה טבעית של אכילה, כלומר של התחברות ותענוג, תוכלו להגיע לרמה הבאה של גדולה ועוצמה נפשית, להיות יותר קרוב לאלוהים. הכישלון היה בצד הלימודי, שכן הכל היה באופן טבעי, מלבד מצווה אחת: מן העץ הזה לא תאכלו, אך המצווה לא הופנמה, לא נלמדה כראוי בדיוק הנדרש. חז"ל אומרים שד' לא ציווה שלא לגעת בעץ, אבל הם חשבו שאסור, ואז כשנגעו הכל היה בסדר, ואז הבינו שאפשר גם לאכול.[77] כל עניינו של לימוד התורה הוא לדייק מאד בפרטים, "הלכות שבת, חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה" (משנה חגיגה א, ח). הכל מאוזן, אבל נגיעה אחת מפילה את כל ההר. במשך אלפי השנים הללו למד האדם את הדיוק הלימודי, ועכשיו מתעורר בו שוב הכוח הטבעי.
וּמִי שֶׁרֵיחַ טָהֳרָה מִקְּלִיטַת רֵיחַ גַּן עֵדֶן שֶׁל מָשִׁיחַ בּוֹ אֵינוֹ רוֹאֶה חוֹבָה עַל שׁוּם אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, מפני שגם כל העבירות והחובות באות מן הנטיות הטבעיות, הנטייה אל האושר והתענוג. גם אם היא מתבטאת בפועל בדרך לא טובה, לא נכונה, לא מדויקת, שורשה הנפשי הוא טוב, נכון ואמתי, "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים". יחד עם אמי ז"ל עבדה בחנות בבאר שבע אשה מסורתית ממצרים. יום אחד, כאשר הייתי בחנות, אותה אשה באה, ולאחר שנשקה את המזוזה שלוש פעמים היא סיפרה שבשבת היא נסעה לים באשקלון. היא הסתכלה עלי והרגישה קצת לא בנוח, ולכן הוסיפה: "אתה יודע, אני באמת מאמינה ושומרת שבת, אבל הוא הרי יודע שאין לי יום אחר, מתי אני אסע קצת לים?". זה לא נגד השבת והקב"ה, זה פשוט המצב… זה הרצון הפשוט הנפשי, שבאמת אין לנו נגדו דבר, להתענג על מה שברא הקב"ה – הים, השמש והחוף. אמנם, זה נעשה בדרך לא נאותה, האמצעים שנבחרו לא היו מתאימים, אבל מבחינת הנטייה אין בזה שום רשע. צריך לחשוב, להתאמץ, להבין כיצד לממש את התענוג והחיבור אל הטבע בדרך הכשרה, הרוממה והיפה. החברה וחכמי התורה, כולם צריכים לחשוב כיצד ליצור את התנאים המתאימים לכך. אין סיבה להתקצף על עצם הרצון, אפילו כזה שעומד בבסיסם של מעשים שבין אדם לחברו. פלוני גנב, אבל הוא אומר: "מה, לי לא מגיע גם כן?" והתשובה היא שמגיע לו. אמנם לא בדרך הזאת, אבל עצם הרצון להיות מאושר יותר – מגיע לו. הדאגה והמחשבה המעמיקה והכוללת כיצד ליצור חברה ומציאות בה אפשר יהיה לספק את הדרישות הנפשיות הטבעיות לתענוגים לכל אדם, היא מעין גאולת המשיח. זהו ביטוי הצדק, היושר, הטוב והרחמים, באופן הכולל את כולם. כדי לדאוג לכך, חייבים קודם כל להצדיק את הנטיות בשורשן. אם נפסול אותן, הרי אין שום סיבה לדאוג לסיפוקן. העולם כבר מסודר, ואלה שלא מסתדרים איתו הם סתם רשעים שצריך להרוג. אבל כמובן שתפיסה כזאת אינה גאולה.
רוֹאֶה הוּא אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁבְּנִשְׁמָתָם, אֶת סְגֻלַּת פְּאֵרָם וְאֶת זִיו הַתְּשׁוּבָה הַחוֹפֵף עֲלֵיהֶם תָּמִיד. התשובה, לא רק כחזרה מהמעשה הלא טוב, אלא כתהליך נפשי מעמיק של היחיד והחברה, של מציאת שורש הטוב שקדם למעשה הלא טוב. ואז, הגידול מחדש הנכון של השורש הטוב הזה, ולא ויתור עליו והשמדתו. זהו מושג המפתח של הגאולה הזאת, אשר מגלה אֶת בְּרַק הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אוֹר הַשְּׁכִינָה שֶׁאֵינָהּ זָזָה מֵהֶם בְּכָל עֵת וּבְכָל זְמַן, אפילו כשכולם בגלות, "לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי" (שמות רבה ב, ב). אפילו כשהעולם, העם ובית המקדש חרבים, השורש לא חרב, הוא קיים במקום הקודש, הוא מקום הטבע, בְּכָל דַּרְגָּה וּבְכָל מָקוֹם, גם כשהם מוקפים בטומאת המעשים, "אֲנִי ד' (שמות לא, יג) הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (יקרא טז, טז), אני הנוכח שם, שכן שורשם הוא קדוש וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ בָּנִים אַתֶּם לַד' אֱלֹוהֵיכֶם (ספרי דברים צו; קידושין לו, א). שהרי נפסקה ההלכה כר' מאיר (עי' שו"ת רשב"א ח"א קצד; רמ"א יו"ד שעב, ב), על כן "ישראל… אף על פי שחטא – ישראל הוא" (סנהדרין מד, א) ואינו מאבד את מדרגתו כישראל, וממילא מתחייב על כל העבירות שעשה. אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
