בדברים אלו ישנו עיקרון חשוב מאד שנוגע למושג אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל, כלומר, האהבה שיש בתוך האומה הישראלית – בין בני ישראל אחד כלפי השני, ושל כולם כלפי האומה. אהבה זו אינה דבר פשוט כל כך, כי הפשטות והטבעיות הן רק חלק ממנה. ולכן היא לכאורה חלשה וגרועה יותר מאשר אהבה לאומית רגילה שיש באומות אחרות, שם הָרָצוֹן הַזֶּה אֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת מִתְעוֹרֵר עַל־יְדֵי סִבּוֹת לִמּוּדִיּוֹת וְחִנּוּכִיּוֹת, כי הוא מובן מאליו. לעומת זאת, בישראל האהבה צְרִיכָה לְהִתְפַּרְנֵס, כלומר, יש להזין אותה על ידי תודעה, לימוד, רצון מסודר, מאמץ נפשי וחיזוק לימודי. אחרת הקשרים האלה עלולים להתרופף, והאהבה עלולה להימוג בנסיבות המציאותיות של העולם.
למעשה, אהבת ישראל מייצגת כאן את המצב המורכב של האומה הישראלית כאשר היא מופיעה במציאות. מצד אחד, זו אומה, כלומר ישות היסטורית של קיבוצי בני אדם דור אחרי דור, שיש להם קשרים גנטיים, משפחתיים ותרבותיים של לשון, מסורת ומנהג, כמו כל האומות. אך מצד שני זה לא העיקר באומה הישראלית, כי היא מייצגת רעיון נשגב, שהוא כשלעצמו קשה לעיכול, של אחדות ד' והופעתו שאיננה מוחשית, ולמרות זאת מתמדת, ואף שהיא קרובה, צריך לשאוף אליה כדי להתקרב אליה. זה רעיון קשה לתפיסה, ועוד יותר קשה ליישום כמערך חיים, בהם יש תחושות, הרגשות, נטיות ומערכות מוסדיות מאורגנות, שבכולן צריך הרעיון הזה להיות הממשות המרכזית. האומה הישראלית מייצגת את הרעיון הזה בעצם חייה, היוולדה וקיומה. כל טעם ותכלית קיומה הינם הופעת הרעיון הזה במציאות.
באומות האחרות יש אהבה לאומית, אבל היא נובעת מן הדברים הפשוטים, שהם הֶכְרַח הַחַיִּים וְהַקִּבּוּץ. אדם לא יכול להיות לבד, שכן על מנת לספק את הצרכים הבסיסיים ביותר שלו, כגון אוכל, שתייה, מנוחה, יצר מיני, דאגה וטיפול בינקותו ובזקנותו, הוא חייב לחיות בחברה. ממילא, יש קשר טבעי בינו לבין קבוצת האנשים שהוא חי בתוכה. זהו קשר של קרבה, הרגל, הכרת תודה וכל הדברים ההגונים והפשוטים שיש בנפש. כמו כן, הקשר הזה נוצר על ידי הצורך במִלּוּיֵי הָרְצוֹנוֹת הַטִּבְעִיִּים, שמעבר להכרח. יש לאדם, למשל, כישרון מוזיקלי, אומנותי, ארגוני או מדעי. למי הוא ישיר שירים? למי יצייר? בפני מי יְלמד? הוא לא יכול לממש את כישרונו בלי אנשים אחרים, ולכן צריך שיהיו בני אדם מסביבו. כך הוא נותן ומקבל, לומד ונהנה. זהו לא רק הכרח קיומי, אלא גם רצון טבעי לחלוק עם האחרים את ההישגים ולהתנחם בכישלונות. גם זה דבר פשוט וטבעי, וגם הוא מייצר רגשות של קרבה והזדהות עם מי שחיים איתו יחד וחולקים איתו את הדברים. השילוב של כל הדברים הַנּוֹחִים עַל־יְדֵי קִבּוּץ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קִשּׁוּרִים אַמִּיצִים זֶה לָזֶה, הוא האהבה הלאומית הפשוטה. וְהָרָצוֹן הַזֶּה להיות חלק מן האומה, אֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת מִתְעוֹרֵר עַל־יְדֵי סִבּוֹת לִמּוּדִיּוֹת וְחִנּוּכִיּוֹת. שכן ההכרח והרצונות הטבעיים נמצאים מאליהם באופן טבעי, ולא צריך ללמד אותם ולחנך אליהם. הקשרים שבין היחידים ובין היחיד לקבוצה (שכאשר היא מתמידה במשך זמן אנו קוראים לה אומה, מפני שהיא מסגלת לעצמה סגנון חיים, שפה וכדומה) נשארים חזקים, מפני שאנשים נעשים גם קרובים ממש – מתחתנים זה בזה, והתכונות הגנטיות השונות נעשות משותפות. האהבה הלאומית הרגילה מבוססת על הטבע האנושי הפשוט והטבעי, שהוא לא מגונה או רע, אבל הוא מציאות שאין בה שום דבר שמעבר לה.
לעומת זאת, קיומה, לידתה ותכלית קיומה של האומה הישראלית הם רעיון מופלא שלא נוצר בקרבה ובנבכי נפשה, אלא הגיע מעבר לה. היא אמנם היתה מוכנה לו, אבל הוא אינו תוצרת שלה, הוא בא מלמעלה ולבש צורה מיוחדת במינה של תורה שבכתב ושבעל פה. נעיר כי העובדה שרעיון זה הוא הדבר המקשר ביותר בין אלה שבשם ישראל יכונו, מאפשרת דבר מיוחד במינו – תהליך הגיור. גיור הוא כניסה רצונית ומודעת להיות חבר או חברה בקבוצה זו, לא מפני קרבה גנטית, לשונית או תרבותית ואף לא מפני ההכרח כגון שסערה בים הביאה לכאן ואין ברירה אלא לתקשר עם האנשים שמסביב. הרעיון הוא המביא את המתגייר להיות חלק מן הקבוצה הזאת, וההזדהות הרעיונית יוצרת את הקרבה ואת האהבה. אצל בני האומה הוותיקים ישנו בסיס טבעי מסוים של קשר, ואילו הגר בא ממרחק, ויש לעשות מאמץ מיוחד לגשר על הפער הזה, לכן כלפי הגר מצוות האהבה היא כפולה.
אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל צְרִיכָה לְהִתְפַּרְנֵס, להביא את עוצמתה לא רק מתוך המצב הטבעי שלה, אלא גם מבחוץ. כשם שאדם רגיל, אף שהוא קיים ובריא בגופו, צריך עוד לאכול ולשתות, כלומר להביא כוח ממקום אחר, להתאמץ במודע כדי להמשיך ולקיים את עצמו, כך הוא גם לגבי אהבת ישראל שהיא התשתית והיסוד של האומה הישראלית. והפרנסה, הקִשּׁוּר שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל בָּנוּי הוּא בְּיוֹתֵר עַל מַאֲוַיִּים רוּחָנִיִּים מְשֻׁתָּפִים, שהם לא רק הכרח החיים, או רצונות טבעיים במובן של מתן ביטוי לכישרון. אלו מאוויים שמעל למציאות הזאת ועיקרם שִׁינוּיַה, לעתים במעט ולעתים באופן מהותי – תיקון העולם, אחרית הימים, הופעת ד' במציאות בצורה בהירה ועוצמתית יותר. זהו שינוי טבע העולם והאדם מבחינה מוסרית ומבחינה ישותית-חומרית, עד כדי הרעיון של תחיית המתים, פריצת הגבול החזק והמוחלט ביותר שבמציאות – גבול הכיליון והמוות. טיבו של העולם החומרי הוא לכלות. המוות הוא רק מילה המציינת את הסופיות הגמורה. והנה יש אפילו רעיון של תחיית המתים – החומר יתחייה על ידי הרוח. מאווים רוחניים אלה, בְּעַצְמָם הֵם צְרִיכִים אִמּוּץ וְחִזּוּק רוּחָנִי מְרֻבֶּה מְאֹד גַּם בְּלִבּוֹ שֶׁל כָּל יָחִיד, שהרי אלו דברים כל כך גדולים ורחוקים. לכן, הם צריכים אִמּוּץ וְחִזּוּק רוּחָנִי מְרֻבֶּה ומתמיד שיאפשר להחזיק אותם בלב ובנפש, לא לוותר עליהם ולא להתייאש מהם. זה נכון אפילו לגבי יחיד גדול, חשוב ונכבד, שכבר חשב מחשבות כאלה, וְכָל־שֶׁכֵּן בְּחַיֵּי הַצִּבּוּר כֻּלּוֹ, שהרי הציבור מורכב לא רק מאנשים גדולים. רבים מן האנשים, אם יציגו בפניהם את הרעיונות, המַאֲוַיִּים הרוּחָנִיִּים, יגידו לנו שאפילו מה שכבר יש להם עדיין לא מובטח וצריכים לעמול כדי לשמרו, אז למה לרוץ כל כך מהר לחפש דברים חדשים ולהסתכן בהפסד הכל? טיבו של הציבור שראשם ורובם של פרטיו עסוקים בחיי ההווה. זה לא נאמר לגנאי, שהרי חיי ההווה באמת צריכים הרבה תחזוקה, כדי שלא יתקלקלו, יתפוררו וידרדרו. כך הגיב אפילו אברהם אבינו כשקיבל את הבשורה האלוהית על לידת יצחק, שהיא מילוי אחד הרצונות הכמוסים ביותר שלו מאז שנשא את שרה לאשה. עברו שנים, והנה, איכשהו, כבר יש לו ילד ממישהי אחרת. עכשיו אומרים לו שחייו עומדים לעבור שינוי משמעותי. ואז הוא אומר 'רגע, רגע, מי מבטיח לי שהחיים האלה יישארו?' "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (בראשית יז, יח). 'אני לא מפריז כל כך בבקשות, כבר זקנתי, אני יודע שלא כל המאווים הרוחניים מתמלאים'. כדי שיוכלו המאווים הרוחניים להישאר בעוצמתם הרעננה כמו שהם מופיעים בהתחלה, הם זקוקים להמון חיזוק, אימוץ, לימוד וביסוס. הם לא מתמלאים במהרה, ואז האדם חש מפח נפש, אכזבה מעצמו וייאוש. הוא נסוג ונסוג, מוכן להתפשר על הרבה פחות, ובלבד שיהיה משהו. אם התורה נותנת דוגמא כזאת אצל אברהם, המכוּנה "אֵיתָן הָאֶזְרָחִי" (בבא בתרא טו, א ע"פ תהלים פט, א), מה נאמר על כלל הציבור, שמלכתחילה חי פחות או יותר את חיי ההווה, ואופקי ההתייחסות שלו אינם מאד רחוקים? אצלם, דיבור על אהבת ישראל במובן העצמי והעמוק שלה, של אהבת האומה שעניינה העיקרי הינו השרשת רעיון הקדושה האלוהית הטהורה במציאות כולה לעולמי עד, באמת נשמע כמטרה בלתי אפשרית. עד שיהודי פשוט מסתפק בכך שסוף סוף קצת פחות מכים אותו, הוא כבר איכשהו מסתדר – עכשיו שוב רוצים שיעשה מהפכות ויחשף לביקורת?
הרב מסביר כאן את אחת התופעות המצערות והמכאיבות ביותר בתולדות ישראל – ההתבוללות, שמרצון ושלא מרצון. אנחנו רואים את המתבוללים כבוגדים, מי שנוטש את המערכה, ולפעמים גרוע מזה – לועג לאלה שנשארו מאחור. זה סוג של קטנוּת הדעת והאישיות. בימיו של הרב היה נחשול של התבוללות מכל סוג, נערים וצעירים יהודים עזבו ונטשו. ואז קמה זעקה גדולה: וכי אין אהבה טבעית רגילה בליבם? וכי פחותים הם מהרוסים, הגרמנים או המוזמביקים? איך באו הקלון והחרפה האלה עלינו? התשובה לכך היא שהסולידריות הטבעית אינה פשוטה בישראל. חיי ההווה ממשיים, חזקים ומושכים, ובאופן טבעי נוטה האדם להזדהות עם סביבתו. פירושה של ההתבוללות הוא שנחלשו המנגנונים של החינוך, הלימוד, הביסוס, האִמּוּץ וְהחִזּוּק הרוּחָנִי שפעלו במשך הדורות כדי להחדיר לתוך המודעות את יחודיות הרוח הישראלית וחשיבות התכלית והמטרה. כשזה נחלש, מתגלה פתאום שיש עולם שלם בחוץ: עיר גדולה, מדע, תזמורות, תענוגות החיים לא במובן הרע, אלא במובן הפשוט והטבעי של היופי שבחיים. ואז ברור שהולכים לשם, כי מה כבר נשאר לעשות בחורבה הישנה הזאת שנקראת הקהילה היהודית? בשביל מה להישאר?
כאן מגיע תפקידו של החלק באהבת ישראל שמחייב את ההתגברות, את אותו סוג של נאמנות שהיא הרבה מעבר לטבע. אם הרעיון שביסוד הזה נסוג וכבר לא כל כך ממלא תפקיד בחיי היחידים, אין יותר סיבה להישאר. זה יכול לקרות מסיבות שונות: לעתים נדמה שהרעיון התיישן, לעתים לא מבינים אותו או לא יודעים למה צריך אותו, וכדומה. ואז ישנם דברים רבים אחרים לעשות, שכן בחיי ההווה יש יופי, תנועה ותגמולים רגשיים חזקים מאד, ובאופן טבעי אנשים נמשכים לזה. למה להם להישאר במקום שהם אולי מרגישים כלפיו קצת נוסטלגיה, אבל לא יותר מזה? אי אפשר לבקש ממי שנולד במשפחה מסוימת להישאר ילד קטן לעולמי עד. אז הוא חשב שאביו גיבור ושאין דומה לאמו בבישוליה, אבל מאז גדל, לא צריכים יותר להלביש אותו, וגם אי אפשר לדרוש שיישאר בן ארבע. יש בו רגש מסוים כלפי המשפחה, אפילו הכרת תודה, אבל אם ינסו לכפות עליו את המצב הזה, הוא יתמרד, ואנחנו נבין אותו ונסכים אתו.
מעין הדבר הזה קרה לדור שפנה לשדות זרים – שדות ההווה. לפעמים אפילו לא מדובר על עקירה למקומות אחרים, אלא פשוט במעבר למצב נפשי אחר. כל עוד המנגנונים החינוכיים, הרוחניים והלימודיים יצרו שדות משיכה אדירי כוח של העבר והעתיד, ההווה היה פחות חשוב. תפארת העבר היהדותי – המלכות, המקדש, הנבואה והחכמה, ותפארת העתיד של אחרית הימים, היו בעלי עוצמה אדירה ומילאו במידה זאת או אחרת את חלל עולמו הרוחני של כל יהודי. כשהם נחלשו, גברה משיכתו של ההווה עם כל היופי, התפארת והיכולת ליישם את עצמו בתוך המציאות. אנשים הלכו אל השדה הישן-חדש הזה. ישן – שכן הוא תמיד היה, אבל חדש – שכן קודם לכן הוא לא נחשב לעומת הגודל של העולם הרוחני. כך נוצרה תופעה שמצד אחד היא באמת קלון וחרפה, של אי נאמנות, התבוללות ונטישה, אבל מצד שני אנחנו מבינים אותה, מפני שאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל צְרִיכָה לְהִתְפַּרְנֵס. היא צריכה חיזוק מתמיד ולימוד ברמה הגבוהה ביותר, שיובילו ליצירת עולם רוחני, עולם של מאוויים גדולים. יצירה כזו צריכה להיות גבוהה וגדולה פי כמה מאשר היצירה הרגילה של דאגה לקיום המציאות השגרתית.
המשימה של יצירת העולם הרוחני החדש בעוצמה, בעומק ובגודל כאלה שיוכלו שוב להיות אבן שואבת לנשמות ישראל, היא המשימה שלקח על עצמו הרב. וזאת, מתוך הבנה שהעולם היהדותי הקודם, על מנגנוניו השונים – הקהילתיים והלימודיים, במידה רבה קרס, והראייה היא שהוא לא מסוגל להחזיק את הטובים והמוכשרים. נוצר מצב חדש, והוא גם מייצר מצב נפשי אחר. זו המשימה הגדולה של הרב זצ"ל, שכמובן הוא רק התחיל בה, והיא עדיין רחוקה מאד מהשלמתה. העולם הרוחני הזה עדיין צריך אִמּוּץ וְחִזּוּק רוּחָנִי מְרֻבֶּה מְאֹד גַּם בְּלִבּוֹ שֶׁל כָּל יָחִיד, וְכָל־שֶׁכֵּן בְּחַיֵּי הַצִּבּוּר כֻּלּוֹ.
