אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל הִיא תּוֹלָדָה מֵהָאֱמוּנָה בְּאוֹרָהּ הָאֱלוֹהִי שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל זה מושג מיוחד של השראת השכינה בעולם, אשר מגלה אור אלוהי מיוחד, והוא הסיבה והתכלית לקיום העולם בכללותו. אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל הינה עמדה נפשית שהיא עוד יותר מרגש, כלפי כלל הציבור היהודי הקיים בפועל – האומה הישראלית כמות שהיא, וכלפי הפרט – כל אדם מישראל כשלעצמו. ואהבה זו היא תּוֹלָדָה מֵהָאֱמוּנָה, כלומר, נובעת מן האמונה בְּאוֹרָהּ הָאֱלוֹהִי שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, בשורשה העליון, בכך שהיא המשך של עצם בריאת האדם, כי "אתם קרויין אדם" (יבמות סא, א). מעשה בראשית מסתיים בבריאת האדם, כלומר, האדם הוא פרי הבריאה, וישראל, כפי שמסביר ריה"ל בספר הכוזרי, הם היורשים של התוך של הבריאה, של הפרי שלה, הקרוי 'אדם'. אמונה בְּאוֹרָהּ הָאֱלוֹהִי שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, היא גם אמונה בתפקידה הנצחי של תיקון העולם והעלאתו. גילוי התפקיד הזה כלפי כנסת ישראל, הוא מתן תורה. בבריאת העולם – "בִּדְבַר ד' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהלים לג, ו), ובפעם השנייה, בדבר ד' ניתנת התורה ונעשית הארץ – האומה, כנסת ישראל. אצל מי שמאמין בכך, נפתח מעיין אהבת ישראל.
אוֹרָהּ הָאֱלוֹהִי שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא לָהּ סְגֻלָּה עַצְמִית, כלומר, לא לזמן מסוים הוטל התפקיד הזה על כנסת ישראל, אלא זוהי הסיבה העצמית לקיומה ולהתהוותה, כמו שנאמר לאחר מתן תורה ומעמד הברית על קבלת המצוות: "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" (דברים כז, ט). לעתים מתווספת למישהו תכונה שלא היתה לו קודם. תכונה כזו יכולה להיות זמנית. למשל, ניתן למנות מישהו לשליט, אבל באותה מידה ניתן גם להוריד אותו מכסאו. לעומת זאת, הקשר עם אלוהים הוא סְגֻלָּה עַצְמִית בכנסת ישראל – "בָּנִים אַתֶּם לַד' אֱלוֹהֵיכֶם" (דברים יד, א). ודאי שאתם צריכים גם לתפקד כבנים, אפילו כעבדים – כאלה שמבינים שצריכים לעבוד. תפקוד זה הוא בהחלט תנאי למצבכם: אתם יכולים להיות במצב מעולה, או במצב לא טוב; במצב של גאולה, או של גלות, אבל אין זה תנאי לעצם היותכם בנים. שכן להיות בן של מישהו זה לא מינוי, ולא ניתן לבטל עובדה זו אפילו אם היחסים בינו לבין אביו יהיו הגרועים ביותר. זו סגולתו העצמית, הוא נושא בקרבו את התכונות הגנטיות של אביו ושל אמו.
סְגֻלָּה עַצְמִית שֶׁלֹּא תָּזוּז מִמֶּנָּה בְּכָל חֲלִיפוֹת הַזְּמַנִּים. בין בזמן גילוי הפנים ובין בזמן הסתר הפנים, כמו שאומרים חז"ל: "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים" (קידושין לו, א). הם יכולים להיות "בָּנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיהו ג, כב) ויכולים להיות בנים אהובים, אבל הם בנים בין כך ובין כך. ולכן "ישראל… אף על פי שחטא – ישראל הוא" (סנהדרין מד, א). יהודי יכול לעשות את כל העבירות, אפילו להתנצר, להתאסלם ולנסות להעלים את זהותו. בכוח הבחירה שלו הוא יכול להתרחק רחוק מאד ולעשות עבירות, והן מכבידות ומעמיסות עליו ומלכלכות אותו, אבל אינן מסוגלות לבטל את עצם טבעו. והראיה לכך היא שברגע שהוא מחליט לחזור בתשובה לקיים מצוות, הוא לא צריך שיגיירו אותו.
כאשר ישראל על אדמתם, המקדש בנוי, הכהנים בעבודתם והלויים בשירם ובזמרם, קל מאד לאהוב. למה לא? כולנו אוהבים דברים טובים ונעימים. גם במצב כזה חייב להתקיים כוח האהבה העליונה, אבל הוא לא בולט וחיוני כל כך, כי האהבה קיימת ממילא. אבל בְּיוֹתֵר צְרִיכָה אַהֲבָה עֶלְיוֹנָה זוֹ, וְסִבָּתָהּ הָאֱמוּנָה הַפְּנִימִית בַּשֹּׁרֶשׁ הָאֱלוֹהִי שֶׁלָּהּ, לִהְיוֹת מִתְעוֹרֶרֶת בְּקֶרֶב אַנְשֵׁי לֵב וָרוּחַ בְּעֵת יְרִידָתָהּ שֶׁל הָאֻמָּה בְּמַצַּב הָרוּחַ, בְּעֵת אֲשֶׁר רְמִיסַת קֹדֶשׁ וְזִלְזוּל דָּת יֵרָאוּ בְּכָל תֹּקֶף וְעֹז. כוח האהבה העליונה הופך להיות החיוני והמלכד ביותר דווקא בעת הירידה, הנסיגה, הזלזול והקושי. כאשר אין כמעט שום סיבה אחרת לקרבה, להערכה ולכבוד וישנם כאב וסבל, הוא הכוח היחיד שעדיין מקשר ומבטיח, בעצם קיומו, את הטוב. זהו כוח האהבה והאמונה שמה שלא יהיה ולא משנה באיזה מצב ירוד תשרה האומה, לא יפסק הקשר.
כמובן שאהבה אינה סלחנות או ותרנות באשר לפשעים עצמם, או לירידה, לזלזול, לגסות ולרמיסת הקודש שהם גורמים. את כל זה צריך לתקן ולשנות על ידי צעקות, בתוכחות או בכל דרך אחרת האפשרית לפי העניין. אך התשתית לתיקון הזה הינה עצם הקשר, האהבה, מה שאנחנו מכנים היום – אכפתיות. שהרי לכאורה לא מוטלת עלינו האחריות על מישהו אחר שלא שייך אלינו בגלוי, או הדאגה אם הוא יהיה בעולם או לא. אם הוא טוב – טוב, אם לא – לא צריך. כמובן שבתנאים כאלה האהבה קשה יותר, כי יש גם מלחמה, מאבק, התנגשות, התנגחות, התקצפות ורוגז, כי קשה להבליג. ובכל זאת, התשתית לקשר היא האהבה, והיא לא רק רגש טבעי שאפשר לכבות אותו, אלא כפי שמתבאר בסעיף א', מקצוע גדול בתורה.
ובגלל שהאהבה הזו חיונית ביותר, כי היא אולי התשתית היחידה שנותרה שמאפשרת קיום יחדיו למרות הקרעים והשסעים, יש צורך בלימוד גדול, הבנה עמוקה ואמונה איתנה, שֶׁעִם־כָּל־זֶה כֹּחַ יִשְׂרָאֵל גָּדוֹל הוּא וְעָצוּם לֵאלוֹהָיו. את העיקר הי"ב, "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" (נוסח הסידורים, על פי הרמב"ם), היה הרצי"ה קוק מפרש: "עם כל זה" – עם כל הגלות, הירידות והבגידות. האמונה צריכה להיות עם כל זה, לא "סטרילית" – כזו שאם המצב נעשה לא טוב מפסיקים להחזיק בה, זאת לא אמונה. וכדי שהיא אכן תהיה בעוצמה כזאת, לא די להכריז על הפרדוקסליות של האמונה, 'אני מאמין למרות הכל'. מה, אתה טיפש? הרי ככה אפשר להצדיק אמונה בכל דבר. כשבא הנביא בביקורת לעובדי עבודה זרה עץ ואבן, הם יכלו לענות לו: "עם כל זה אני מאמין!", מצוין, אבל זו טיפשות. "עם כל זה" ו"אף על פי כן" הם ביטויים המעידים על עוצמת האמונה, אבל גם העוצמה הזאת צריכה להתבסס על משהו. יש צורך בהבנה, הבאה על ידי העמקה בלימוד והגיון. זאת לא יכולה להיות סתם החלטה נפשית, שיהיה מה שיהיה, גם אם זה שיא הטיפשות – "אני מאמין, כי כך אני רוצה". לכן זה מקצוע, לימוד, עניין של הבנה עמוקה. לאחר שעברה את השלב הזה, עוצמתה בוודאי נבחנת ומתבלטת דווקא בניסיונות ובקשיים שהיא עומדת בהם.
וּלְהִסְתַּכֵּל בַּמָּאוֹר הַפְּנִימִי, כי המאור החיצוני מאכזב, אך המאור הפנימי הוא זה הַחוֹדֵר אֶת רוּחַ הַכְּלָל. הדבר שאפשר להיאחז בו כדי לבנות לימוד והבנה שיאפשרו להסתכל בַּמָּאוֹר הַפְּנִימִי, הוא רוּחַ הַכְּלָל. האדם צריך לחדור בהבנתו את רוחו של כלל ישראל ולהבין היטב את השורשים – תכונות היסוד של הנפש הישראלית, המתגלגלות והבונות את האומה מדור לדור וממצב למצב. זו צריכה להיות סקירה החודרת דורות של פרטים רבים, כשהם נתפסים לא רק כל אחד לפי אופיו או פעולתו, אלא כמכלול. כך ניתן לתת את הדעת ולהבחין מה המשותף ודומה שבהם, ואלו יסודות נפשיים מתבלטים מתוך הסקירה הזאת. אז, ניתן לעמוד על היסודות האלה, להבין ולְהַבְחִין שֶׁעִם־כָּל־זֶה כֹּחַ יִשְׂרָאֵל גָּדוֹל הוּא וְעָצוּם לֵאלוֹהָיו. לתכונות האלה יש, כמו לכל תכונה, פנים נשגבים ופנים זעומים. אלו תנועות נפש אדירות, שיכולות גם להביא לידי חוצפה והתפרצות. אבל התכונה העצמית של ההתפרצות הזאת אינה רשעות, אלא שאיפת מרומים בלתי מרוסנת, בלתי מאוזנת, שאינה יודעת את מסגרותיה, זה דבר שונה לחלוטין מסתם חוצפה.
למרות כל הדיבורים האלה, אנחנו מוצאים ביטויים לא פשוטים של הרב על אנשים מסוימים, כמו נורדאו[61] ובן-יהודה.[62] אנשים אחרים הוא אפילו כינה "הפסולת דמיסטרא דערב רב" (אגרות הראיה ח"א ריב). ונשאלת השאלה האם האידאולוגיה הזאת אינה עומדת, אחרי הכל, במבחן המציאות? התשובה היא שמובן שבקביעת העמדה באשר לאיש מסוים כמות שהוא, באשר למאורע מסוים או לתנועה חברתית מסוימת, יש גם צדדים של מחאה ושלילה. מה היא תוכחת הנביאים, אם לא דברים קשים ביותר? חלק מן העולים מרוסיה בעלייה השנייה, הסוציאליסטית המהפכנית (הרב הגיע ארצה קצת לפניהם, והם הגיעו עם כשלון מהפכת הנפל בשנת 1905) באמת עשו דברים נוראים. נורדאו, שהיה סגנו של הרצל, היה נשוי לגויה. זה היה דבר לא מקובל לחלוטין, במיוחד בשביל יהודי מזרח אירופאי, וכל שכן כשמדובר על מישהו שאנשים רואים בו מנהיג ודמות מופת. הרי אם היה בא לבית הכנסת, בוודאי לא היו מושיבים אותו ב'מזרח'. עכשיו, כמות שהוא, הוא יהיה דמות המופת והמנהיג? זה בהחלט מעורר מחאה קשה. אותם הדברים אמורים לגבי אנשי העלייה השנייה, שביקשו לקבוע את אופיו של היישוב. הם באים להכניס את כל הרוח הזרה? לא הצליחו שם, אז הם באים לפה?! קצת ענווה! אין השלכות מעשיות רבות לשימוש בביטוי "הפסולת דמיסטרא דערב רב". זו קביעת עמדה רוחנית, שמשמעותה שהרבה מהניסוחים הרוחניים והתרבותיים של אנשי הרוח מביניהם, הם ממזרים בתרבות שלנו. אמנם, גם ביניהם היו אנשים שונים בעלי השקפות שונות ומגוונות (שהיום לפעמים רק שמות הרחובות או הצמתים מעידים על קיומם…). גורדון[63] היה קרוב יותר, אבל סירקין,[64] אף שהיה ציוני, היה גם סוציאליסט, ומלבד זאת היה לו קשה אפילו לקבל את השפה העברית כשפת התרבות המתחדשת, ותמך ביידיש. כמו כן, צריך לזכור שמפלגה שלמה – 'פועלי ציון', קיבלה החלטה (שאחר כך שונתה) ששפת ההמונים תהיה יידיש, וצריך לדבר בה. עברית זו השפה הקלריקלית (דתית-פקידותית) של סידורים וכתבי קודש, של איזו בורגנות. גם בן גוריון השתתף באסיפה הזאת, אף שאחר כך שינה את דעתו.
כשנתקלים בביטויים הקשים, חייבים לזכור שאנחנו מדברים על המאבקים הקונקרטיים ממשיים, ובהם אין ותרנות או פשרה. אהבת ישראל אינה בשום אופן ויתור על הערכים, אבל היא כוללת גם אי ויתור מוחלט על כל יהודי. אני אתקוטט איתך, אבל אינני מוותר עליך. 'ערב רב' זה לא גדר הלכתי, אלא אמירה קשה, אבל לא על האנשים עצמם אלא באשר לתפיסה הרוחנית שלהם. ומי יודע, יכול להיות שאם היו שואלים את הרב, היה אומר שאולי התכונות הנפשיות שמביאות אותם לאמירות כאלה, נובעות מאיזה שרידים גנטיים של הקוזאקים של חמלניצקי[65] שהתערבו בהם… זה יכול להיות, אבל מכל מקום אין לכך משמעות מעשית.
וברור שישנם גבולות. יש גם אגרות אחרות, בהן מישהו שואל את הרב על בניו שהם כבר כופרים ולא מקיימים מצוות, והרב עונה שכל עוד יש זיק של קשר לאומה ולמעשיה, צריך לקרב אותם. אם הם ילכו מעבר לגבול הזה, אמנם עדיין ישנה אהבה אבל כבר אי אפשר לקרב אותם ולהכניסם לתוך הבית (עי' אגר' ח"א קמג). האנשים האלה היו אנשי גבול, אמנם הם לא עברו את הגבול, אבל הם היו קרובים אליו. הכינוי 'אבר מדולדל', בו השתמש הרב ביחס לאליעזר בן יהודה – הוא קודם כל אבר שלנו, אבל אם הוא לא רואה במהותו ובזהותו היהודית דבר מעבר לשפה העברית, ברור שהקשר רופף ביותר. איזה מסקנות צריך להסיק מזה? הרב קוק קיבל את אליעזר בן יהודה אצלו, גם אחרי שכינה אותו 'אבר מדולדל'. אדרבא, זה אחד הסיפורים המופלאים: בן יהודה הגיע לרב קוק כדרכו מפעם לפעם, לשאול למקורות על איזו מילה שרצה לחדש, והרב היה עונה לו. כשעמד לצאת, אמר לו הרב: "נו, אולי הגיע הזמן לחזור בתשובה?", וכך הוא יצא ומת אחרי יום או יומיים. זה ודאי לא ויתור, לא ביחס המעשי ולא בדאגה לאחר.
התשתית של אהבת ישראל לכלל ולפרט, היא הקשר החזק בין בני ישראל. זה שיש באופן קונקרטי גם מאבק ומלחמה זה נכון, אבל זו לא מלחמה על מנת להשמיד, לא מאבק כדי לנצח במובן של מיגור האויב, אלא (בדומה לתוכחת הנביאים) כדי לחשוף באנשים האלה את הקודש, מתוך אמונה וידיעה שיש בהם קודש. כל אחד יכול לעשות את חשבון נפשו, עד כמה הוא באמת מסוגל לערוך מאבק כזה. יתכן שלא תמיד, שהרי לכל אחד יש גבולות, ויש מצב שבו אולי כבר לא ניתן לעשות הרבה. אבל מצד האכפתיות, הכאב שלך על האדם הזה, אפילו שאתה לא יודע איך לגשת אליו ומה לומר לו, זוהי אהבת ישראל. ישאלו: "למה כואב לך, הרי הוא כזה וכזה, שמכל צד ומכל פינה הוא בלתי נסבל מבחינתך, למה לך להצטער עליו?!". והתשובה היא: "מפני שהוא אחי. מפני שהוא בן ישראל – אני מצטער וזה דוקר אותי".
בַּמָּאוֹר הַפְּנִימִי, הַחוֹדֵר אֶת רוּחַ הַכְּלָל, וְשֶׁמִּשְׁכָּנוֹ הוּא גַּם־כֵּן בְּכָל נֶפֶשׁ פְּרָטִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּי אוֹ בְּסֵתֶר, גַּם בַּנֶּפֶשׁ הַנְּסוֹגָה מְאֹד, אֲשֶׁר סָרָה הַרְבֵּה מִדֶּרֶךְ ד'. אמנם, זה הַגִּלּוּי שֶׁמְּגַלֶּה הַצַּדִּיק. לא כל אחד יכול לעשות זאת, כי לא פשוט להיות בעל כוח לאהוב את מי שנמצא כל כך רחוק, למצוא את השורש האמתי של עַצְמִיּוּתָהּ שֶׁל הָאֻמָּה בְּכָל עֹז חַיָּיו, אֶת הַטּוּב הָאֱלוֹהִי הַצָּפוּן בְּקִרְבָּהּ, ולהבחין שזה קיים גם בנפש של האדם המקולקל הזה. והטוב הצפון הזה פּוֹעֵל לְטוֹבָה קודם כל עַל הָאִישׁ הָעוֹסֵק בַּסָּנֵגוֹרְיָה הָאֲמִתִּית הַזֹּאת, ואחר כך על מי שמלמדים אותה עליו, לְרוֹמְמוֹ מֵעַל שִׁפְלוּת הַחַיִּים הַגַּסִּים וְהַמֻּגְבָּלִים, הַהוֹלְכִים קְדוֹרַנִּית בְּזַעְפָּם הֶעָגוּם.
אנחנו חיים ברובד מסוים של המציאות, בין בני אדם, ורואים כל יום את כותרות העיתונים והחדשות. אלה כוללות פעמים רבות כל מיני דברים בלתי נעימים, ואז עוצמת ההטרדות גורמת לתחושה שהמצב לא תקין. פה יש שחיתות, ושם יש גניבה, וכאן בוגדנות ואכזבה. ככל שהחברה גדולה יותר והחיים החברתיים יותר אינטנסיביים, הדברים גלויים יותר ובאים במנות גדושות. אדם עלול לשקוע בשִׁפְלוּת הַחַיִּים הַגַּסִּים וְהַמֻּגְבָּלִים, לחשוב שהתערובת הבלתי נעימה הזאת של יצרי ממון, תאוות בשר, טיפשות ושקר, "זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב, יג) וחזות הכל. רבים האנשים המבוגרים ובעלי הניסיון שהם ציניים. כשהם נתקלים בשחיתות כזאת הם אומרים: "כולם גנבים, מושחתים, ככה זה". זה נורא, זה שיקוע מוחלט, כבר אין שום מאבק נגד זה. אם ינסו לעודד אותם ולומר שפלוני אינו גנב, הם יאמרו שזה רק מפני שעוד לא היתה לו הזדמנות. לדעתם, אין אמונה ואין יושר. הצדיקים היחידים, כביכול, הם הטיפשים הגמורים, שגם כשיש להם הזדמנות להרוויח מעוול הם לא רואים אותה. זו תפיסה איומה, לפיה החיים הוֹלְכִים קְדוֹרַנִּית, בקדרות, והכל מזולזל ונפול.
לעומת זאת, מי שמגלה סניגוריה, מי שמגלה את עצמיות הדברים הגדולים, החיים והקיימים, צריך בוודאי גם הוא להתייחס אל השחיתויות, אבל כקצף על פני המים. הדברים הרעים האלה הם הזמניים, החולפים. יש כאן דברים עמוקים, אמתיים, שמפעם לפעם מפליאים אותנו בגילויי הגבורה, המסירות והצדקות הנפלאה, אשר למולה עומדים אפילו הציניים ומודים שזה משהו מיוחד, ושאם היו יותר אנשים כאלה, זה היה מאיר את כל העולם. מי שמתבונן אל עומקה של המציאות, אל עצמיות האור האלוהי השרוי בה, מחובר לא רק לחיים הרגילים שכל אחד מאיתנו חי בהם, אלא לשורשם. המצב המקולקל לא מייאש אותו, אלא אדרבא, נותן לו עוצמה לתקן. קודם כל לימוד הסנגוריה פועל עליו, מזכך ומרומם אותו, ואחר כך הַפְּעֻלָּה חוֹזֶרֶת בְּאֹרַח סְגֻלִּי עַל כְּלָלוּת הָאֻמָּה וּפְרָטֶיהָ. כאשר יש אדם נעלה יותר, יש לכך השפעה, גם אם לא ישירה, על כללות האומה. אדם כזה הוא מופת (אפילו שהוא לא חושב כך על עצמו). עצם העמדה שלו הופכת אותו לכזה. ר' אריה לוין[66] לא היה מרצה מופלא ולא כתב מאמרים וספרים, אבל אנשים שהכירו אותו, מספרים שלחיצת היד שלו, החיוך שלו, עצם המציאות שלו, עשו מהפיכה נפשית. בנוסף לכך, יש למציאותו של אדם גדול גם השפעה סגולית. נוצר חיבור למשהו הטוב והעמוק שבנפש הזולת, שעל ידו ניתן לְהַכְנִיס בָּם כֹּחַ מְעוֹרֵר, אך לא לזעף אלא לְחֵן וּלְחֶסֶד־אֵ-ל, שֶׁיְּפַלֵּס לָהֶם אֹרַח לִתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה. לא מיראה, אלא מאהבת ישראל, מאותו החיבור אל האור האלוהי העצמי שקיים בכנסת ישראל, באומה הישראלית ובנפשו של כל יחיד מישראל.
