ד – אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל, פסקה א

בתוך המושגים אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וסָּנֵגוֹרְיָא, הרב מבחין בין היחס הרגשי (עֲבוֹדָה הֶרְגֵּשִׁית), לבין היחס האינטלקטואלי (חָכְמָה). האמת היא שהבחנה זו, הנוגעת לכלל ענייני המוסר, היא הבחנה של הרמח"ל[60] בהקדמתו ל'מסילת ישרים'. שם הרמח"ל אומר שמקובל לחשוב שחסיד וירא שמים זה אדם עם התרגשות מאד גדולה, שממילא גורמת לו לכל מיני ביטויים של צומות, סיגופים, גלגולי שלג ובכיות – ולא היא. להיות חסיד, איש מוסר וירא שמים, זו חכמה גדולה מאד. כך הרב אומר כאן ביחס לאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וְהָעֲבוֹדָה שֶׁל הַסָּנֵגוֹרְיָא עַל הַכְּלָל וְעַל הַפְּרָטִים: זה לא רק עניין של התרגשות, שיש אדם מסוים שנולד עם רגש גדול מאד ואז הוא מתרגש, אבל אדם שלא נולד עם רגש כל כך חזק זה לא נוגע לו. כמובן שצריך גם מידה מסוימת של רגש, הרי לכל אדם סביר יש רגשות, ולא מדובר על אנשים ללא רגש בכלל. אבל העיקר הוא לא הרגש, כִּי־אִם מִקְצוֹעַ גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, וְחָכְמָה עֲמֻקָּה וּרְחָבָה. זה דורש עיון בדברי תורה, הבנה כיצד היא מתייחסת לכלל ישראל ולכל פרט ופרט, כיצד היא מגדירה את העם ויעודו וכיצד היא מוכיחה אותו. כל יחיד ויחיד נקרא "אָחִיךָ" (ויקרא יט, יז) ו"רֵעֲךָ" (שם יח). צריך ללמוד כיצד יש להוכיח את האח והרֵע ואיך לתקן את העוולות. כדי להבין היטב מהו יחס התורה לישראל ככלל וכפרטים, צריך לראות את מכלול הדברים, וזה מקצוע גדול בתורה כמו כל המקצועות, הכולל השוואת פסוקים ועניינים ועיון בכל משמעויותיהם. זו חָכְמָה עֲמֻקָּה וּרְחָבָה, כמו שבכל מקצוע של תורה לא די ללמוד בשינון, בשקידה וביגיעה, אלא צריך גם חכמה כדי לדעת איך, מתי ובאיזה הקשר ליישם את הדברים הכתובים. לחכמה זו יש עֲנָפִים שונים: איך לדון את הדברים, מה יש על פני השטח ומה יש מעבר לכך, איך להוציא את הדברים העמוקים לאור, ואיך להטות לטובה גם את הרצונות שבאו לרעה. המושגים סָּנֵגוֹרְיָא ואַהֲבַת יִשְׂרָאֵל, כוללים את כל הדברים האלה ויותר מהם, ולא רק התרגשות של ריקודים, חיבוקים ונשיקות. כמו שתּוֹרַת חֶסֶד זה לא רק לקחת כל מה שיש לך ולתת לכולם. הרבה פעמים צריך להעמיד את האדם על מה שהוא – כיצד הוא יכול להתפרנס ולעבוד, לסייע לו לפעמים בממון, לפעמים בלימוד ולפעמים אפילו בתוכחה, כי גם זה יכול להיות ביטוי של אהבה. תּוֹרַת חֶסֶד היא מקצוע עמוק מאד שיש בו ענפים שונים, וכך גם אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וְהָעֲבוֹדָה שֶׁל הַסָּנֵגוֹרְיָא עַל הַכְּלָל וְעַל הַפְּרָטִים.

חלק גדול מהַסָּנֵגוֹרְיָא עוסק לא בפעולות עצמן, אלא במטרה. כמו בכל חכמה, המטרה נותנת את המשמעות לפעולות. לא תמיד אפשר לעמוד על הדברים מתוך התבוננות בפעולה בודדת שמנותקת מן התהליך, המטרה או המגמה הכללית. למשל, "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" (משלי יג, כד), אבל אותו האב טוען שהוא אוהב את בנו, עובדה שאינו מכה אותו. אלא שלא מפני אהבתו הוא לא מכה אותו, אלא מפני שאינו רוצה לטרוח. ודווקא על מי שלא חושׂך שבטו, אפשר לומר "ראה מה שהוא עושה לילד – בטח הוא שונא אותו". אך האמת היא שהוא עושה את זה דווקא למענו. לפעמים כשהפעולה מנותקת ממטרתה וממגמתה, החכמה שבה נדמית בדיוק ההיפך ממה שהיא אמורה לשרת.

בשביל לסנגר צריך להיות מלא באַהֲבַת יִשְׂרָאֵל, וכשאוהבים רוצים להיטיב. סָּנֵגוֹרְיָא היא היכולת לשים לב ולבודד את התכונות החיוביות ולפתח אותן, גם במציאות קשה שיש בה גם תכונות שליליות. כמובן שגם לגביהן יש לנקוט את הפעולות המתאימות, אבל המרכז והמטרה הם הפעולות החיוביות של ישראל. צריך לנקות את הדברים השליליים כדי להשאיר את הדברים החיוביים, כמו שלימדה ברוריה את רבי מאיר, שייתמו חטאים ולא חוטאים (ברכות י, א). זה שהאנשים המסוימים האלה חוטאים – על זה אין ויכוח, היא לא אומרת לו להתעלם מהמציאות ולחשוב שהם כן טובים. אבל צריך להתבונן: מה לא טוב בהם? רק החטאים שלהם. לכן צריך לא להשמיד אותם, אלא להפריד בינם לבין חטאיהם. זו עבודה מורכבת מאד, היא בודאי כוללת גם הארת פנים וגם תוכחה, גם הטבה וגם נזיפה, גם קרבה וגם ריחוק – הכל. על כן אמרו חכמים "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז, א), כאילו בבת אחת האחת דוחה והאחת מקרבת. היחס למציאות ישראל, ככלל וכפרטים, היא תמיד פעולה מורכבת, לכן מה שקובע בה זו המטרה. וכשהיא נובעת מידיעה אמתית בתורה ומחכמה עמוקה, חכמת הנפש והשכל, היא יוצרת את האמצעי המתאים לאותו האדם באותה השעה ובאותו המצב, כדי להשיג את המטרה.

מסופר שבשנות העשרים, לא רחוק מבניין ישיבת מרכז הרב היתה מסעדת פועלים, כאשר המסעדות אז בדרך כלל לא היו כשרות וגם עבדו בשבת. פעם אחת בליל שבת הגיע יהודי לבית הרב, שהיה באותה עת הרב הראשי, וקרא לו: "כבוד הרב! כאן ליד, ממש קרוב – ברחוב הנביאים המסעדה עובדת בשבת, אנשים אוכלים ומבשלים תוך חילול שבת, צריך למחות!". הרב ענה לאותו יהודי שזה נכון ובאמת צריך למחות. מאד כאב לו כמובן על העניין הזה, הוא לא היה רגיל לכך, כי בקהילות בעבר גם יהודים שלא שמרו שבת לא עשו את זה ליד הרב, בכל זאת היתה איזו מידה של כבוד, ופה זה היה ממש ליד הבית שלו. לא היתה אז פנימייה, ולכן רוב התלמידים כבר לא היו בישיבה אלא הלכו לדירות שכורות באזור הישיבה. הרב אסף מִסְפָּר תלמידים, המתין זמן מה, שאל מה בדיוק קרה, והקפיד שלא יהיו עשרה שיבואו אתו להוכיח את אנשי המסעדה ולומר להם שאסור לחלל שבת, כדי לא להכשילם בחילול שבת בפרהסיא, שזה הרבה יותר חמור. בוודאי שצריך למחות, ובמסירות, ועם זאת לחשוב גם על החוטא, שלא להכשיל אותו ביותר ממה שהוא חשב לעשות. זה מקצוע גדול וחכמה עמוקה של צירוף של שיקולים הלכתיים, מוסריים, נפשיים ואחרים.

במקום שבו אין עבירה גלויה, צריך הרבה יותר לסנגר, כדי לבנות בשומעים את התשתית של יחס נכון. יהודי אחד שהיה תלמיד בסמינר המורים של המזרחי כאשר הוא נפתח בירושלים, יום אחד התלווה בתוך קבוצה של אנשים שונים, ביניהם רבנים ואנשים צעירים, אל הרב קוק שהלך מביתו לאיזה מקום. הם עברו אז סמוך לרחוב יפו בירושלים, שם היו הרבה מאד אתרי בנייה, זה היה ביום חול רגיל בשעות לפני הצהריים, וראו בחורים צעירים שעובדים בבניין (אז פועלי הבניין היו יהודים ברובם הגדול). אחד הרבנים שהלך על יד הרב, התמרמר ואמר: "מה זה! אלה – הם לא מניחים תפילין!". כמובן, הוא לא יכול היה לדעת מי יותר מי פחות, אבל נראה היה לו שהם מתאימים להיות כאלה שלא מניחים תפילין, שכן זאת היתה המציאות הרגילה. הרב הקשיב לזה ומיד הגיב ואמר: "נכון, אבל הם מניחים על עצמם אבני ארץ ישראל". אולי אותו יש צדק בטענה אודות ביטול מצוות התפילין, אבל זה לא בטוח. מה שבטוח הוא שהם עושים משהו חיובי, ואסור להתעלם מזה. זה יסוד גדול, כי מי שמניח על עצמו את אבני הארץ על מנת לבנות אותה, זה פתח גדול שגם יניח תפילין מצד כבוד האומה ומסורתה. ובודאי שיש להפנות את תשומת ליבו של אדם ממורמר על דבר נכון וצודק, לכך שהעבירה אינה המציאות כולה, אלא באותה המציאות המסובכת יש גם צד חיובי שהוא פתח לתשובה, להשלמת הדבר. מי שמוכן ורוצה לשאת על גבו אבנים כבדות כדי לבנות את ארצו ואת מולדתו, יש מבוא לדבר איתו גם על השלמת המסירות הזאת, גם מבחינה רוחנית, תרבותית ואמנותית. זה לא אבוד כמו אצל יהודי שכבר התבולל לגמרי. גם זו חכמה גדולה מאד. הרב ידע לא פחות מרבנים אחרים מה קורה, שהרי דווקא בהיותו רב ראשי באו לפניו כל הבעיות, הצרות והאירועים שהתרחשו במושבות ובערים. באו אליו גם ארגוני פועלים כדי שינסח על פי דין תורה הסכמי עבודה הוגנים וצודקים בין ההנהלות לבין הפועלים והעובדים. הוא הכיר וידע היטב את המציאות הכוללת בארץ ובגולה. הַסָּנֵגוֹרְיָא היא עבודה וחכמה, לא רק התרגשות הלב. זה שיקול דעת מדויק שנובע מתוך ידע והעמקה, ושיקול הדעת הזה קובע כיצד מוציאים לפועל תּוֹרַת חֶסֶד בכלל, ואת אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וְהָעֲבוֹדָה שֶׁל הַסָּנֵגוֹרְיָא עַל הַכְּלָל וְעַל הַפְּרָטִיםבפרט.