הרב מתמודד כאן עם שאלה שלעתים מתעוררת בלי משים: אמנם, המטרה של התורה ושל הרוחניות הישראלית היא מטרה גדולה, אידאלית ונכבדה; אך נראה שאלה שמקדמים אותה הם הצדיקים העליונים, החכמים והגיבורים, אלה שמקבלים את המשימה הזאת על עצמם בדעת וברצון. בשביל מה צריך את כל שאר היהודים הפשוטים, הרגילים, שהם כל כך רחוקים בפועל מן המשימה הגדולה הזאת? השאלה הזאת מתעוררת לפעמים לאחר שמתאכזבים מאנשים. אז, מביטים באורחות החברה היהודית וכל מה שיש בה, ונוצרת באדם תחושה שאילו היה הדבר בידיו, יכול להיות שהיה מוותר על הרוב ואומר שהם מיותרים. שאלה זו עלתה בחריפות רבה בזמן המשבר והמפנה בתולדות העם היהודי, כאשר התנועה הלאומית מצד אחד, והיהדות הדתית מצד שני, עמדו נוכח ההתבוללות וההגירה הגדולה לאמריקה וניסו לגייס ולקרוא לדגל את התכונות החלוציוֹת של גבורה, הזדהות עם האומה לדורותיה, ערכיה ומורשתה, ולא נענו כל כך. האכזבה מילאה את ליבם. מעטים שבמעטים היו אלה שרצו לעלות לארץ ישראל והבינו שזה מעשה חשוב. ומהם, מעטים אכן עלו והצליחו להחזיק מעמד בארץ. גם מספרם של שלומי אמוני ישראל במובן הרחב, הלך ופחת. הנימוקים בסגנון: "אבל זו מורשתנו כשלושת אלפים שנה, איך נבגוד?!" פעלו רק בקרב מעטים. היתה התפשטות, הגירה, נסיעה, התבוללות או התבוללות למחצה, לשליש ולרביע, והתרחקות. מתוך מר האכזבה, עלו קריאות כמו: "אלו לא יהודים בכלל! מי צריך אותם? הם מיותרים! הם רק מטען עודף על גופה של האומה. צריך להיפטר מהם! רק החלוצים הגיבורים, או השלמים והמאמינים – הם היהודים. השאר זה –"
כל תנועה ראתה את גיבוריה היא. התנועה הלאומית ראתה את החלוצים, שהיו מוכנים להתמסר לאידאל של ישוב ארץ ישראל והקיום הלאומי בה. התנועה הדתית ראתה בעיקר את אלה שהיו מוכנים לוותר על אפשרויות רבות, ולהתמסר במלוא העוז למען המשך המסורת. אלה בדרך כלל לא חפפו את אלה, וכל אחד מוכן היה לוותר על השני. היו יהודים ליברלים ואנשי תרבות שאמרו שהיהדות שלהם היא דווקא להיות אור לגויים בכל הארצות, וכמובן שלדעתם החלוצים והדתיים כאחד לא טובים. וכל קבוצה שאלה במר נפש: "איך זה שהם לא מבינים?!". כמובן, היו גם יהודים שלא השתייכו לשום קבוצה, וכל מה שעניין אותם היה לחיות ולהתפרנס.
זו שאלה קשה גם מבחינה נפשית. פעמים רבות אדם מרגיש שאין לו קשר לאנשים הנראים כחסרי תועלת, וגם אם היה, חבל בכל אופן על המאמץ להתקרב אליהם. ואם יאמר לו מישהו: "אלו אחים שלך!", יענה: "איזה אחים?! הם שום דבר! הם לא מועילים בכלום, הם לא מזדהים עם שום דבר". הרב מצייר כאן תמונה שונה. כמו שלגבי הגוף, אדם יכול לפעמים להגיד שהוא לא צריך את הגוף שלו. הוא סתם מטריד ומסיח את הדעת: פעם קר לו ופעם חם, פעם רעב, פעם צמא ופעם עייף. ויש עוד כל מיני דברים שצריך לטפל בהם: את השיער צריך לסרק ואת הציפורניים צריך לגזור, וצריך להתרחץ… לפעמים, יש אנשים שמרוב שהם רוצים להגשים איזו מטרה גדולה, חולמים שלא יצטרכו לישון, לאכול או לטפל בכל מיני צרכים גופניים. הם חשים שכל זה ללא צורך. אבל דווקא הנשמה החזקה צריכה כלי חזק, גוף מפותח, גדול (או על כל פנים, בריא), רב אברים שיש בו גם ציפורניים, גם זרועות גם איברים פנימיים, וגם כל שאר מה שנצרך לתפקוד התקין. כך הוא גם לגבי הקיום הלאומי. הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּנוּ, אומר הרב, גְּדוֹלָה הִיא. אם היתה קטנה, באמת יכולה היתה להסתפק בקהילה אחת, אבל גְּדוֹלָה הִיא, חֲזָקָה וְאַדִּירָה.
חוֹמוֹת בַּרְזֶל הִיא מְשַׁבֶּרֶת, הָרִים וּגְבָעוֹת הִיא מְפוֹצֶצֶת. כלומר, הנשמה הגדולה, עניינה לתקן עולם מלא, שיש בו הכל: תהומות והרים, בוז וקלון, כבוד, הדר ותפארת, הרים ושדות. את כל העולם הזה צריך לתקן, בכל דרגותיו, מן הגשמית לגמרי ועד הרוחנית, הערכית והמוסרית. התיקון הזה לא יוכל להתבצע אם לא נהיה מחוברים אפילו לצד אחד מצדדי העולם, ולא נחווה אותו לגמרי. חיבור זה נעשה על ידי מציאותו של יהודי המחובר לצד הזה בכל מאודו. שם הוא מוצא את עצמו, שם הוא מחובר, את זה הוא אוהב. הוא מרגיש שללא זה, ויהא זה מה שיהיה – בית, שדה, כסף, כבוד, חברה, ספרות, מוזיקה, רעיונות, ארגונים, מעשים או חומרים מסוימים, הוא לא יוכל לחיות. אם אין חיבור גמור למשהו, אין גם נטייה לתקן אותו, כי אם יש איתו בעיות, חושבים שאפשר פשוט לוותר עליו. אבל האמת היא שאי אפשר לוותר על שום דבר ושום צד מצידי החיים והעולם. את הכל צריך להעלות ולזכך, אבל זה אפשרי רק אם החיבור הוא חיבור שלם וגמור. יש צורך להפנים את כל האידאלים, התענוגות, ההנאות וההרגשות כדי להעלות, לזקק ולתקן אותם. זה יוכל להיות רק באופן שיהיה יהודי המחובר לזה: זה יטריד אותו, ייצור בו תסיסה, וכל כולו יהיה שאלה מה עושים עם זה, "אתם", יאמר אותו היהודי, "הרי לא יכולים לוותר עלי גם אם אתם רוצים, כי אנחנו אחים. אז מה תעשו איתי? אני מדען או נגן או סנדלר ואני מחובר לזה, אלה חיי. אני רואה את היופי שבזה, את העונג שבזה, ואני יהודי. אז מה אומרת על זה התורה, המסורת? סללו לי דרך!". אנחנו שומעים דברים בסגנון הזה מכל עבר כל הזמן, ואלה הקושיות הקשות, שכל הזמן עומדות על הפרק.
יש כאלה שעל מנת להקל על התהליך, רוצים לגזור במספריים חלקים גדולים מן העולם ומן המציאות, ולהכריז על מה שנשאר כמלכות היהדות, מתוך אמירה שאת השאר לא צריך. אך טענה זו איננה נכונה, משום שצריך גם את החלקים שהם חתכו – עובדה שהם קיימים. אדם יכול לומר שהוא מסתדר עם שתי אצבעות, ואת השאר אפשר לחתוך, אבל אם ננסה, נראה שההפרדה גורמת לכאב גדול, וכנראה שלא כדאי לוותר עליהן כל כך מהר. אם כואב להיפרד ממשהו, אז אולי באמת יש לו איזה ערך ותפקיד. העוצמה הגדולה שקיימת בנשמה הישראלית והתפקיד הגדול המוטל עליה, הם לשבר חומות ברזל, לפוצץ הרים וגבעות, לסלול דרך בכל. לא לתת למחיצות הברזל ולהרים לגדור מציאות, להגיד "שם זה הגבול, ומעבר לזה לא מעניין". זה כן חשוב וכן מעניין! מה יש בתוך ההר? מה מסתירה חומת הברזל? אפשר לשבר את זה רק על ידי הבנת שורש החטאים, ובעזרת כוח התשובה הגדול, רתימת הכוחות האלה לקודש. הנשמה הזאת רְחָבָה הִיא מֶרְחַב אֵין קֵץ, היא לא נעצרת, אִי־אֶפְשָׁר לָהּ לְהִתְכַּוֵּץ, מפני שהיא נוצרה לשם תיקון העולם כולו. זה לא עניין שאפשר להסתפק בו במועט, שכן לא לשם כך נברא העולם ונוצרה הנשמה הזאת.
מֻכְרַחַת הִיא לְהִתְפַּשֵּׁט. החיות הזאת, עוצמת הקיום שיש למִילְיוֹנֵי הַנֶּפֶשׁ – באופיים, בנטיותיהם, בחיבור שלהם לכל מה שהם מחוברים. הנטייה לעסוק במשהו, להיות קרוב אליו ולחוש אותו בכל הכוח, יונק מן השורש, מן הנשמה הישראלית הגדולה. זו משמעות האמירה שהנשמה מתפשטת עַל כָּל אֵלֶּה מִילְיוֹנֵי הַנֶּפֶשׁ, ומציבה אתגר. כל המרחקים והסתירות האלה: בחירה בדבר מסוים, יוצרת סתירה לדבר אחר. ואם ננסה לבחור משהו אחר, גם הוא עומד בסתירה למשהו. סתירות אלה צריך לפתור, למצוא דרך לכלול את הכל, את כָּל אֵלֶּה מִילְיוֹנֵי הַנֶּפֶשׁ הַיִּשְׂרְאֵלִיּוֹת שֶׁלָּנוּ, בְּכָל דַּרְגוֹתֵיהֶם. זה לא עניין של מספר, אלא של דרגות – של הגיוון והשוני שביניהם. אלו לא מיליונים של חיילים שכולם אותו הדבר. דווקא השוני בדרגות, בתחושות ובחוויות העצמיות של כל אחד מהם, נותן משמעות לכך שהנשמה מתפשטת על כל אחד מהם.
בְּכָל עֲלִיּוֹתֵיהֶם וִירִידוֹתֵיהֶם. כל אחד לפי אופיו, יכול להיות בעליה או בירידה. מה שלא תהיה נטייתו, הוא יכול להיות נעלה או שפל. "האי מאן דבמאדים, יהי גבר אשיד דמא (תרגום: זה שנולד במזל מאדים יהיה אדם שופך דם). אמר רבי אשי: אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא". (שבת קנו, א). הוא יכול להיות "אשיד דמא" כפשוטו – רוצח ממש, או "גנבא" שבא על מנת להרוג. הוא יכול להיות "טבחא" שזה חצי רוצח, בהכשר, ויכול להיות "מוהלא" – מי שמכניס לבריתו של אברהם אבינו. שם הדם מתקדש וניתן לו ערך של ברית – "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז, ו). יש עליות וירידות בכל אופי, בכל סוג של נטייה, וכולם נצרכים. גם לנטייה לכישלון המוסרי הנורא ביותר – רצח, יש סיבות נפשיות. היא נגרמת מאיזה סוג של סתירה במציאות, בנפש, או מאיזה סיבוך פנימי נורא, שבגללו אדם לא מוצא את עצמו ונוקט בפעולה כל כך איומה. גם את זה צריך להבין ולתקן. ודאי שצריך לשלול את הרצח, אבל לא די בכך. אלא צריך גם להבין מאין הוא בא, מה קרה בנפש הזאת, בחברה הזאת ובסביבה הזאת, עד שאדם היה מסוגל לרדת כל כך, עד כדי רצח. ההסבר לא יזכה אותו במובן הפשוט של שלילת החומרה שבמעשה, אבל צריך לזכור שהנפש הזאת היא תשתית, לתיקון העולם ולתיקונה היא. גם אפיקורוס, כמה שלא ירחיק עצמו מישראל ותורתו, עדיין בעמדו הוא עומד. נכון שהוא מרחיק את עצמו, אבל "אף על פי שחטא – ישראל הוא" (סנהדרין מד, א). ולכן, אף שלפעמים אין בידי בית דין אמצעי אחר אלא לגזור עליו עונש חמור, עדיין יש בזה תיקון וכפרה. "מי שיש חילול השם בידו – אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק. אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת" (יומא פו, א). זה לא ייאוש מן הנפש הזאת או ויתור עליה ועל תיקונה. בעָניינו, אין לנו בתי דין ואנחנו לא יכולים לגזור מיתה על אנשים. אולי זה לטובה, כי אז כל מה שאפשר לעשות זה רק להתבונן על דרכי תיקון אחרות. כל תיקון הוא דבר מסובך מאד, כיצד גם משנים את הדרך וגם משמרים את עיקר הניסיון שנצבר. משמרים את עיקר הכוחות, אבל מעלים אותם לדרגה גבוהה יותר.
בְּכָל הֶהָרִים שֶׁעָלוּ שָׁמָּה וּבְכָל הָעֲמָקִים שֶׁיָּרְדוּ שָׁמָּה, לפעמים אדם מביא את כישרונו ואת אופיו אל מרומי ההר, הוא נעשה דמות מופת בשימוש המושכל בכוחותיו. ולפעמים, ירד בתחתית הירידה, וכולם מצטרים על "האי שופרא דבלי בארעא" (ברכות ה, ב). התכונות היפות שהיו לו, שלבסוף יצאו עקום ורע. בְּכָל מְרוֹמֵי קָרֶת שֶׁהֵם עוֹמְדִים שָׁמָּה בְּרֹאשׁ מוּרָם, יש יהודים שהם במְרוֹמֵי קָרֶת – קרייה, עיר, ישוב בני אדם נכבד, והם מכובדים ומפוארים. ויש כאלה שהם בְּכָל הַחוֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁמָּה – אותם היהודים שהיו צריכים לברוח, להסתתר בשפל, לעטות על עצמם בגדים לא להם כדי להסתיר את יהדותם ואת פרצופם מֵעֹצֶר בּוּז וְקָלוֹן, עָמָל וְיָגוֹן. גם הם, שמצאו בעצמם את הכוחות האלה להתחבא בחורים ולחיות שם את חייהם, גם כושר ההסתגלות המופלא הזה, של לחכות לימים טובים יותר, גם זה צריך עיון, תיקון ויחס, לא רק שלילה ובוז.
בְּכֻלָּם בְּכֻלָּם נִשְׁמָתֵנוּ תִּתְפַּשֵּׁט, אֶת כֻּלָּם תְּחַבֵּק, אֶת כֻּלָּם תְּחַיֶּה וּתְעוֹדֵד, יש בה גם נחמה, חיבוק של קרבה, לא רק שלילה לא רק דחיקה. מדובר אפילו על העבריינים, המוגדרים כפושעים בקריטריונים ההלכתיים. "שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז, א), "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים ב, ו). יש גם חיבוק, צריך גם להחיות ולעודד. גם המעט שבמעט שנשאר בקשר שבין אותו יהודי, המתחבא בחורים או העומד בראש קרת (שיכול להיות רחוק עוד יותר מזה שמתחבא בשפלותו) – המעט של אופי יהודי, תכונה יהודית, או משהו אחר, זה מחייה אותו. זה מחבק אותו, כלומר זה המגע אליו, אל מצבו ואל מה שמסביבו. כי הניסיון שלו הוא יחודי, יחידאי. אם נשכיל לגרום לתהליך נכון של תשובה ושל התקרבות, הוא יביא איתו את כל הניסיון, הרגשות והכוחות שלו, אל אוצר הנשמה.
אֶת כֻּלָּם תְּחַיֶּה וּתְעוֹדֵד, אֶת כֻּלָּם תָּשִׁיב לִמְקוֹם בֵּית חַיֵּינוּ. כולם ישובו אל ליבה של האומה, שהוא מרכז הנשמה מבחינה רוחנית – שיא הקדושה, וגם מרכז ולב האומה מבחינה לאומית-חברתית. תהליך התשובה הגדול, האמתי במובן זה שהוא לא רק מתעלם, גוזר ומחליש את הכוחות שפעלו קודם, אלא מתעמק בסוד הקיום של אותה נפש, במה שהחייה אותה, ומביא את כל הסוד הזה כולו איתו אל מְקוֹם בֵּית חַיֵּינוּ. לא בִּכְדִי משתמש הרב במונח הזה. בבית המקדש, היתה אבן השתייה שממנה הושתת העולם: "והאבן שתיה לפני ההיכל שממנה הושתת העולם. שלמה שהיה חכם עמד על השרשין היוצאין ממנה לכל העולם, ונטע בהם כל מיני אילנות". (תנחומא קדושים י). כל אילן יכול לצמוח שם, היכן שעבר העורק שלו, עורק המים והשמש והקרקע, ומשם זה התפשט הלאה בכל העולם. זה ביטוי של הרצון שלא לוותר על שום גוון, לא להגיד "פה זה קרקע סלעית, פה צריך להיות רק סוג אחד של צמחים וזהו". כולם מחוברים אל בֵּית חַיֵּינוּ, כולם סמוכים אל הקודש ויודעים שהם יונקים ממנו. ובאופן זה הקדושה מתפשטת, והכל מחובר ומאורגן.
על אלה השבים אמר הנביא, "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיהו ס, ח). זהו תיאור של תהליך השיבה אל התורה, הארץ, המקדש וההתארגנות מחדש. איברים מפוזרים, שעל אף אחד לא צריך ואי אפשר לוותר, צריכים להתארגן יחד לגוף אחד גדול, בו הם מתחיים זה מזה ומשלימים זה את זה. אלו הנשמות, הנפשות של מיליוני הבודדים, שצריכות להיות בתהליך של שיבה. אפילו אם הם מאד רחוקים – "כָּעָב תְּעוּפֶינָה". מי יודע מאילו מקומות, מאילו מרחקים מביאה הרוח את העננים, מאיזה מים הם שתו ונתהוו, ואיפה הם יורידו את גשמיהם. היונים – "אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם", אפילו ממרחק, אפילו שהן עפו כל כך רחוק עד שכבר לא רואים אותן מעבר לאופק, בכל זאת תשובנה. כי ישנו קשר פנימי, הנשמה מתפשטת עַל כָּל אֵלֶּה מִילְיוֹנֵי הַנֶּפֶשׁ. תהליך השיבה אל הקודש בכל דרגותיו ומובניו – הרוחני, המוסרי והגשמי, הלאומי והיחידאי, זה של כל אחד ואחד בפני עצמו, וזה המשפחתי.
האידאל השלם הוא השיבה אל הקודש עם כל מה שיש בכל אחד, ללא ויתור על אף אחד. אין אף אחד שיש לו הסמכות לוותר, גם אם הוא מאד מאוכזב, גם אם ציפיותיו לא מתמלאות ומתממשות במהירות כמו שהיה רוצה. העבודה הגדולה היא להתבונן בעומק הקשר שבין הנפשות לבין עצמן, ובין הנשמה הגדולה ומגמתה הגדולה של תיקון כל מה שיש בעולם. זו עבודה גדולה וקשה, יותר מהרבה עבודות אחרות. ומי שיש ביכולתו להתקשר – ולו במשהו – עם המגמה הכללית של כנסת ישראל, ולנסות להתבונן אל כל הקצוות, אל כל המרחקים, אל כל מיליוני הנפשות, או אפילו רק לכמה שיש לו אפשרות – עשרות, מאות או אלפים, זו דרגה גדולה מאד של עבודה. ויחד עם זאת, צריך לא רק להתבונן ולהבין אלא גם לסייע, לחבק ולהחיות. לא להשאיר את הדברים במקום שבו הם נמצאים, אלא לטרוח ולחפש את דרכי התשובה, את הקריאה הנכונה שאליה ישובו – "כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם".
