דברים אלה נכתבו בעיצומה של ההתעוררות של התנועה הלאומית. מסיבות שונות, חשו יהודים רבים את ההכרח והגודל של היות העניין הלאומי במרכז חייהם, כל אחד לפי אופיו: היו כאלה שהתמסרו בכל נפשם וגופם להפצת הרעיון הלאומי, היו כאלה שהתמסרו ליישוב הארץ – למען האומה דווקא, ולא למען עצמם, והיו כאלה שפעלו ועבדו בשדה התרבות העברית כדי לרומם אותה מחדש, להעלות פנינים מתחתיות ולפאר אותה. התעוררות זו שהיתה אז בשיאה, העלתה שאלה גדולה: האם הלאומיות היא במקום המחויבות לתורה ולמצוות? היו שטענו שמה שבמשך כל הדורות עשתה המחויבות הדתית – האמונה והמעשה, עכשיו בזמן החדש יכולה לעשות הלאומיות כאידאולוגיה. שהרי כמו בכל אידאולוגיה, יש בה 'מצוות לא תעשה', כמו לא להתבולל, לא לבגוד ברוח, בשפה ובתרבות הלאומית, ו'מצוות עשה', כמו לחזק את הקשר ההיסטורי לעם ולפתח את הסממנים הלאומיים השונים. בזמן החדש, אנחנו כבר יכולים להבין היטב שיש יסודות לאומיים לא-דתיים חזקים ומובהקים ואפשר לדבוק בהם.
הגיע זמנה של הלאומיות.
תחושת העוצמה של האידאולוגיה הלאומית והצדק הפנימי, מילאה את הנפש ואת הגוף במעשים של מסירות גמורה, שלכאורה אין מה להוסיף עליהם. נדמה היה שזה עומד במקום כל המערכת המפותחת והמסועפת בת אלפי השנים של קיום ההלכה ולימוד התורה. אם פעם הדברים היו מעורבים זה בזה, ויהודי יכול היה לחוש את עצמו יהודי אך ורק אם השתייך לקהילה שבה התשתית היתה קיום תורה ומצוות, מעתה ואילך האמונה הדתית והמעשים הדתיים יהיו עניינו של כל יחיד ויחיד, תפיסתו והשקפתו הפרטית. מובן שהתפיסה הזו עומדת בבסיס הפרדת הדת מהמדינה, או הפרדת הכנסייה (כמוסד) מהמדינה בארצות אירופה, וכדומה.
כשהרב מתעמת עם תפיסה זו, הוא אינו רוצה להעמיד את הלאומיות כאויבת הדת או להיפך. הדבר נכון אולי בתרבויות אחרות, בהן הדת איננה אורגנית לאומה אלא אחת מהשקפות העולם שאומצה על ידה בתקופה מסוימת, ועל כן יכולה גם להיות מוחלפת במשהו אחר. אך מטרתו של אדם מישראל היא קשר לכנסת ישראל והרגשת נשמת הכלל כולו בנשמה, ומטרה זו היא משותפת לדת וללאומיות. הוא מתריע שאם מטרה זו לא תושג באופן המלא, העמוק והבלתי חולף ביותר, הלאומיות תהיה מין צעצוע זמני (במונחים היסטוריים, של דורות ספורים), רעיון נחמד שמשתעשעים בו ומשקיעים בו, אבל לבסוף ניתן לראות שזה לא כל כך הולך ולא מספק. כיום ניתן לראות זאת ביתר בהירות מאשר אז. בעולם המערבי המודרני שלאחר שתי מלחמות העולם (ובמיוחד השנייה), נתפסת הלאומיות כתנועת נפש חשודה שיכולה להביא את החברה אל סף השיגעון, להרס עצמי ולמעשים אכזריים כלפי האחרים. רואים בה מעין רגש פרטי שאמנם אינו פסול, אבל צריך לשמור אותו במידה הנכונה.
ישנו מתח מסוים בין הנאמנות לאומה לבין הנאמנות למדינה, ולעתים הן אינן חופפות או זהות. המסגרת המדינית לא תמיד כוללת את העם כולו, ויתירה מזאת, היא כוללת פעמים רבות גם אזרחים שאינם משתייכים ללאום של קבוצת הרוב. במדינות המודרניות, מושגי הלאומיות נוטים להיות מוחלפים במושגים של אזרחות נאמנה. הנאמנות היא למסגרת המדינית הקיימת, ופחות למושג הערטילאי יותר, שבגלל העומק ההיסטורי שלו הוא קשה יותר להגדרה ולתפיסה, הנקרא 'האומה'. עד כדי כך הדבר, שישנם חוקרים, סוציולוגים והיסטוריונים, הכופרים לא רק בקיומה של אומה ישראלית, אלא בעצם קיומו של המושג אומה בכלל. הם טוענים שהמושג הזה נוצר על ידי התנועות הרומנטיות באירופה, ומלכתחילה לא היה לו ביסוס היסטורי-מדעי ממשי. וממילא, כמו שהוא נוצר, הוא גם יכול להיעלם ולחלוף. זאת, לעומת המציאות הפשוטה והברורה של זכויות האדם וזכויות האזרח, חובת הנאמנות למסגרת המשותפת הכללית וכדומה, שהם מושגים מבוססים היטב וברי קיימא. כמובן, כפי שהיתה הלאומיות הישראלית מושפעת לפני מאה שנים מהתעוררות הלאומית הכללית, כך בימינו היא מושפעת מאד מהלכי הרוח של העולם המערבי המפותח. בהשפעתם, הלאומיות כאידאולוגיה נחלשת והולכת עד שנדמה שהיא חולפת מן העולם, ומנסים להמיר אותה בתפיסות אחרות.
על כן, כאשר נדרשים לשאלה כיצד ניתן להשיג את מלוא העוצמה שבתפיסה הלאומית, אפשר לראות שאין חשיבות רבה לכל מיני שאלות טכניות, כמו למשל מה יהיה אופי המשטר. ודאי שיותר טוב שהמשטר יהיה אידאלי, צודק, נכון וראוי, אבל משטר יכול להשתנות בהתאם לנסיבות. בכל אחד מסוגי המשטר השונים, כגון מלוכני, אוליגרכי, פרלמנטרי-דמוקרטי ונשיאותי, יש חסרונות ויתרונות. לעומת זאת, המושגים הנמצאים ביסודה של הלאומיות – ההתקשרות לכלל ישראל והרגשה פנימית עמוקה של נשמת האומה, נשמת ישראל, נשמת הכלל, הם נצחיים וחשובים ביותר. אבל הם יכולים להתמיד כפי שהתמידו אלפי שנים רק במסגרת המתאימה להם: מסגרת חיים המקיפה את הפרט, הקהילה והעם; את ממד הזמן, הגוף, הממון והמרחב – תורה ומצוות. גם במובן של תוכן וסיפור, שכן אף שהתורה מתייחסת לכלל העולם (וזה אינו דבר של מה בכך), ברובה הגדול היא עוסקת באופן מפורט בכלל ישראל: דרכו ההיסטורית, שפתו, מאוויו וארצו. התורה מחייבת גם את הפרט וגם את החברה בכללותה במצוות 'עשה' ו'לא תעשה'. ישנן מצוות ציבוריות שלא יכולות להיעשות על ידי היחיד, אבל חייבות להיעשות על ידי הכלל. כלומר, התורה מחייבת את היחיד לראות את עצמו גם כפרט יחיד וגם כחלק מן הכלל. עליו לחפש ולתור אחרי הקשר לכלל ולהיות שותף לו, לא רק בפועל אלא גם מבחינה רוחנית. שכן, בניגוד לצו, תקנה או חוק שמתקבל על ידי ועד הקהילה, פרלמנט או מלך, שנמצאים מחוץ לאדם, התורה מדברת אל האדם, אל נפשו, מוחו וליבו. כאשר הוא מקיים מצווה, הוא צריך לקיים אותה בכוונה, לא רק מפני שיש איזה חוק ושוטר שיבוא לתפוס אותו אם יעבור עליו. הוא קרוא להזדהות, לתחושה פנימית, גם במצוותיו הפרטיות וגם במצוותיו הציבוריות. יתירה מזאת, גם רבות מן המצוות הפרטיות, מתקיימות באופן הנעלה דווקא כאשר הן נעשות בציבור, יחד עם אחרים – "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד, כח).
על ידי קיום התורה, רעיונות ואידאות אלה של התקשרות לכלל ישראל והרגשה פנימית של נשמת הכלל, נקבעים היטב ונחשפים בנפש היחיד. התורה דואגת שרגשות מוסריים או מצפוניים שמטבעם הם רגעיים וחד פעמיים, יהיו לדרך חיים. וזאת, הן על ידי הלימוד והתוכן, הן על ידי הקיום והן על ידי תנאי החיים שהיא מכתיבה. בכל אדם מתעוררת לפעמים תחושת חמלה או רחמים, ולפעמים הוא עוזר למישהו. אבל אם זה לא נקבע כדרך חיים – כמצווה, אם זו רק התעוררות רגעית שאינה מקושרת למכלול, הרי שלבסוף האדם שוכח ומתבלבל. באמצעות קיום המצוות ולימוד התורה, הטוב והיפה שיש בקרב האדם מפותח, נמצא במודע והופך לדרך חיים. עיקרון זה, שנכון לגבי תחומי המוסר, החכמה והלימוד, נכון גם לגבי תחומי הלאומיות והאוניברסליות. הדאגה והרגשת הקשר לכלל האנושות וההוויה נקבעים גם הם על ידי מצוות עשה ומצוות לא תעשה: הימנעות מגרימת נזק – אפילו לבעלי חיים ולצמחים, קל וחומר לבני אדם ועוד יותר ליהודים, וגם בתוך היהודים, הזהירות גוברת על פי דרגת הקרבה. וכן באופן חיובי: דאגה, טיפוח ועזרה לכל, בסדר שנקבע לפי אותם הגדרים. דווקא המטרות הנעלות ששורשיהן שוכנים בנפש פנימה, אלה שאינן עניין של אופנה או אידאולוגיה חולפת, הן היסודות הקבועים והמתמידים בהוויית כל אדם בכלל והאדם מישראל בפרט, וגם של האנושות ככלל. כדי להתמיד ולא לשקוע ולחלוף, הם צריכים טיפול וטיפוח פרטי, קהילתי וציבורי מתמיד, שנעשה על ידי לימוד ועשייה דייקנית על פי גדרים של חיוב ושל איסור.
כמו כן, יש צורך בעיסוק מתמיד בגדרים אלה מתוך מעורבות נפשית. כלומר, אין מדובר במצב בו הלימוד הוא דבר אחד והעשייה דבר אחר. הלימוד הקרוב אל העשייה, תלמוד ה"מביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב), הוא העיסוק המתמיד בשאלה כיצד האדם מוציא לפועל את הטוב שבו, מבהיר לעצמו היטב מהו הדבר הנכון, ומהו הדבר שהוא רק דמוי-נכון ובאמת לא צריך להתקיים. על ידי הלימוד מבינים שאפילו רגש נאצל כמו רחמנות יכול להפוך לאכזריות, אם הרחמנות היא על אכזרים. ומנגד, אפילו רגש של אכזריות וקשיחות שאנחנו נרתעים ממנו, יכול להפוך לצודק וראוי כאשר הוא מופנה כלפי אכזרים (עי' קהלת רבה ז ד"ה 'אל תהי'). התורה והמצוות – העיסוק הלימודי המתמיד בפרטים ובדרכי המעשה, ההפעלה והפעולה, הוא התשתית הנדרשת על מנת שהנטיות הטובות שישנן כבר בנפש אכן תתפתחנה ותתמדנה. זהו עיסוק שכלולים בו גם הפן הכללי של הסיפור וההתייחסות אל הרעיון, התהליך והמאורעות הגדולים. על כן, כָּל מַה שֶּׁאָדָם מַרְבֶּה בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת מִתְקַשֵּׁר הוּא יוֹתֵר בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, וּמַרְגִּישׁ בְּקִרְבּוֹ אֶת נִשְׁמַת הַכְּלָל כֻּלּוֹ.
בְּתַמְצִיתוֹ הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, שכן אפשר להרגיש את הכלל גם בתמציתו התחתונה יותר. היו פנים כאלה בלאומיות המודרנית, וגם בזו היהודית. זו לאומיות שהתעוררה בגלל הפוגרומים, הרדיפות והאנטישמיות. היא צמחה מתוך תחושת העלבון מכך שעשינו כל מאמץ להתקבל כחברים בחברה אחרת, ובכל זאת דחפו אותנו בגסות ולא רצו בנו. בצדק נעלבנו, אבל זאת לא השאיפה העליונה ביותר של הנפש ושל הרצון האידאלי להתקשר בכנסת ישראל מפני מעלתה וערכה. זוהי השכבה התחתונה של הנפש, שמכיוון שדוחקים, דוחפים ומכים אותנו, מצאנו את עצמנו, כל עלובי החיים והמושפלים, באותה פינה. אז אמרנו לעצמנו שאם זה ממילא המצב, לפחות נעשה משהו ביחד ונפתור את צרת היהודים. לא שצריך להסב את העיניים מצרת היהודים, ובודאי שהיא צריכה לעניין, לרגש ולהניע אותנו, אבל היא לא המניע היחיד, ואפילו לא העיקרי, ללאומיות שלנו. על כן, אם הקשר אל הכלל בא בדרך של תוֹרָה וּמִצְווֹת, הוא נקלט בְּתַמְצִיתוֹ הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה שבנפש, וְחָשׁ האדם בְּכָל מַהוּתוֹ אֶת הַצַּעַר שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל בְּשִׁפְלוּתָהּ, ולא מעלים עיניו מן הצער. ועם זאת, הוא מִתְעַנֵּג מִשִּׂמְחַת עוֹלָמִים הָעֲתִידָה לְפָנֶיהָ, מן החזון, וּמִתְפָּאֵר בְּהַכָּרָה עֲמֻקָּה פְּנִימִית בְּהוֹד עֶלְיוֹנִיּוּתָהּ הָאֱלוֹהִית. יש צער אמתי וראוי על השפלות, הגלות, הפיזור והשנאה, וגם תקוות העתיד ושמחה על כך שמוצאים בנפש הלאומית כוחות חיים ורצון חיים אדיר שמסוגלים לחולל מציאות חדשה. אז אותו היחיד מִתְפָּאֵר – מתמלא תחושת גאווה, אך לא על עצמו אלא על הכלל, על כנסת ישראל בְּהוֹד עֶלְיוֹנִיּוּתָהּ הָאֱלוֹהִית. זו גאווה על התפקיד המיוחד המוטל עליה והכישרונות המיוחדים הטמונים בה מאז ומקדם.
וּבְכָל עֵת שִׂמְחָה שֶׁל מוֹעֲדֵי שָׂשׂוֹן, וְחִדּוּשֵׁי הַזְּמַנִּים, לְיָמִים וְלָחֳדָשִׁים, הוּא כֻּלּוֹ מֻקָּף וּמָלֵא תַּעֲצוּמוֹת עֹז שֶׁל שִׂמְחָתָהּ וּמְשׂוֹשׂ גִּילָהּ. במועדים – הימים המיוחדים שבני ישראל מציינים אותם – פסח, שבועות וסוכות, ראש השנה ויום הכיפורים, וגם מה שייקרא מועד לאחר זמן התורה, "קָרָא עָלַי מוֹעֵד" (איכה א, טו) – תשעה באב, ושאר צומות החורבן שגם הם ימים מיוחדים, בולט דווקא עניין הכלל. כך הוא גם במהלך החיים היהודי, בשמחות פרטיות כמו לידה, כניסה לברית, בר או בת מצווה, חתונה או חלילה אֵבֶל. בכל מהלך החיים, אם במעגל השנה ואם במשך החיים בכלל, נחשף הקשר הממשי שבין היחיד לכלל ובין הזמנים השונים להיום – "בימים ההם בזמן הזה" (סדר רב עמרם גאון, חנוכה, ד"ה 'ובחנוכה מתפלל'). כל יחיד מוקף, בזמנו ובמקומו, בתחושה של התמזגות והזדהות עם הכלל.
"שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (ישעיהו סו, י). "מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים – אינו רואה בשמחתה" (תענית ל, ב). האבל והששון באים יחדיו, מאותו השורש. מי שלא מתאבל יכול להיות שמח באופן חיצוני, כי מחלקים הרבה אוכל או מטבעות ויש מוזיקה ברקע, כמו בכל חגיגה והילולה שעושים בעולם. הוא ישמח, אולי, בשמחת מעיו, אבל לא בשמחת תקומתה של ירושלים. אם הוא לא יודע מה היא, מה התפקיד של הקודש והמקדש, מי היו אברהם ויצחק, דוד ושלמה, ומהי משמעותה של העקידה, הוא יכול לעשות שמחות שטחיות, או להיפך, אם הוא רואה שהורסים משהו – נצבט הלב, לא נעים, אבל זה לא אבל של ממש. "לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ" (שם יא), שהם התנחומים ליחיד שהוא חלק מהכלל; זה השייך לאומה מפוזרת, מפורדת ומושפלת. הוא מתנחם בכך שהוא זוכה להיות חלק מהאומה שהיא שוב בוטחת וריבונית, היודעת למלא את תפקידה ולבטא את כישרונותיה. אלה גם תנחומים על חייו ומותו של כל יחיד, כי הנה, האומה שלכאורה עברה תהליך של מוות – קמה לתחייה. יש תחיית המתים, כמו בחזון העצמות היבשות, שלא נאמר על היחיד, אלא על "עַמִּי" (יחזקאל לז, יב-יג) – הכלל. והיחיד המחובר אל הכלל, יכול לשבוע משד התנחומים של ירושלים באבלה ובבניינה.
"לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ" (שם). וכבודה, הכבוד על בניינה, יהיה כבודכם. ומנגד, עומק הביזוי של כבודה – הוא ביזוי של כל יחיד ויחיד מישראל. זהו הקשר שבל יינתק בין הכלל והיחיד מישראל, והוא נעשה על ידי ההתבוננות הכללית הכוללת בתורה, וההזדהות הפרטית הממשית עם מצוותיה. כך היחיד כלול בכלל, חש אותו בכל ימיו הפרטיים, וגם תורם לו בכל כישרונותיו ומעשיו הטובים. גם כל קיום מצווה פרטית הוא מעשה של חיזוק האומה, כמו ששמחת הנישואים הפרטית של שני בני זוג בישראל היא בניין חורבה אחת מחורבות ירושלים (ברכות ו, ב). אמנם, לשם כך צריכה להיות תודעה המחברת את מעשי היחיד לכלל, ומגשרת על פני המרחק שביניהם. היא קיימת, אמנם, אצל כל אחד באופן שורשי, אבל צריך לתת לה ביטוי מודע, לקבוע אותה ולהעצים את התחושות, ההרגשות והידיעות התלויות בה. על ידי כך, תהיה התקשרות זו לא רק קשר נפשי עמוק אבל כמוס, אלא ממשות מכוונת ומודעת, וכל יחיד ויחיד לפי מצבו ושיקול דעתו, יוכל לחזק יותר ויותר את הקשר אל הכלל אפילו בגלות הרחוקה ביותר, ועל אחת כמה וכמה בזמנים של בניין ותקומה.
