מתוך הנוסח ניתן לראות שיש פה רמזים לפולמוס. הרב לא רק קורא למשהו, אלא גם מצדיק משהו: הציונות על גווניה, במיוחד זו של הרצל, היתה מכוונת למעש המדיני הציוני. התנועה הלאומית היתה הרבה יותר רחבה, והיא כללה גם את תחיית השפה, הספרות, התרבות וההיסטוריה היהודית. כל מה שתרם להעמדת הערך הלאומי של ישראל בין האומות, שיקום המודעות ליִשְׂרְאֵלִיּוּת, לעובדת היות ישראל אומה שיש בה לשון, ספרות, חכמה, היסטוריה, מאורעות, ארץ, שאיפות לאומיות וכדומה. מגמה לאומית זו, שנמשכה עוד מהמאה התשע-עשרה לפני שהרב נולד, עוררה ויכוח בקרב כמה מחנות. כמובן שזה עורר ויכוח בקרב אלה שנטו יותר להתבוללות או אפילו לרפורמה, מפני שהם הרי ניסו להוכיח שישראל זו לא אומה, אלא דת. המתבוללים טענו שדת אפשר גם להחליף ודעה דתית אפשר גם לשנות, והרפורמים אמרו שזו בסך הכל דת. אנחנו יכולים להיות בני דת משה, אבל מבחינת הלאומיות שלנו להיות צרפתים, גרמנים, אנגלים או רוסים. לכן, הניסיונות להעמיד יסודות של תרבות לאומית שלמה היו להם לצנינים. הם אמרו שזהו ניסיון מלאכותי ומוטעה, כי בעצם לוקחים את היסודות הדתיים והספרות הדתית, וכביכול הופכים אותם ללאומיים. מצד שני, זה עורר פולמוס גם בקרב הקהילה האורתודוקסית, שבאה בטענה דומה רק מן הצד השני: המשכילים בעלי חכמת ישראל רוצים לחלל את הקודש, טענו הם, המשכילים לוקחים דוגמא מן הגרמנים, הצרפתים, האנגלים והרוסים, שעכשיו מתעניינים בלאומיות ואוספים להם אגדות עם, ריקודים עממיים, וכל מיני תעודות ומסמכים מלפני מאות שנים, ומנסים לחשוב מה זו בעצם אומה. ואילו אצל האורתודוקסים, התנ"ך, התלמוד, כתבי הרבנים ואפילו הפיוטים, התפילות והסיפורים, וכמובן הארץ – הם קודש, עניין דתי. לא ידעו מה זו לאומיות, אלו דברים חדשים שלא שערום אבותינו. האורתודוקסים הכריזו שהם יהודים – וזה הכל. הניסיון להעמיד תרבות נראה כניסיון של חילול הקודש, כמין התפרצות והחלפת הערכים הישנים. לא בכדי אמרו אז, שעד עכשיו היתה לנו 'תורת ישראל', עכשיו פתאום באה 'חכמת ישראל', כלומר, המגמה להבין את האופי הלאומי, את הערכים שעליהם בנויה האומה, את היסודות כמו ארץ ושפה, באופן חילוני-מדעי.
לעומת הביקורות הללו, הרב דווקא רואה בתנועה הלאומית דבר חיובי ונכון ביותר. הַצִּמָּאוֹן, שהוא המניע של התנועה הלאומית, לְהִבָּלַע כֻּלּוֹ בְּרוּחַ יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ הוּא לְהִתְגַּבֵּר, ולא להיחלש! רוּחַ יִשְׂרָאֵל הינה הגדרה שהתאימה גם לחוגו של 'אחד העם',[47] אשר גינזברג. הוא דיבר רבות על רוח ישראל, על כך שיסוד התרבות באיזו רוח מיוחדת, באיזה אופי מיוחד. הוא קרא לתנועה שלו "המרכז הרוחני", כדי לבטא שהעיקר זה המבט והרוח, ואיגד סביבו אנשי רוח חשובים ביותר. מי שהושפעו ממנו והיו תלמידיו בדברים שונים, היו למשל חיים נחמן ביאליק[48] ורבניצקי[49] שחברו את ספר האגדה, פרופסור קלוזנר,[50] שאחר כך היה מלומד חשוב וכתב ספרים בהיסטוריה יהודית, ועוד חוג שלם של סופרים, משוררים ומלומדים. אמנם, נכון שאנשים אלה עזבו את המסגרות הדתיות-הלכתיות המחייבות, אבל הם לא עזבו את הקשר הפנימי העמוק שבין הישראליות לבין נפשם. נשאר להם הַצִּמָּאוֹן הזה, ולכן הרב רואה את החיפוש אחר רוח ישראל כדבר חיובי ביותר. הַצִּמָּאוֹן לְהִבָּלַע כֻּלּוֹ בְּרוּחַ יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ הוּא לְהִתְגַּבֵּר. וההתגברות היא לַחְשֹׁב יִשְׂרְאֵלִיּוּת – לחתור למקוריות הישראלית ולהבנה מהם מהלך המחשבה ודרך תפיסת המציאות הישראלית, המתבטאת בין השאר בספרות דתית ומדעית. צריך לא רק לחשוב על ישראליות, אלא גם לנסות להגיע לחשיבה שהיא עצמה מקורית ישראלית. דוגמא לסוג כזה של מאמץ אינטלקטואלי הוא ספרו של תלמידו המובהק של הרב, ר' דוד כהן,[51] 'הנזיר הירושלמי', שנקרא 'קול הנבואה'. בספרו הוא מדבר על "ההיגיון העברי השמעי", כלומר – יש משהו ייחודי, מקורי ושונה, בעצם ההיגיון העברי ודרך החשיבה העברית. ישנן עבודות נוספות בנושא שהוא עמל עליהן כל חייו ולא יצאו לאור. כמו כן צריך לְהַרְגִּישׁ יִשְׂרְאֵלִיּוּת, כי גם במוזיקה, באמנות ובכל מה שהוא נוגע לרגש יש קווי אופי מיוחדים לישראליות. לדעת הרב, היה בתנועה הלאומית מפנה גדול, מלבד ההשלכות המעשיות של יישוב הארץ. המפנה הגדול היה נפשי – בניגוד למגמה הראשונה, זו של ההשכלה היהודית שביקשה ללמוד שפות אחרות, להידמות ולמעשה להמשיך להיות כמין צל חיוור לאומות אחרות, נעשה כאן מאמץ לשחזר ולהחיות מחדש את היסודות הקדומים האיתנים שבנפש, אם כי כמובן שלאחר דורות של ישיבה בגלות, בפיזור ובהשפעה של תרבויות אחרות, זה לא פשוט כל כך. לבסוף, הרב אומר שמי ששייך לתנועה הלאומית, מי שהצימאון לישראליות פועם בליבו ובנפשו, כמעט הכרחי שיגיע למסקנה שהוא צריך גם לִחְיוֹת חַיִּים יִשְׂרְאֵלִיִּים. ללאומיות יש פן כללי של אכפתיות והתפעלות נפשית ממה שקורה לבני ישראל, אבל לִחְיוֹת חַיִּים יִשְׂרְאֵלִיִּים, זה גם לחיות לפי ההלכה. וזאת, מפני שזו היצירה המדוקדקת, המפוארת והמושקעת ביותר מבחינת האופי הישראלי, זהו אורח החיים היהודי. גם אם לעת עתה הוא עזב את אורח החיים הזה מסיבות פרטיות שונות, הרי שדווקא הצימאון לישראליות חייב לגרום לכך שזאת תהיה המגמה שלו.
זֹאת, המגמה של צימאון להיבלע ברוח ישראל, הִיא מְגַמָּה עֲמֻקָּה, יש בה עומק של התחברות. היא מכילה יצירה של דורות, וממילא כוללת המון תכונות נפש מיוחדות. ממילא, יש בה גם פוטנציאל ליצירה אישית עצמית של מי שנמצא במגמה הזאת. היא גְּבוֹהָה, כי יש בה את הגובה של הכלליות. ברוח ישראל יש לא רק אגדות עם, פולקלור או יצירה מדינית ואומנותית כמו שיש אצל עמים אחרים. עמוד השדרה של הרוח הישראלית הוא היחס והקשר עם אלוהים, וזהו הגובה העליון ביותר שאפשר לתאר. שום אומה לא יכולה להתפאר בכך שבאופן לאומי היחס לאלוהים תופס מקום מרכזי בתולדותיה. אמנם, ישנן אומות שקיבלו על עצמן דת מסוימת, והיא משחקת תפקיד חשוב בחייהן התרבותיים. אבל בישראל זו הנקודה המרכזית ביותר, שממנה נובעים הקיום הלאומי וכל תופעות התרבות השונות – הבחירה בארץ, בשפה, בספרות, באורח חיים, בשאיפות ובכל שאר התחומים. והיא גם רְחָבָה, מפני שזו תרבות מגוונת מאד, העשויה שכבה על גבי שכבה, מורכבת ממקומות שונים, מנהגים, ספרות כתובה, מסורות בעל פה, ורוחב עצום של פעילות יצירתית תרבותית.
התחייה הלאומית מְלֵאָה טַל חַיִּים שֶׁל קֹדֶשׁ, ולא של חול. גם זו תשובה לביקורת החריפה של המחנה האורתודוקסי, שמא יש במגמה הזאת ניסיון להחליף את התורה ולשים את הלאומיות במקום הדת. הרב אומר שברור שזה לא יכול להיות במקום, אלא אדרבא, יש כאן טַל חַיִּים שֶׁל קֹדֶשׁ. צריך לזכור שגם הקודש צריך תחייה, ועל אחת כמה וכמה הקודש שבגלות. אם אנשי הקודש שבגלות, המסתפקים באורח החיים היהודי הקהילתי, שכחו מהו הקודש המקורי – ראוי לבוא ולהזכיר להם: הקודש המקורי הוא שהאומה יושבת בארצה ומעבדת את אדמתה, מקדשה מתנוסס בראש ההרים, הסנהדרין יושבת בלשכת הגזית, מלך ישראל על כיסאו והנבואה בהדרה – "מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ד' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג). הקודש המצומצם, שריד הקודש שבגלות, שלפעמים נדמה שזהו כל הקודש כולו, צריך תחייה גדולה מאד, טַל של חַיִּים. דווקא הפניית המבט אל העומק, הגובה והרוחב של היִשְׂרְאֵלִיּוּת, של רוּחַ יִשְׂרָאֵל, נותנת פרופורציה נכונה, מה יש לנו בקודש ומה עדיין אין לנו בקודש. ה'אין' אינו פחות חשוב מן ה'יש', כי כשאומרים מה היה ראוי וצריך להיות ואיננו, מגדירים את שדה הפעולה העתידי.
כאן הרב מוסיף שרגש העצמיות של אומות העולם רָפוּד מרופד בְּהַרְבֵּה שִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת וְרִשְׁעָה בְּלֹא אִידֵאָל קֹדֶשׁ פְּנִימִי. זו הערה שבקריאה ראשונה יכולה להיות מקוממת, אבל אחרי עיון מתגלה שאכן יש בה עומק רב. כאשר בא עם ומכריז על רצונו להיות עצמאי, צריכה להישאל השאלה מה המיוחד בעם הזה, שממנו נובע הרצון לעצמאות. התשובה יכולה להיות עצם קיומו של הרצון העצמי: אני רוצה להיות יותר חזק ועשיר מאחרים. כך נוצרת לאומיות שיותר ממה שהיא מראה מה המיוחד בה, היא מתבססת על שנאת הזר. הזרים לא טובים, הם נצלנים, מלוכלכים, עצלנים וכדומה, ולכן אני טוב. כשאין לך משלך הרבה, אז אתה יכול להתייחד רק על ידי ההתנגדות לאחר. לכאורה, האמירה שאין לאומות במה להתייחד איננה נכונה. שהרי לאומה אירופאית ששנות קיומה אלף או אלף מאתיים שנה, יש בניינים מפוארים שנבנו על ידה, צמחו מקרבה מלומדים, נערכו בה כל מיני פעולות חברתיות, יש לה שפה ועוד דברים ייחודיים. זה נכון, אלא שהרב אומר שזה לא מספיק כדי להעמיד את עצמם אל מול כל האחרים. לכן הניסיון לחזק באופן השלילי את העצמאות והמקוריות, מביא בהכרח לקסנופוביה, פחד מפני זרים, ולשנאת הזרים. כל זה קורה מפני שאין שם אִידֵאָל קֹדֶשׁ פְּנִימִי. אידאל חול דווקא יש, וזה טוב. הרצון להיות מתוקנים, בנויים היטב וחזקים ולקיים חברה טובה, רווחה משגשגת – הוא בסדר. אבל כל המטרות הללו, נכבדות ככל שתהיינה, אינן מספיקות, שכן רק אידאל קודש פנימי יוצר את המקוריות העצמית. זו דרישה מאד גבוהה, ולמען האמת, דרישה זו משאירה למעשה רק עם אחד – עם ישראל. ההיסטוריה מראה שאמנם כך הם פני הדברים: אומות קמות ומתבססות על ידי מלחמות, שוד אדמות ורכוש, ואחר כך מלחמות מגן – שמירה על האדמות והרכוש שנשדדו כמה דורות לפני כן. גם אומות אלה שבות ונכבשות על ידי אחרות, והאנשים שהרכיבו אותן משתלבים בצורות לאומיות חדשות, קרובות או רחוקות מאלו שהיו לפני כן, כאילו לא היה דבר. שוב ישנה לאומיות, אבל אחרת, אף שאלו אותם האנשים שהשתייכו לאומה שנפלה, או בניהם. אז מה המיוחד, למה צריך היה להרעיש את העולם, אם בעצם אפשר להתחבר ולהשתנות, ואת המים מהכלי האחד אפשר לשפוך בכלי אחר – הם נראים אותו הדבר, אלא שהם מקבלים את צורת הכלי החדש. רק עם אחד נשמר כעם, למרות שרבים מן הפרטים שבו התבוללו (רובם הגדול באונס גמור, וחלקם בתהליך שתחילתו באונס וסופו ברצון, מתוך תחושת יאוש וחוסר ברירה). וזאת, מפני שיש בה אִידֵאָל קֹדֶשׁ פְּנִימִי, כלומר, יש משהו שאי אפשר למצוא אותו במקום אחר, והוא הלב, העיקר והמרכז שברוח ישראל.
לא ניתן להשוות את אִידֵאָל הקֹדֶשׁ שבישראל לדתות המקובלות אצל האומות האחרות. בעולם העתיק, לכל אומה היתה מעין דת שאמנם לא ניתן להגדיר אותה כלאומית מאחר שכל עם החליף לעתים קרובות את האלילים שלו, אבל ניתן להגדירה כמקומית, ואילו בעולם המודרני גם זה נעלם. להיפך, מבחינה דתית רבות מן האומות הסכימו לרעיונות אוניברסליים. הנצרות היא בעיקרה אוניברסלית, לא לאומית. הוא הדין לגבי האסלאם, הבודהיזם וההינדואיזם, שאינן מכירות בשוני לאומי. ברור שלכל אומה יש, לפי תנאי החיים שלה, גוון ייחודי גם של האמונה הדתית. אבל בעיקרו של דבר גם הדתות התחלפו, השתלבו והתפלגו. מרכז הקדש הזה, אִידֵאָל הקֹדֶשׁ הפְּנִימִי ישנו בישראל. זו רוּחַ יִשְׂרָאֵל, העצמאות המקורית שאיננה שלילית אלא חיובית. היא לא מכוונת נגד מישהו, ואת זה אי אפשר לשאול משום אומה אחרת. ולכן הרב אומר שהיא מֻבְדֶּלֶת מֵרֶגֶשׁ דֻּגְמָתָהּ אֵצֶל אֻמּוֹת־הָעוֹלָם. ואכן, התנועה הלאומית האירופית הביאה לתוצאות איומות – הנאציזם. עצם המילה באה מלשון אומה, Nazia בלטינית (מכאן גם המילה האנגלית Nation). נאציזם הוא ההקצנה המוחלטת של הרעיון הלאומי, ומעניין שזה באמת התבטא בשנאת זרים קיצונית ביותר. כל הזרים, ובודאי היהודים, כי הקנאה היתה באותה המקוריות היהודית, של תחושת ה"אתה בחרתנו", הנִבחרוּת, המיוּחדוּת בגלל אידאל הקודש. גם הם רוצים, אבל אין להם משהו שיהיו נבחרים בשבילו. כרוב כבוש ונקניקיות עם בירה זה לא מספיק. עם כל הכבוד והרצון הטוב, גם לאחרים יש משוררים ומלחינים, אז ההבדל המהותי לא ידוע. צריכה להיות שנאה עמוקה, החלטה מראש שכל האחרים נחותים וצריכים להיות עבדים, מפני שאנחנו רוצים להיות מקוריים ונבחרים. זו שנאת הבריות ורשעה, שהרב ראה את ניצניה שנים רבות לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.
יסודה של הלאומיות הישראלית הוא אִידֵאָל קֹדֶשׁ פְּנִימִי. ועל כן הַצִּמָּאוֹן לְרוּחַ הָאֻמָּה צִמָּאוֹן הוּא לַד', לְאוֹר תּוֹרָה, לְיֹשֶׁר, לְחָכְמָה, וּלְכָל טוֹב וְנַעֲלֶה. הלאומיות היהודית, כמה שלא תנסה ללוות ולשאול מאחרים מתודות כאלה ואחרות של מחקר, תישאר שונה לגמרי מהם, מפני שהאידאלים הפנימיים שלה שונים לגמרי. הַצִּמָּאוֹן לְרוּחַ הָאֻמָּה צִמָּאוֹן הוּא לַד', למרכז, עמוד השדרה, יסוד היסודות של הקיום הלאומי, שהוא יחס בין אלוהים לישראל וישראל לאלוהים, עם כל הרוחב, הגובה והעומק שבזה. לכן גם הקודש בגלות צריך לטל של תחייה, לאור תורה. אפשר לספור את הפסוקים והציוויים, והכל יהיה נכון, אבל זה עדיין לא מואר, כלומר, חסר את הפרספקטיבה הגדולה של ראיית התפקיד האלוהי של ישראל במציאות, בעולם ובאנושות.
לפעמים נדמה שבעקבות רוב הצרות וההשפלות בגולה והאכזבה הפנימית העמוקה מהתנהגותם של הבריות בכל מקום, אומרים היהודים שניתן מעט לעקם את הדין, הגויים ממילא לא שמים לב (עי' בבא קמא קיג, ב). יתכן שלפעמים ההתנהגות היהודית נעשית שפלה, שכן בכל הנוגע ליחסי הממון והחברה – "הכל כמנהג המדינה" (משנה בבא מציעא ז, א), ואם רשעים כלפיך – "וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (שמואל ב' כב, כז). זה יכול להיות נכון במקרה פרטי, אבל באופן הגדול, האידאלי, החזון הוא תיקון העולם, עד שגם חיות הטרף תשלמנה עם הנטרפים. הצימאון לְאוֹר תּוֹרָה, לְיֹשֶׁר, לְחָכְמָה, וּלְכָל טוֹב וְנַעֲלֶה הוא אידאלי ונפלא. יכול להיות שבמקרה הוא לא כל כך פרקטי ומתאים, אבל לא מפני זה אפשר לבטל את ערכו העצמי הגדול. אם אצל כל האומות הא-ל הוא קודם כל שליט אכזר כל יכול, הרי ברוח ישראל זהו "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ" (בראשית יח, כה), הבורא שדואג לעולם בכללותו ולכל ברייה שבו. קו האופי הזה הוא יסוד הנפש, והרצון הגדול והאידאלי הזה חשוב מאד, והוא טל של קודש, טל של תחייה.
