הרב אומר כאן שהדור האחרון הוא מעין חותם של כל הדעות שבכל הדורות. כל מה שהיה בהם מִתְרַשֵּׁם, כלומר – נרשם ומשאיר רושם, בדור האחרון הזה. החתימה היא התמצית, מעין סמל שאוצר בתוכו את התכנים והדיבורים. זהו למעשה, הרעיון העומד מאחורי כל הסמלים בעולם. בקווים בודדים, אות או ציור, הם אוצרים בתוכם אוצרות גדולים, רעיונות, תכנים ומגמות. הדור האחרון הוא מעין חותם ותמצית של כל מַה שֶּׁנֶּאֱמָר בְּדִבּוּר במשך כל הדורות שעברו.
עַל כֵּן גַּם הַתְּכוּנוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, הַיּוֹצְאוֹת מִכָּל עִנְיְנֵי הָאֱמוּנָה, כלומר התכונות המוסריות, מסירות הנפש, האידאליזם והחיפוש אחר התיקון השלם והגדול, מצויות בנפשו של הדור הזה באופן טבעי. בדורות הקודמים, האמונה המסודרת, הכתובה בספרים והנדרשת על ידי החכמים, צריכה היתה לעורר את הלבבות ולהטביע בהם את התכונות האלה. על ידי האמונה בערכים הללו, היה עליה להפוך אנשים שבאופן טבעי היו דואגים לענייניהם הפרטיים והפשוטים בלבד, לגדולי רוח. לעומת זאת, הרב אומר שבדור הזה התכונות שבדרך כלל היו יוצאות מכל ענייני האמונה, מצויות בנפש באופן טבעי. ההבדל בין התכונה הנרכשת למולדת הוא גדול מאד. למשל, שני אנשים מתנהגים בעדינות או במסירות, אבל אצל אחד זה נובע רק מזה שהוא מאמין שכך צריך להיות, ואלמלא האמונה הזאת והחינוך שקיבל, יכול להיות שהיה מתנהג אחרת לגמרי, ואילו השני מתנהג כך מפני שזו התכונה הטבעית הנפשית שלו. כאשר מתבוננים בשני האנשים הללו, ניתן להבחין בהבדל. וַאֲפִלּוּ הַתּוֹךְ הַפְּנִימִי שֶׁבְּכָל הַמִּצְווֹת, הַמַּעֲשִׂיּוֹת וְהָאֱמוּנִיּוֹת, מְרֻשָּׁם הוּא בְּהַקִּשּׁוּר לִכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל וּבְחֵפֶץ יְשׁוּעָתָהּ. אֶלָּא שֶׁהַהַכָּרָה שֶׁל הַמָּקוֹר הַמְחַיֶּה אֶת כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל מְבִיאָה אֶל כָּל הַמִּצְווֹת וְאֶל כָּל הָאֱמוּנוֹת. המצוות והאמונות המסוימות והמבוררות וסדרי ההתנהגות, יכולים לבוא רק מן המקור האמוני, שכן הם לא יוצאים מהלב לבד. לעומתם, התוך הפנימי, שהוא כעין טעמי המצוות, המכוון יותר אל העניינים המוסריים, העדינות, הרגישות והמסירות, יכול להימצא בלב באופן טבעי.
הרב לומד זאת מהתבוננות בתופעה המופלאה שהתרחשה בדורו: אנשים צעירים עוקרים את עצמם ממקומות מושבם בגלות, עוזבים את מנעמי החיים או את האפשרויות לקריירה בזמן שרבים מבני דורם ממשיכים בזה, באים לארץ ישראל, ומוכנים למות כאן, בקדחת או מכדורי השודדים הפורעים, ולעשות הכל כדי להחיות חזון גדול. כל זה לא בא להם מפני שהיו כולם יחד באיזה בית מדרש מיוחד, שם ראש הישיבה או המשגיח הרביץ בהם תורה, אלא במין כישרון טבעי. כמובן שהרב לא אומר את זה על כולם. היו הרבה שדאגו בעיקר לפרנסתם ונוחותם האישית, וכשהם קרעו את הקשר שלהם עם המסורת היהודית, באמת חסר להם החינוך המיוחד שלה והם הפכו להיות אנשים פחות טובים. אבל היתה בכל זאת קבוצה של אנשים, לא מבוטלת באיכותה, שהייתה אכן כזאת. באותו הזמן בזו להם ואמרו שהם לא מבינים כלום, סתם אידאליסטים חולמניים שלא יעזור להם שום דבר. ובאמת, בשעה שהרב כתב דברים אלה, לא היה ניתן לשער את גודל ההצלחה של חלומם. כיום אנחנו יודעים שאלה שהיה בכוחם לשנות את המציאות היו דווקא האנשים ההם, שהשקיעו את חייהם ואת כישרונם באופן טבעי, ולא מפני שהיו מחויבים למסורת; שהמניע שלהם לא היה אמונה בעולם הבא, בשכרן של המצוות או בקדושת הארץ במובן המסורתי הדתי. הם חשו משהו בפנים. מה, כיצד ולמה – היה, ועדיין נשאר, פלא.
בהסתכלות היסטורית, הדור הזה הוא הַחוֹתָם של הדורות שקדמו לו. משל החותם הוא משל מעניין – כל הדורות הקודמים הם כאילו בית המלאכה ליצירת החותמת הזאת. הם חורטים את צורתה בעץ על ידי התורה, המסורת וכדומה. לבסוף, לוקחים את החותמת, מטבילים אותה בחומר ושמים אותה על הנייר, ואחר כך מרימים אותה. הגוף של החותמת – האמונה והחינוך, לא נמצא. אבל החותם, הרושם, נשאר כולו, והוא כבר טבוע בנייר החדש. כל הדורות עמלו בחריטה בחומר הקשה, על ידי המאמץ האדיר לשמור את התורה והמצוות, והסוף הוא שהם החתימו משהו במציאות. הרושם הזה עדיין קיים בדור החתימה, דור קץ הגלות, אפילו שהגוף כבר ניתק, כלומר, הם מנותקים כבר מעצם העבודה הגדולה, החינוך, בית המדרש והאמונה שיצרו את הרושם הזה. במשך דורות רבים, חינכו והחדירו את מאוויי הגאולה לנפשות. הדבר נעשה בעבודה קשה מאד, על ידי הלכות והדרכות שעיצבו את ההתנהגויות היומיומיות, הפרטיות והציבוריות וקיבעו את זיכרון הארץ ובית המקדש ואת מסירות הנפש. והנה, אצל צעירי הדור האחרון, זה בא לבד. כמובן, זה לא באמת לבד, שכן זהו חותם של הדורות הקודמים, אבל באופן מפליא הדבר נעשה ללא החומר, ללא העבודה, ללא בית המדרש. זהו כוח עצום המסוגל להפוך את המציאות היהודית על פיה. באופן מופלא, במשך כל דורות החינוך, לא היה מעשה בפועל. היו פה ושם עליות של עשרות משפחות, היו תקוות, זמירות ופיוטים, נתנו צדקה למען יישוב הארץ, אבל מעשה רציני בפועל – לא היה. זה לא קרה מפני שהיתה עוד עבודה, צריך היה עדיין להשריש את זה בלב. דווקא בדור הזה, שנראה שהתנתק באופן רשמי ומסודר מכל החינוך הגדול הזה, הכוחות הבשילו לכדי מעשה, שהוא המפנה ההיסטורי הגדול. המפנה בא כביכול מעצמו, כאילו באופן טבעי קיימת הדביקות הזאת בכנסת ישראל וחפץ ישועתה בתוך הנפשות. וַאֲפִלּוּ הַתּוֹךְ הַפְּנִימִי שֶׁבְּכָל הַמִּצְווֹת, הַמַּעֲשִׂיּוֹת וְהָאֱמוּנִיּוֹת, טעמי המצוות והערכים המחנכים את האדם להיות אדם הגון, ישר, מסור, עדין ורגיש, החי את הדברים הגדולים ויודע להעריך אותם, מְרֻשָּׁם הוּא בלבבות.
אופן ההשפעה של הדורות הקודמים על הדור האחרון, הוא סגולי ונסתר, מתאים למושגים 'ברית אבות' ו'זכות אבות'. ההשפעה היתה באופן מצטבר: כל דור סבל מחיי הגלות, והסבל הזה יצר משא נפשי שהועבר אל הדור הבא. בדומה לכך התרחש תהליך מקביל, בו הציפייה לישועה הלכה וגברה. כששני תהליכים אלה הגיעו לשיאם, בדור האחרון, הרגישו חלק מהאנשים שהדברים אינם יכולים יותר להישאר כפי שהיו, ויש צורך לעשות מעשה. אופן השפעה נוסף, היה בעצם שימורה של הזהות היהודית, כך שכאשר התעוררה הלאומיות באופן כללי, זיהו היהודים את עצמם במוקדם או במאוחר ולאחר שטרחו להדגיש בפניהם שהם לא רצויים בשום מקום אחר, כעם שצריך לכונן לעצמו מסגרת לאומית עצמאית. אפשר היה לומר שחפץ ישועת ישראל הוא תוצאה של החינוך או מעט המנהג והמסורת שעדיין נשארו, אבל ברור שזה לא העיקר, שהרי רבים מצעירים אלו, כדוגמת הרצל[39] וז'בוטינסקי,[40] באו ממשפחות מתבוללות לחלוטין, וגדלו על תרבות וחינוך של עמים אחרים. ומנגד, עם מעט ואפילו הרבה מסורת, אפשר היה להישאר גם בגולה. עד היום יש אנשים רבים שהם מסורתיים ביותר ואפילו חברים בהסתדרות הציונית, מתרגשים מכל שמועה מארץ ישראל ושמחים בכל מעשה שהם עושים למענה. הכל מאד יפה, אבל הם שם – בחו"ל. בהם עוד לא היה המפנה הנפשי, הגורם להבנה שאכן בארץ ישראל צריך להיות ובה צריך לפעול.[41] הם אמנם עדיין לא הגיעו לחתימה, לקץ הגלות, אבל מבחינת הדורות, הרב אומר שזה כן הגיע. ישנה קבוצה שהרב לא אומר אם היא גדולה או קטנה, אבל היא העיקר. מיליונים יכולים לעשות משהו אחר, אבל אלפים או עשרות אלפים, הם אלה שיקבעו את ההיסטוריה היהודית. מכיוון שלא כל מי שחי בדור האחרון הוא כזה, הרב מוסיף תנאי להשתייכות לקבוצה הזאת. לא די להיות בעל תכונות של אידיאליסטיות; יש צורך גם בְּהַקִּשּׁוּר לִכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל וּבְחֵפֶץ יְשׁוּעָתָהּ.
אֶלָּא שֶׁהַהַכָּרָה שֶׁל הַמָּקוֹר הַמְחַיֶּה אֶת כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל מְבִיאָה אֶל כָּל הַמִּצְווֹת וְאֶל כָּל הָאֱמוּנוֹת. כאן ישנה עוד הסתייגות. אפשר היה לומר שאנשים כל כך טובים, מוסריים ומוסרי נפש, כבר מלאים באופן טבעי בתוך של כל המצוות והאמונות. ואם לכאורה התוך, הפרי, כבר נמצא בהם, הרי שאפשר לוותר על המצוות המעשיות עצמן. אך לא היא. אמנם התוך הזה קיים אצל הַדָּבֵק בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל וְרוֹצֶה בִּתְשׁוּעָתָהּ, וזהו אכן דבר נפלא ומדרגה גבוהה מאד. אבל מי שמכיר את הַמָּקוֹר הַמְחַיֶּה אֶת כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, מבין שכנסת ישראל אינה התחלת הבריאה, וגם היא בסך הכל ברייה נבראת. מי שמכיר את הַמָּקוֹר הַמְחַיֶּה אֶת כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, הנותן לה כוח ועוצמה אדירה כזאת, יבוא על ידי ההכרה הזאת אֶל כָּל הַמִּצְווֹת וְאֶל כָּל הָאֱמוּנוֹת בפועל, ולא רק אל התוך הפנימי המתבטא באחד התכנים שלהן. טעמי מצוות אפשר לדרוש באופן נפלא ביותר, אבל קיום המצוות איננו תלוי בידיעת טעמיהן בלבד, ולא ניתן לבטל אותן מתוך אמירה שתכליתן כבר הושגה ואין בהן עוד צורך. קיום המצוות ואי-ביטולן הוא למעלה מכל טעם ומכל תוך מסוים, שכן הוא נוגע למקור של כל דבר, מקור שהוא למעלה מכל סוג של תוכן או חזון מנוסח. שכן גם אם יהיה זה החזון היפה, הנחוץ והחיובי ביותר, האלוהות היא למעלה מכל. אי אפשר למצות את המצווה, את תוקפה ואת הקישור אליה על ידי תוכן או טעם, כי אפילו אם זה טעם נפלא, אמתי, חזק וחשוב, זה לא הכל. צריך גם קישור אל מי שנמצא למעלה גם מכנסת ישראל – הַמָּקוֹר הַמְחַיֶּה.
אֲבָל מִכָּל מָקוֹם כָּל הַמְקֻשָּׁר לְחֵפֶץ יְשׁוּעָה לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל, והרב מדגיש שהוא צריך לחפוץ שהישועה הזאת תהיה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל דווקא. לא בארגנטינה כתוכניתו של הברון הירש,[42] וגם לא באמצעות תוכניות לאוטונומיה תרבותית בארצות מושבן של הקהילות היהודיות, כמו זו של ההיסטוריון דובנוב.[43] התשועה צריכה להיות דווקא בארץ ישראל, שֶׁמִּבַּלְעֲדֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אִי־אֶפְשָׁר לִישׁוּעָה כְּלָלִית שֶׁתָּבוֹא, כי צריך לצרף את קדושת הארץ עם קדושת האומה. באופן גלוי, רק ההכרה במקור המחייה, ריבון העולם, מביאה לידי קיום המצוות כפשוטן, כמשמען וכטעמן. אבל הרב מוסיף כאן שאצל מי שמְקֻשָּׁר לארץ ישראל, נשארות לא רק התכונות הטבעיות, אלא הוא מקושר, אמנם לא בגלוי, אבל בגְנִיזָה, בסתר, לְכָל הַתַּמְצִית שֶׁל כָּל הָאֱמוּנוֹת וְכָל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן.
המצב של הקישור מצד אחד ואי הקיום מצד שני, הוא היוצר את הבעיה בקביעת ההתייחסות. מצד אחד, אלו האנשים המיישמים בפועל את חזון התורה והנבואה של ישועת כנסת ישראל בארץ ישראל. הם עושים זאת במסירות גמורה, ללא כל אינטרס ונגיעה זרה, ביושר ובטהרה. אבל מצד שני, התורה מגדירה מעשים נוספים שצריך לעשות – שבת, כשרות, טהרת המשפחה היהודית, תפילין, תפילה ועוד. רבים מבני הדור האחרון אינם מקיימים מצוות אלה. אדרבא, הם עוד עושים עבירות רבות. האם זה דור חוטא או דור צדיק?[44] על שאלה זו הרב אומר כאן שלכל יחיד ויחיד יש אמנם חיים וחשבונות משלו, אבל לְהַדּוֹר בִּכְלָלוֹ – רָאוּי שֶׁיִּמָּחֲלוּ לוֹ כָּל עֲווֹנוֹתָיו. הרב לא נכנס כאן לשאלה מדוע ההכרה במקור המחייה את כנסת ישראל חסרה אצלם, אלא רק מציין שהעובדה שהדור לא מקיים את מה שראוי היה שיקיים בפועל, נובעת מֵחֶסְרוֹן הַכָּרָה בְּמַה שֶּׁהוּא עַצְמוֹ מְדֻבָּק וְקָשׁוּר בְּכָל לֵב. הוא פשוט אינו מכיר בזה, ומפני שההכרה זה הצד שמעצב את החיים, חסר הקיום בפועל. ולכן רָאוּי שֶׁיִּמָּחֲלוּ לוֹ כָּל עֲווֹנוֹתָיו, וככל שהאדם יותר ויותר קשור אל הדור בכללותו ואל משימותיו, כך ממילא הוא שייך אל מחילת העוונות, וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא – של הדור האחרון, דור החותם – "נְאֻם ד' יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה" – והעוון יבוקש ואיננו לא בגלל שכולם צדיקים, אלא "כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר" (ירמיהו נ, כ). אם ד' לא היה מוחל וסולח, היו מוצאים הרבה עוונות פרטיים. אלא שעל שארית ישראל, על מי שנשאר אחרי כל דורות הגלות, הייסורים, הדביקות, המסירות, האמונה והנאמנות ונרשמו בו התכונות האלה עד שנעשו תכונות נפש טבעיות, נאמר כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר.
מבחינה מסוימת, הרב עונה כאן לטענות שנאמרו עוד בימי הביניים. למשל, בשו"ת המהר"ם מרוטנבורג כתב שמי שעוונות בידו, אל יעלה לארץ ישראל שהיא ארץ הקודש וארץ הטהרה (דפוס לבוב סי' יד). כי איך ירהיב עוז בנפשו אדם שלא טיהר את עצמו, ללכת לקיים ולממש חזון כללי אלוהי בארץ ישראל? ועובדה היא שבאמת עלו לארץ רק הצדיקים המיוחדים. אבל לא כך הוא המצב בדור האחרון. קודם כל, הם לא שואלים האם לבוא ולבנות או לא. אבל עדיין האדם המאמין יכול לשאול: האם בגלל זה לא נתחשב במה שכתבו גדולי ישראל לפני כשבע מאות שנה? התשובה היא שזה היה נכון אז, אבל בדור הזה זה כבר לא נכון, מפני שיְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ. ואם יגיד אדם שהוא כן רואה עוונות בידיהם של בני הדור, ידע שרָאוּי שֶׁיִּמָּחֲלוּ לוֹ כָּל עֲווֹנוֹתָיו, כי הקדוש ברוך הוא אומר כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר. במשך הדורות עלו לארץ אנשים זקנים כדי שלא יעברו 'גלגול מחילות' (עי' כתובות קיא, א). אחרים באו והתפללו על יד הכותל המערבי בשביל הילדים או הנכדים שעוד נשארו שם. אבל בדור הזה התכנים הם טהורים: לא למען עצמם הם באים, אפילו לא למען תפילה על עצמם, אלא באמת למען כלל ישראל.
וְהַמּוֹפֵת הַגָּדוֹל, ההוכחה לכך שֶׁדּוֹרֵנוּ הוּא הַמְיֹעָד לִתְעוּדָה זֹאת, כלומר למטרה של ישועת ישראל בארץ ישראל, הוּא מַה שֶּׁנִּמְצָאִים בּוֹ כָּאֵלֶּה שֶׁרַעְיוֹן זֶה נֶחְתָּם בְּמַעֲמַקֵּי נִשְׁמָתָם ומבחינה זו אין בהם עוונות. הרב מתבסס פה על הרעיון שהקב"ה כבר נפרע מכנסת ישראל על כל העוונות שהביאו לחורבן הבית הראשון והשני, ועכשיו העבודה איננה זו של הגלות, של סבל ונשיאת העונשים על העוונות. בני הדור החדש מוֹצְאִים בּוֹ קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה וּדְבֵקוּת אֲמִתִּית בַּד' צוּר כָּל הָעוֹלָמִים אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּרוּךְ הוּא. הם אומרים בהתרסה: "אתם דבקים בד' אלוהי ישראל?! אתם שם, שיושבים בבתי המדרש בגלות? לא! אנחנו, המסקלים אבנים בשדות, הבונים בתים והמבססים את הישוב היהודי, אנחנו באמת עובדי ד' אלוהי ישראל, ולא אתם, אתם החוטאים". כלומר, זה לא בא כהתנכרות ליהדות וליהודיות. אדרבא, הם רואים בזה את תמצית הקדושה, את הדבר החשוב ביותר, תמצית היהודיות והיהדות גם יחד, השיא של הכל. הם משייכים את עצמם לכובשי הארץ, כובשי כנען, המתנחלים הראשונים, ולא לדורות הגלות, דורות של פריעת עוונות, נשיאה בעונש. הם מחדשים את הקשר עִם עַם ישראל, עם ארץ ישראל, ובכך אפילו עם אלוהי ישראל.
