בדברים אלה הרב מתאר את המסלול המתרחב והמתעמק, בו היחיד נחשף ונקשר לאֱלוֹהוּת הָעֶלְיוֹנָה שֶׁלְּמַעְלָה מִכָּל הַהֲוָיָה ומתדבק בה. אבל אי אפשר לאדם לבצע את ההתקשרות הזאת על ידי דילוג על המדרגות שבינו לבין האלוהות, אלא באופן של התקשרות נכונה אליה, מדרגה אחר מדרגה. ראשית, הוא בעל דעה, המסוגל להיות מֵשִׂים אֶת לִבּוֹ ולתת את דַעְתּוֹ לאוֹר הָאֱלוֹהִי, הַמֵּאִיר בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַדּוֹרוֹת, בכל המכלול הדתי והתרבותי שלה. על ידי כך האדם מבין את התמציתיות של כנסת ישראל ביחס לכְלַל הָאָדָם – האנושות כולה. שכן הוא מבין שכדי לפתור את הבעיות שהאנושות מתחבטת בהן ולהיחלץ מן המצר, התרבויות האנושיות השונות צריכות כולן לגילוי המיוחד של כנסת ישראל.
כשנותנים את הדעת על הערך שיש לכנסת ישראל לגבי כל האנושות, נותנים בעצם את הדעת על כלל ההוויה. האנושות קשורה לשאר ההוויה, ניזונה ממנה, משפיעה עליה, מושפעת ממנה וקרובה אליה. ישנה מערכת מסועפת של יחסי גומלין בין האדם בכללותו לבין ההוויה בכללותה, וניתן לראות זאת, למשל, במדע האקולוגיה.
כאשר נותנים את הדעת על כללות ההוויה והערך שבקיומה, נותנים לבסוף את הדעת גם על הבורא שברא את הבריאה – האֱלוֹהוּת הָעֶלְיוֹנָה שמעבר לאדם, כי אין בריאה ללא בורא. כשמבינים את ההבדל שבין ההוויה לבין מה שקדם לה ונמצא מעבר לה, מתקשרים גם אל האלוהות.
וְנַפְשׁוֹ מִתְמַלְּאָה חִיּוּת מְלֹא קֹדֶשׁ וְתִפְאֶרֶת גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, וּבְתוֹסְפוֹת כֹּחוֹ מוֹסִיף הוּא כֹּחַ בִּכְלָלוּת כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. אדם שהגיע לעומק וגובה כאלה, שהעלה את עצמו לדרגה כל כך גבוהה, מוסיף כוח לכנסת ישראל בעצם חיותו ועמידתו בדעה העליונה שלו. דרכה הוא מוסיף כוח גם לאנושות ולהוויה כולה, עד שהוא ממלא את רצון ד' – רצון האֱלוֹהוּת הָעֶלְיוֹנָה שֶׁלְּמַעְלָה מִכָּל הַהֲוָיָה. זו משמעות הביטוי תְּנוּ עֹז לֵאלוֹהִים (תהלים סח, לה) – במילוי רצון ד' האדם כביכול נותן לו משהו. האדם קיבל מד' את הנטייה האלוהית בנפשו, והוא מחזיר לו לכאורה בדיוק את אותו הדבר, אבל ישנה תוספת מיוחדת – הדעה. בפן מסוים, אין שום משמעות לפעולת האדם – נוֹרָא אֱלוֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ, אֵ-ל יִשְׂרָאֵל, ורק הוּא זה שנֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם, בָּרוּךְ אֱלוֹהִים (שם לו). אבל ישנו פן אחר שבו ישנה משמעות גדולה לפעולת האדם – תְּנוּ עֹז לֵאלוֹהִים, עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים. העֹז הוא הברכה שהאדם מברך את ד' כאשר הוא נותן את דעתו על הדבר: "ברוך אתה ד'". "ברוך" זו לשון המבטאת התפרטות והתרבות, כלומר, בברכתנו אנחנו מוסיפים משהו, והוא הדעה. בזכות הברכה, ד' לא רק קיים, אלא גם נודע, והמציאות האלוהית מתברכת, מתווספת ומתרבה. מבחינה זאת, "הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים" (ברכות לג, ב). יראת השמיים היא התוספת העצמית, העמוקה של האדם היכולת לקשר את השמיים דרך כל המדרגות עד לחיים הפרטיים. השפע מגיע מן האלוהות העליונה אל הבריאה, מן הבריאה אל האנושות, מן האנושות אל כללות האומה, ומכללות האומה אל היחיד, אל החיים הפרטיים של האדם – הממשות. ואז, כשהשפע הוא ממשי, היחיד לא רק חוטף, לוקח ומשתמש, אלא מבין ויודע – ומברך. כאשר הוא מחזיר את הדעה, התוספת העצמית שלו, דרך כל המדרגות, נוצרת הברכה וההתרחבות. נוצר ממד נוסף: הדעה – האפשרות שיהיה מישהו שיודע, התממשה על ידי ברכת האדם.
