עד עתה ראינו בעיקר את ההשפעה מתוך כללות האומה על היחיד. כאן אנחנו רואים שיש גם השפעה הדדית של היחיד על מצבה והתגלותה של כנסת ישראל, עד כדי שהקב"ה אומר שהיחיד יכול להיות פְּדָאַנִי לִי. ראשית כל, הרב מציב את העיקרון, שרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כלומר, ההתגלות של אוצר האידאליות של כנסת ישראל בחיים בפועל, בָּא דֶּרֶךְ כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל אֶל הַלֵּב שֶׁל כָּל יָחִיד וְיָחִיד לְפִי מַעֲשָׂיו. ישנו אמנם, קשר בסיסי, עקרוני, שקיים תמיד בין כללות האומה לכל יחיד מיחידיה. אבל עוצמת הגילוי של הקשר הזה הינה לפי מעמדו ומעשיו של האדם, כפי שהוא בונה את עצמו מתוך מודעותו ובחירתו.
הַחֵפֶץ שֶׁל הָאִידֵאַלְיָה הָאֱלוֹהִית הַיּוֹתֵר גְּבוֹהָה, לְגַשְּׁמָהּ בַּחַיִּים וּבַמַּעֲשֶׂה, בְּחַיֵּי הַחֶבְרָה – בדור מסוים, וְהָאֻמָּה – לטווחים ארוכים יותר, לדורות. וּלְהַרְגִּילָהּ בְּעֶדְנַת הַצִּיּוּרִים הַתְּמִידִיִּים, זהו ביטוי אותו הרב נוקט לפעמים כאשר הוא מתרגם לעברית את המונח 'אידאלים', ציורי החזון והמגמות, הַהוֹלְכִים וְשׁוֹטְפִים תָּמִיד בַּכֹּחַ הַמְדַמֶּה אֲשֶׁר בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם. כל חזון נובע מן הכוח המדמה. במקומות שונים הרב קושר בין הנבואה וחזונה לבין הכוח המדמה, על פי הפסוק "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יא). לכן גם הציור החזוני, האידאלי, שאפשר לסמן אותו כמגמה ומטרה לפני האדם כיחיד ולפני החברה בכללותה, נוצר בַּכֹּחַ הַמְדַמֶּה אֲשֶׁר בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם.
וּלְהַרְחִיב צְעָדֶיהָ בְּחָכְמָה וְכִשְׁרוֹן. שכן יש צורך לא רק להציב את האידאלים, אלא להרחיב את הצעדים. כלומר, ליצור שדה מעש בו המטרות תוכלנה להתגשם, או לפחות להתקרב להגשמתן. עַד שֶׁמִּצַּד רֹב פִּתּוּחָהּ וְשִׁכְלוּלָהּ הִיא, רוח הקדש שבכנסת ישראל, מוֹצֵאת אֶת עַצְמָהּ מְבֻנָּה בְּכָל טוּב, אוֹר חֶסֶד, גְּבוּרָה, חָכְמָה, שִׂמְחָה, עֵדֶן וְאַהֲבָה, כל התכונות של החיים. אין כאן הצטמצמות בתכונה אחת בלבד, גם אם היא יכולה להיחשב על ידי מישהו כתכונה מוסרית עדיפה, כי אם רוח הקודש מְבֻנָּה בְּכָל טוּב: אוֹר של חֶסֶד, ומיד כאיזון לו – הגְּבוּרָה, חָכְמָה שיש בה דייקנות וסדר, ושִׂמְחָה שיש בה רגש ועליזות, קצת פריצת סדרים, כלומר – ספונטניות שאינה כפופה דווקא לגדרי הסדר וההיגיון. עֵדֶן וְאַהֲבָה – העדן הוא עדינות ורגישות, כלומר שמירת מרחק מסוים וויסות העוצמה על מנת שלא להזיק מתוך קרבת יתר. לעומת האהבה המקלקלת את השורה (בראשית רבה נה), במובן של קרבה יתירה מעבר למה שהיה ראוי.
וּמִתּוֹךְ שְׁלֵמוּת בִּנְיָנָהּ וּמִלּוּאָהּ הִיא מַרְגֶּשֶׁת גַּם־כֵּן בְּהֶאָרָה פְּנִימִית אֶת הָאוֹר וְהַטּוֹב הָעוֹלֶה לְמַעְלָה לְמַעְלָה מִכָּל הַכֵּלִים שֶׁל יְכָלְתָּהּ וַחֲפָצֶיהָ. כל אלה, החפצים והרצונות השונים, הם הַכֵּלִים לרוח הקודש, ואחר כך בִּנְיָנָהּ. בניין גם הוא סוג של כלי, אך יציב וקבוע יותר. כלי החיים – המוסדות, המנהגים, ההלכות, אורחות החיים וכל הדברים הנחוצים לבניין החברה האנושית, הם כלים לקלוט, לממש ולגשם את רוח הקודש. וְהִיא, הנטייה שלמעלה מן הכל, מִתְנַשֵּׂאת, כלומר, עולה תָּמִיד לְעֻמָּתָם, לעומת הכלים, השאיפות והחפצים. שכן שום מגמה מן המגמות, שום חזון וציור של חכמה, שמחה, חסד או גבורה, אינם ממצים את עוצמת הקשר עם הא-ל האינסופי. למרות זאת יש להם ערך גדול – הם יכולים לשמש תשתית יציבה כדי שהכמיהה אל התעלומה, אל מה שמעל ומעבר, תוכל להתקיים בתוך המציאות בלי להרוס ולסתור אותה. כדי שתוכל לאצור בתוכה את הכמיהה הזאת, עליה להיות מְבֻנָּה בְּכָל טוּב.
וּכְשֵׁם שֶׁהַחֵפֶץ הָעֶלְיוֹן הָאֱלוֹהִי, הַשָּׁרוּי בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה, נוֹתֵן מִכֹּחוֹ אֶת עֹז רוּחַ קָדְשׁוֹ עַל הַיְחִידִים הַמִּתְכַּשְּׁרִים אֵלָיו כלומר, אלה שלפי מעשיהם ומאמציהם נעשים מוכשרים יותר להיות המבטאים של רוח הקדש ורוח האומה, כֵּן גַּם כָּל יָחִיד הַמִּתְכַּשֵּׁר בִּתְכוּנָה אֱלוֹהִית, בְּטוּב מֻחְלָט, בְּמוּסָר טָהוֹר וּכְלָלִי, הַמְחֻזָּק בְּדֵעָה וְשֵׂכֶל טוֹב, לְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהוּא מִשְׁתּוֹקֵק לְהַעֲלוֹת אֶת נִשְׁמַת הָאֻמָּה כֻּלָּהּ, לְרוֹמְמָהּ וּלְשַׂגְּבָהּ כֵּן הוּא פּוֹעֵל, וְכֵן הוּא מְחַזֵּק אוֹתָהּ וּמוֹצִיא אוֹתָהּ מִתַּעֲלוּמַת הַכֹּחַ אֶל הָאוֹר הַפּוֹעֵל. יש כאן משוואה: רוח הקדש הקיימת באומה, פועלת ישועות וטובות על היחיד המכשיר את עצמו לקלוט אותה. ובאותו אופן, כל יחיד שמצליח לקלוט את רוח אלוהים הטהורה שבמציאות, לְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהוּא מִשְׁתּוֹקֵק לְהַעֲלוֹת אֶת נִשְׁמַת הָאֻמָּה, הוא מחזק ומוציא אל הפועל את אור נשמתה של האומה. כלומר, לא מספיק שהוא יהיה איש בעל כישרון יוצא מן הכלל ויכולת נפלאה. לא מספיק שהוא קולט את האלוהות השרויה בהוויה כולה וקולט את רוח הקדש שבכנסת ישראל. הוא צריך להיות גם בעל רצון להעלות את כנסת ישראל. זוהי מערכת גומלין בין היחידים המיוחדים, המופלאים בכישרונותיהם, שלכאורה יכולים היו לעמוד לבדם כגיבורי האנושות, ללא קשר לאומה מסוימת או לזמן מסוים, לבין כנסת ישראל. גם היא, כפי שראינו בסעיף הקודם, איננה כמו כל אומה אחרת, מפני שהיא מבטאת את רוח הקודש האלוהית באופן מיוחד. בתחילה, הנולדים לכנסת ישראל (שביטוייה בפועל הוא כלל בני האומה הישראלית), מקבלים ממנה את רוח הקודש ואת נשמתם המיוחדת, הכללית מאד. ולאחר מכן, אף שלפעמים מאמציהם עולים אל מעבר לגבול הלאומי, בכל זאת הם רוצים לגמול דווקא לכנסת ישראל, וממקדים את רצונם בהעלאתה לרמה גבוהה יותר של קיום בפועל.
מציאותם של בעלי הרוחניות המופלאה, מסמנת את המעבר מתקופה לתקופה בהתפתחות היהודית ההיסטורית. הם מבשרי התקופות החדשות. אנשים מיוחדים במינם, כמו האר"י הקדוש,[37] שבגודל נשמתו, כישרונו ורצונו הגדול להעלות את כנסת ישראל, תורם תרומה ייחודית, ואכן מוציא מִתַּעֲלוּמַת הַכֹּחַ אֶל הָאוֹר הַפּוֹעֵל את עומקי רוח הקדש הקיימים בכנסת ישראל. המעמקים האלה קיימים תמיד, אבל הם נמצאים בתַּעֲלוּמַת הַכֹּחַ ואינם באים לידי ביטוי בפועל בדרך שהיתה קיימת עד אז. על מנת לגלות אותם, יש צורך במאמץ מודע של יחיד שהגיע לרמה גבוהה בזכות עצמו. באותם הכתובים, באותם המאמרים שלכאורה כבר נידונו ונתפרשו כל צרכם, וכבר ישנם באוצר התרבותי הרוחני הלאומי, הוא מוצא אור חדש לגמרי. מתוך אישיותו ונשמתו הגדולה, הוא בונה שכבה חדשה, רובד חדש בהבנת כנסת ישראל, תפקידה, רוחה ונשמתה. אך הדבר אינו נשאר בגדר הישג אישי, כי אם מעלה את רמת ההתייחסות והרוחניות של כל כנסת ישראל הקיימת בפועל, לרמה חדשה. הוא פותח דרך הארה חדשה לגמרי, שתהיה מעתה ואילך דרך לרבים. יחסי הגומלין שבין הכלל המקודש והיחידים המקודשים, פועלים תמיד בכל דור ודור, אלא שרק מפעם לפעם, כאשר מגיעים אנשים גדולים המסוגלים לגלות תעלומות גדולות, הדברים בולטים במיוחד. במבט לאחור, אנו אומרים שהתחילה אז תקופה חדשה.
"כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – מצד גודל שכלו, וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים – מצד גודל מוּסרוֹ, וּמִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר – ממקד את רצונו ברצון הציבור ורוצה להעלות את כנסת ישראל למדרגה חדשה. כל מי שיש בו שלוש תכונות אלה, לפי המידה בה הן קיימות בו, אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ פְּדָאַנִי לִי – לרוחי, רוח הקודש. הוא פדה את הקודש שיש בעולם, הקב"ה כביכול אומר שגם הוא היה במאסר של תעלומה, בסתר, ועכשיו התגלה, נפדה ויצא לחפשי. וּלְבָנַי, שכן מעתה ההארה היא לכל בני ישראל בפועל, ולא רק לאותו יחיד, מִבֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם" (ברכות ח, א) – מן הגלות, המאסר וההסתר. השבי שאומות העולם שובים את ישראל איננו כלכלי, מדיני או חברתי בלבד, אלא גם רוחני. על מנת להתקיים בגלות, כנסת ישראל מוכרחת לתפקד על פי המושגים והקריטריונים של אומות העולם. אבל עצם ההכרח הזה הוא מעין מאסר והסתתרות בכלא נורא, כמו לבישת בגדים של אחרים כדי להתקיים ולהישאר בחיים.
מי שבכל זאת מסוגל בתוך המציאות הזאת לגלות גילויים מקוריים, להעלות את רמתה של האומה, הרי הוא ממש פודה מן הגלות, ככל שהוא מכוון יותר למעמקי הקדש שבכנסת ישראל ובנשמת היחיד. כל מי שפועל בזה מגלה גם את ניצוץ הגאולה, הפדות מן הגלות. גם האר"י עצמו קשר את הדברים האלה, ואמר שהעיסוק בנסתרות לפי שיטתו הוא אחד האמצעים ליציאה מן הגלות.[38] זו יציאה רוחנית, שיכולה אולי להגיע עד כדי יציאה בפועל שגם אחריה עדיין יש מקום ליציאה רוחנית נוספת. פדות מדינית, כלכלית וחברתית איננה מספקת, ויש צורך גם בפדות וגאולה רוחנית. הרב, בעקבות דברי האר"י האלה ודברי המקובלים הגדולים שהיו לפניו, ראה בעיסוק הזה את הגאולה של הקדש. לכן, הוא דיבר על 'תחיית החול' שזו הגאולה המדינית החברתית, ועל 'תחיית הקדש' – העיסוק ברוחניות היהודית, העצמת הגילוי של רוח הקדש שבכנסת ישראל ושבנשמת היחיד. הפדות מבית הכלא הרוחני – המושגים וקני המידה שאומות אחרות מציבות כקני מידה של קיום, חזון, תוכן ומשמעות החיים, תבוא על ידי יצירה רוחנית גדולה. רק המקוריות הזאת תציב מחדש את כנסת ישראל בפועל, בעמדתה הראויה לה בתרבות העולמית בקרב העמים.
