ככל שהכלל מצומצם יותר בתוכנו העצמי, קטֵנה יכולתם של הפרטים למצוא את עצמם בתוכו, והם צריכים לפנות לשם כך למקומות אחרים. לעומת זאת, ככל שהפרט מוצא את עצמו במובן חברתי, תרבותי, רוחני ונפשי, מתאים יותר אל הכלל, הקשר ביניהם מתחזק. כאשר הקשר חזק, היחיד מצד אחד ניזון מן הכלל ומקבל ממנו את מה שהוא רוצה, ומצד שני, הוא מסוגל גם לתרום יותר לכלל. שֶׁפַע רוּחַ הַקֹּדֶשׁ המתווסף לכלל, כלומר, התגברות היכולת להעמיד חזון, מטרות ומגמות, מגבירה את מספר האפשרויות של הפרט למצוא את עצמו בכלל. כשאדם אומר שהוא מחפש תוכן ומשמעות בחייו, הוא בעצם מחפש אופק לשאוף אליו ודרך להתקדם בה. הוא מחפש דרך שבה הוא, עם החזון והכישורים שלו, יוכל לראות לנגד עיניו את דרך ההתפתחות של עצמו, את ההליכה אל עבר משהו גדול יותר, בעל יותר משמעות ועוצמה. הפירוש הפשוט של המשפט הוא שכאשר החזון והדרך של הכלל גדולים יותר, פרטים רבים יותר יכולים להזדהות עמם, וממילא להתקשר אליו בקשר חזק.
אמנם, נראה שלמשפט ישנה גם משמעות עמוקה יותר, שכן הרב אומר: יִתְגַּדֵּל הַקֶּשֶׁר שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַפְּרָטִים אֶל הַכְּלָל. הקשר יהיה לא רק יותר חזק, אלא גם יותר גדול. גודל אינו רק מדד לעוצמה, אלא גם עניין איכותי. לעתים יכול להיות קשר מאד חזק, אבל אין בו גדולה רבה. למשל, בין ילד למשפחתו ולחברה שסביבו, נוצר קשר חזק, מפני שהוא חש באופן ברור את הקרבה הנפשית וקרבת האופי לאנשים שבקרבם הוא נולד וגדל, ואת הדאגה שלהם כלפיו. אבל עם ההתפתחות והצמיחה של הילד, הדרישה שלו מן האנשים הקרובים אליו תהיה לא רק עוצמת קשר חזקה, אלא גם גודל של קשר. קשר חזק יכול להיווצר על ידי העבר, על ידי רגשות של תודה, הוקרה געגועים וקרבה. הוא יכול להיווצר אפילו על ידי ההווה, כאשר האדם יודע שהמסגרת מוכנה לתת לו גיבוי, לעמוד מאחוריו ולסייע לו בכל מה שהוא צריך. ברם, על אף המשקל הרב שיש לגיבוי, האהבה, החיבה והרצון לסייע, השאלה היא האם ישנו גם עתיד, במובן של אפשרות להתפתחות וצמיחה של היחיד בתוך הכלל, מתוך הזדהות עם המגמה שלו. כאשר מדברים על אנשים רבים ושונים, השאלה הרבה יותר מורכבת. באיזה אופן אפשר להבטיח שהרבה מאד אנשים פרטיים, שלכל אחד יש פוטנציאל של התפתחות, יביטו יחד אל נקודה אחת, אל מסגרת אחת, אל רעיון אחד, וכולם ימצאו בו את המזון, את המזור ואת האופק?
מסגרת העולם הזה, עולם החול, היא אמנם הכרחית, אך איננה מספיקה עבור כל האנשים הפרטיים. וזאת, מפני שהאדם אמנם מורכב מצרכים גשמיים ונפשיים, אבל גם משאיפות שהן תמיד אל מעבר למסגרת הקיימת, מעבר לעולם הזה. עצם המחשבה של האדם בכל מקום ובכל זמן על אלוהים, כלומר על הקודש, מצביעה על כך שהשאיפות עוברות את גבול עולם החול הקיים. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ היא מהות רוחנית של הקשר עם הישות האינסופית האלוהית. היא נקראת רוח הקודש, מפני שהיא באה מחוץ לעולם החול, ממקום הקודש. זהו מקום המרכז את המחשבות הגדולות, את השאיפות העמוקות והכמוסות לצאת מהגבולות, מהמוגבלות. מכאן נולדת שאיפת האדם למצוא את האלוהים, וממנה, הניסיון למצוא את הנקודה במציאות שיכולה אולי להוות את נקודת הקשר אליו, מעין חלון או סדק אל הישות העליונה שאינה חלק מהעולם הזה, כי אם מן העולם העליון. ההיסטוריה האנושית מלאה בניסיונות למצוא את הנקודה הזאת. חיפשו אותה בשמים, בבעלי חיים בעלי עוצמה רבה כמו נשרים, דובים או תנינים, בברקים וברעמים. אנשים תמיד מחפשים איזו תופעה, שייתכן והיא גילוי של משהו המגיע מעבר למסגרת שהאדם מצוי בה. חיפוש זה הוא האחראי ליצירה הדתית האנושית.
אולם רוח הקודש האמתית אינה מצויה בשמש, בירח, בבעל החיים, בעץ, בהר, או בכל דבר אחר שעצרו בו והתפשרו עליו רק מפני הרצון למצוא כבר את מה שחיפשו. רוח הקודש האמתית באה מעמקי התעלומה, היא קול המגיע מאלוהים שלא ניתן לתאר אותו, לא בגוף ולא בדמות הגוף משום סוג וצורה, ולא רק מענה לצורך הנפשי והשאיפה לצאת מן הגבולות. יש בה גם עוצמה רבה של אמת, אמת שאכן משנה את המציאות, העולם והפרטים. האישים הפרטיים בעלי השאיפות יודעים עמוק בתוכם, חלקם גם באופן מודע, שרק הישות האינסופית שאי אפשר לתאר אותה בשום תואר הלקוח מן העולם המוגבל, היא האופק והמטרה שאליה שואף כל אדם. ורק שם, בנקודה בה מדובר על הישות האינסופית הבלתי מוגבלת, כל השאיפות כולן יכולות לבוא לידי שלמות.
כלל ישראל, כנסת ישראל, זהו החלון, הסדק, חוליית הקשר שבין האלוהות העליונה האינסופית, לבין האדם הפרטי המסוים. ואף שהאדם נמצא במקום ובזמן מסוים, אף שיש לו מספר מוגבל של אפשרויות, שאיפתו תמיד גדולה יותר. התורה, המקדש, הקדושה, הנבואה והחזון, שאינם נחלת יחידים מסוימים אלא נחלת הכלל, הם המענה לשאיפותיו הכמוסות של כל יחיד ויחיד. רוח הקודש שבכלל מקרינה אל היחיד, מסמנת לו את דרכו, את מגמתו, את המשמעות והערך של קיומו. ולא זו בלבד, אלא שבקיומו, בחיים-חיותו, הוא זה שמגדל בפועל את הערך הזה על ידי עבודתו העצמית (כפי שנראה בסעיף ח'). על ידי ביטוי אישיותו, האדם מוסיף על רוח הקודש הזאת, הוא מראה בפועל כיצד הגדולה מתממשת במציאות, בחיים. מצד אחד, ללא העוצמה האינטלקטואלית הבלתי ניתנת לשיעור של התורה, לא היו יכולים לגדול גאונים וצדיקים נפלאים. ומצד שני, אנחנו לא היינו יודעים שיש עוצמה כזאת בתורה אלמלא עבודתם וגילויים את התורה הזאת, התורה שלהם, מתוך נפשם. יש כאן עבודה משולבת: הפרט בגדלותו מגלה את גדולת שפע רוח הקודש, וכל תוספת של רוח הקודש מגדלת אותו.
רוּחַ הַקֹּדֶשׁ כוללת לא רק את עצם קיום האומה, ואף לא רק את גילוי רוח הקודש אשר יצר את האומה בתחילת הופעתה על ידי האבות, גאולת מצרים ומתן תורה. היא כוללת גם אלף שנות נבואה – תוספת רוח הקודש במישרין, על ידי הנביאים שדבר ד' בפיהם. היא כוללת גם את שנות המקדש, מקום השראת השכינה. היא כוללת גם את שנות קיום הסנהדרין, שהיתה להם רוח הקודש בדמות סיעתא דשמיא ששום דין תורה לא יכול להתקיים בלעדיה. כידוע, שלושה מרכיבים צריכים להיות בדין: שניים מהם בדיין, שצריך להיות 'גמיר' – שלמד תורה, ו'סביר' – בעל כישרון וניתוח. כאשר אדם כזה בא ועוסק בדין ביראת שמים, יש סיעתא דשמיא. כשהקב"ה עוזר לו בתוך הסברות השונות להכריע בעד הסברא המתאימה ביותר, וגם זה סוג של תוספת רוח הקודש. רוח הקודש באה לידי ביטוי גם במנהג, האינטואיציות הפנימיות שיש בקהל – "אם אין נביאים הן, בני נביאים הן" (פסחים סו, א), ובניסים הגלויים והנסתרים. גם פלא מסירות הנפש של היחידים המתעלים אל דרגת הכלל במשך הדורות, אל מול הניסיונות הקשים והנוראים ביותר, הוא תוספת רוח הקודש של גבורה, אומץ לב ומסירות.[36]
יִתְגַּדֵּל הַקֶּשֶׁר שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַפְּרָטִים אֶל הַכְּלָל, כשהפרט מוצא את עצמו בכלל פעם אחר פעם. כמובן שקיבוץ גלויות וחזרה לארץ ישראל זו תוספת של רוח הקודש, שכן זו תוספת של רוח הגבורה, רוח השיבה והגעגועים אל המקור הקדום. החייאת הארץ זוהי תוספת רוח הקודש על הכלל, והיא גם מחזקת באופנים שונים את הקשר שבין היחידים והכלל, מאחר ויותר יחידים מוצאים את עצמם, את עתידם ואת חייהם בתוכו. ישנן, אם כן, שתי רמות במשפט הזה: האחת – העצמה וחיזוק הקשר, והשנייה – התגדלות הקשר בקנה מידה איכותי, ליחיד וממילא גם לכלל.
