החידוש הראשון הוא עצם קיומו של מוסר ישראלי מיוחד. בדרך כלל כשאנשים מדברים על מוסר, הם מדברים על דברים מוסכמים על הכל. אבל הרב אומר שיש משמעות לצֶּבַע הַמּוּסָר. כי אף שהמוסר בשורשיו העמוקים בודאי נוגע לכל אחד ואחד, יש גם איזה צבע, איזה דבר המייחד את ההתנהגות המוסרית של כל אומה. פרטים מסוימים, מנהגים מסוימים וכדומה, הם מעין צבע של אותו מוסר. על כולם מוסכם שצריך להיות טוב, אך מהו בדיוק הטוב? מה זו נאמנות ומה נקרא בגידה? אלו דברים המשתנים לפי האופי המיוחד של כל אומה. זֶהוּ דָּבָר פָּשׁוּט, שֶׁצֶּבַע הַמּוּסָר מֻכְרָח הוּא בְּכַמָּה פְּרָטִים לִהְיוֹת מְקַבֵּל צוּרָה מְיֻחֶדֶת לְפִי תְּכוּנַת הָאֻמָּה. לדוגמא, אצל הנוודים בני המדבר, גניבת גמל היתה חטא שעונשו מוות, מפני שגמל הוא הכל: אמצעי תחבורה, ספק מזון – חלב ובשר, עורות וצמר. על כן, גניבת גמל היא גנבת הכל. אדם מחברה אחרת יכול לתמוה: נכון שכולם מסכימים שלגנוב זה לא טוב, אבל מדוע להעניש דווקא בעונש כל כך חמור? לעומת זאת, לאדם שגדל בתוך חברה זו, הדבר מובן מאליו. לפי הנסיבות, לפי העיצוב הפנימי של החברה או האומה, מתפתחים גם מושגים מסוימים, שבפרטים מסוימים נותנים צבע למוסר. ועדיין, במצב כזה ניתן לטעון שכל חברה שתגיע למצב כזה תחוקק חוק דומה. אך כאשר אותם הנוודים הולכים להתיישב במקום אחר, בו הגמל כבר אינו חשוב כל כך, ועדיין מענישים באותו עונש חמור, פה מתגלה ההבדל. עקב הנסיבות ההיסטוריות אצלם בתודעה זה נשאר חשוב ביותר, זה נתן צבע למוסר שלהם. דוגמא נוספת היא חברת לוחמים: ברור ששם ההתנהגות בשדה הקרב היא החשובה ביותר, וממילא המתוגמלת ביותר, ובמקרה של תפקוד בלתי ראוי היא בת ענישה יותר מכל פשע אחר. כל אומה מפרשת את מושגי היסוד של המוסר – טוב או רע, צדק או עוול, יושר או רמאות, נאמנות או בגידה, על פי האופי המיוחד שלה, התנאים הכלליים בהם התפתחה והמאורעות שעברו עליה. או בקיצור: צורות ההתנהגות שונות מאד ממקום למקום, מפני שהן מוכתבות על ידי האופי והתנאים של אותה חברה באותו מקום.
שונה הוא המצב באומה הישראלית. וּבְאֻמָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַרְבֵּה לְשִׁנּוּי מִכָּל הָעַמִּים, הַדְּבָרִים הַמְיֻחָדִים בְּמוּסָרִיּוּתָהּ הֵם מְרֻבִּים בְּקִרְבָּהּ, לא בִּכְדִי עסקו הדוגמאות בתנאים החיצוניים של הקיום החברתי, ולא בקווים המיוחדים של האופי הפנימי. רוב האומות מעצבות את תרבותן במידה רבה בהתאם לנסיבות האובייקטיביות הכלכליות, החיצוניות והאקלימיות שבהן הן מתפתחות וחיות. אין זה אומר שאין שם שום השפעה לאופי הלאומי המיוחד. היא ישנה, אבל הביטויים הם בדרך כלל מועטים וקשה לעמוד עליהם. לעומת זאת, יש לפנינו דוגמא יוצאת מן הכלל: האומה הישראלית. במשך שנות קיומה הארוכות, כשלושת אלפים וחמש מאות שנה, היא מצאה את עצמה בנסיבות אובייקטיביות שהשתנו מן הקצה אל הקצה מכל הבחינות: היא היתה אומה של חקלאים וגם של סוחרים, של מלכות אחת, כמה מלכויות וגם ללא מלכות כלל. היא חייתה בתחילה באקלים חם יחסית, ואחר כך באקלימים חמים וקרים יותר, מדבריים או חקלאיים מפותחים. הכל כבר היה בסיפור הזה. ובכל זאת, מה שקבע באופן עקרוני את היחס המוסרי לאופני התנהגות שונים, היו דווקא קווי האופי הפנימיים. אין זה אומר שלא ניתן לראות הבדלים בין המצבים השונים, שכן ברור לגמרי שכאשר יש נסיבות מסוימות הן קובעות. למשל, כשהיה מלך בישראל, עונשה של עבירה כנגד המלך היה כבד כמו אצל כל מלך אחר. ואם אין יותר מלך, אין יותר עבירה כזאת, אבל זה בשולי הדברים. בעיקרו של דבר, היחס להתנהגות המוסרית ופירושם של מושגי היסוד בחיי האומה הישראלית, נובעים יותר מהאופי הפנימי.
האופי הפנימי הזה לא הוכתב על ידי הנסיבות החיצוניות – האקלימיות, הכלכליות או המשטריות. הוא הוכתב על ידי המקור, שאפשר לקרוא גם לו מקור חיצוני, הטרונומי, השונה מאד במהותו מכל הדברים שהזכרנו ביחס לשאר העמים: ההתגלות האלוהית אל בני ישראל. משנקבע האופי הזה, הקרבה לדבר ד' שבתורה היא ההגדרה להתנהגות מוסרית, והריחוק מהם מוגדר כמעשה שאינו מוסרי. גם בהמשך, כשאנחנו עדים להופעה הנשגבה של הנבואה בישראל, יש בה תוכחה ונחמה. התוכחה היא, כמובן, גם ביחס לערכים מוסריים אוניברסליים, כמו רצח, גזל, ניצול ושעבוד, אבל גם, ובעוצמה לא פחותה, ביחס לדברים הנוגעים לנאמנות או אי נאמנות לאלוהים, לתורתו ולמקדשו. ויותר מזה, הנביאים גם קושרים את הבעיות בתחום הערכים המוסריים האוניברסליים, לבעיות בתחום הערכים הישראליים המיוחדים. כך הוא גם באמירה התמציתית של חכמים "מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" (יומא ט, ב). רצח הוא איסור אוניברסלי. גילוי עריות גם הוא איסור אוניברסלי, אבל עם פרשנות ישראלית מיוחדת, שכן לא כל מה שלפי התורה הוא גילוי עריות, נחשב ככזה גם בתרבויות אחרות. ואילו עבודה זרה הוא איסור מיוחד לגמרי לישראל. אדרבא, אצל כל האחרים נאמנות לאלילים היא משובחת ביותר. חכמים אומרים שאלו לא רק שלושה איסורים נפרדים, אלא הם קשורים זה בזה. תפיסה זו של הנבואה, היא יסוד התפיסה המוסרית היהודית. במידה רבה, היא הקרינה גם על תפיסתם של לא-יהודים רבים, על ידי דתות ותרבויות אחרות שהתפתחו או הושפעו ממנה.
וּבְאֻמָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַרְבֵּה לְשִׁנּוּי מִכָּל הָעַמִּים. ישנם דברים משותפים לנו עם האנושות הכללית, אבל גם הרבה דברים ייחודיים, ובהם עיקר העיקרים – הקשר עם אלוהים, וממילא תכונות האופי המאפשרות את הקשר הזה והתסיסה הנפשית הפנימית של חיפוש אלוהים. זה התבטא למשל, בהדגשת החירות לעומת העבדות, שהייתה תופעה מקובלת בכל העולם העתיק. היה ברור מאליו שהעבדים תמיד סבלו, מפני שהם הרי עבדים. דווקא קבוצת העבדים הזו, שסבלה כפי הנראה פחות או יותר כמו כולם, חשה את הסבל הזה בעוצמה רבה כל כך, מפני שחלקו היה סבל מעצם השעבוד, לא רק מהסבל הנלווה. לכן הישועה לא הייתה רק הקלת השעבוד, אלא הולדת מושג חברתי חדש של חירות, לאומית ופרטית-אישית גם יחד, כאידיאל. נכון, התורה מדברת גם על מציאות של עבד עברי, אבל זה אינו אידאל. בסיבוכים חברתיים כאלה ואחרים יכול להיות גם מצב כזה, וגם אז מגינה התורה על העבד באופן פרטי, ומעניקה לו מסגרת כלכלית ומשפחתית יציבה. כמו כן, יש כאן אפילו מגמה חינוכית, מעין 'מחנה לחינוך מחדש'. ובכל זאת, ברור שזו מציאות שבדיעבד, ולכתחילה אדם צריך להיות בן חורין. הַדְּבָרִים הַמְיֻחָדִים בְּמוּסָרִיּוּתָהּ הֵם מְרֻבִּים בְּקִרְבָּהּ: התסיסה הפנימית של חיפוש אלוהים, המהפכנות, שאיפות העתיד, ההתמדה ברצון לשנות לטובה, לתקן, וגם שאיפת החירות, הם התשתית ליצירה. לא מדובר על תכונה אחת, צדדית, אלא על תכונות רבות מאד, עקרוניות, שהפכו את היהודים כפרטים וכחברה, לכל כך שונים גם בעיני העמים האחרים.
ממילא, אומר הרב, ברור שגם צֶּבַע הַמּוּסָר מֻכְרָח הוּא בְּכַמָּה פְּרָטִים לִהְיוֹת מְקַבֵּל צוּרָה מְיֻחֶדֶת לְפִי תְּכוּנַת הָאֻמָּה. כלומר, הפרשנות שלה לאותם המושגים המוסריים הכלליים, תהיה מאד מיוחדת, מפורטת והחלטית. מי שמפר את הכללים המוסריים האוניברסליים והפרטיים, מחליש באותה מידה ולפי אותו הערך את הקשר שלו עם האומה, ששאיפתה – הָאִידֵאָה הַנִּשְׁמָתִית שלה, היא הַמּוּסָרִיּוּת הַמֻּחְלֶטֶת. כלומר, התיקון המוסרי השלם של המציאות, הנחמה הגדולה של אחרית הימים וימות המשיח, הם החזון ומושאי השאיפות שלה. זו הַמּוּסָרִיּוּת הַמֻּחְלֶטֶת, לא היחסית המתפשרת על טוב חלקי, אלא הַמֻּחְלֶטֶת, הכוללת את כל הערכים. לא רק שלכולם יהיה נחמד, אלא תיקון שלם של יחס האחד כלפי השני, מחויבות ערכית, דאגה ושמחה בטובתו של האחר.
וְכֻלָּם, כל הפרטים המוסריים, פּוֹעֲלִים, בְּהוֹקָרָתָם הָעִיּוּנִית וְהַמַּעֲשִׂית, לְטוֹבָה עַל מַצַּב הָאֻמָּה. עצם מציאותו, אפילו של יחיד צדיק, חכם, נעים הליכות ועמוק, כבר פועלת לטובה על מצב האומה. וּבְזִלְזוּלָם הִנָּם גּוֹרְמִים הֶרֶס וְרִפְיוֹן־קֶשֶׁר שבין היחידים והאומה בכללותה. שכן היחידים מתרשמים מן האומה שהם משתייכים אליה. הם מביטים בחברה, שהיא סך הפרטים המרכיבים אותה: אם יש בה הרבה אנשים טובים, זה מחזק את הקשר והרצון להיות בתוך החברה הזאת. אם יש הרבה אנשים לא טובים, אז זה יוצר רפיון, וצריך להתגבר ולמרות זאת לרצות להיות חלק מהחברה ולתקן. ישנם אנשים המסוגלים לכך, אבל זה קשה יותר. לא מספיק שכתוב בתורה שצריך להיות טוב, כי רוב האנשים מסתכלים לא רק על מה שכתוב בספר. אם אנשים מתחייבים לאידיאלים, אבל במעשיהם יוצרים חברה שאיננה חיה על פיהם, גודל האכזבה והייאוש של היחידים הרבים האחרים מהחברה הזאת, בהחלט מרחיק אותם ממנה.
כל זה נכון לגבי כל חברה אנושית, ונכון פי כמה לגבי עם ישראל, מִפְּנֵי שֶׁהָאִידֵאָה הַנִּשְׁמָתִית שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל הִיא הַמּוּסָרִיּוּת הַמֻּחְלֶטֶת, וגם מפני שליהודים רבים נדמה שיש להם אפשרויות אחרות. בגלל המצב המיוחד של האומה הישראלית, שחלק ניכר ממנה עדיין מפוזר במקומות שונים, יהודי יכול להגיד לעצמו שבעצם יש לו אפשרות להיות במקום אחר והוא לא צריך להיות דווקא עם היהודים. בתהליכים היסטוריים מתברר שלבסוף הכל נחרב, אבל לגבי היחידים, בפרקי זמן של שבעים או שמונים שנה באותו מקום, האשליה נראית אפשרית. הנסיבות המיוחדות האלה, האשליה שיש אפשרויות אחרות, מחדדת עוד יותר את ערך המוסריות כיסוד מלכד חברתית ולאומית. יסוד שאם הוא קיים – הוא מושך מאד, ואם אינו קיים – צריך הרבה כוח פנימי להישאר יחד ולפעול למען התיקון.
