סעיף זה הוא למעשה פירוש הפסוק "לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם" (תהלים קמז, כ). הפירוש איננו נעצר בפשט השטחי, המודיע לנו שרק בישראל ישנם המשפטים הטובים של התורה, אלא מסביר את הסיבה והשורש לכך.
כָּל מַה שֶּׁהוּא רָאוּי לְהֵעָשׂוֹת כְּבָר הוּא טָבוּעַ בְּמַהוּת הַשֵּׂכֶל וְהַהֲוָיָה הָרוּחָנִית הַמְקֻשֶּׁרֶת עִם כָּל יְסוֹד הַמְּצִיאוּת. הדברים לא מתהווים בדרך מקרה, סתם כך. התהליכים הגלויים לעין שמתרחשים על פני השטח, נובעים מחוקיות פנימית טבועה מראשית ויסוד ההוויה. כָּל מַה שֶּׁהוּא רָאוּי, כלומר, יכול וצריך, לְהֵעָשׂוֹת. לא כל מעשה הוא ראוי; יכולים להיעשות גם מעשים לא ראויים, אשר יוצרים סתירה פנימית בתוך ההוויה. משמעותה של סתירה זו היא שפעולות לא ראויות אפשריות רק עד גבול מסוים. בסופו של דבר, אותו הגבול יהיה ניכר. בתהליכים היסטוריים זה יכול להיות כמה דורות, בתהליכים ביולוגיים או כימיים זה יכול להיות יותר מהר, אבל לבסוף הסתירה נעשית חריפה מדי עד שהדבר מפסיק להתקיים. סתירה זו היא סימן שמה שנעשה הוא אולי אפשרי, אבל לא ראוי.
כְּבָר הוּא טָבוּעַ בְּמַהוּת הַשֵּׂכֶל. למציאות עצמה יש כביכול שכל; כאשר מתבוננים במציאות ניתן לזהות בה חוקיות. הטבע פועל פעולות מתמידות החוזרות על עצמן ומביאות לתוצאות מועילות. לעריכה ולסדר הפנימיים הללו אנחנו קוראים חוקיות, ובדרך כלל אנחנו מייחסים חוקיות לפעולה של שכל. הפילוסופים הקדומים קראו לזה 'השכל הפועל', ומונח זה נשאר מורשה לחלקים של הפילוסופיה החדשה בדמות ההנחה שהעולם או ההוויה החומרית, החושית והמוחשית, הוא אינטלגבילי, ניתן להבנה שכלית, מפני שהוא מתנהג באופן שכלי. וגם הרב אומר כאן שסדר המציאות טָבוּעַ בְּמַהוּת הַשֵּׂכֶל, שהוא הרצון האלוהי המהווה והיוצר. רצון זה מתגלה באופן מושכל, ולכן תוצאות פעולתו יכולות להיתפס על ידי השכל.
בתוך היסוד הזה, הכל כבר קיים: כָּל מַה שֶּׁהוּא רָאוּי לְהֵעָשׂוֹת כְּבָר הוּא טָבוּעַ בְּמַהוּת הַשֵּׂכֶל. למשל, התפשטות השכל, הרצון המושכל, בנפש האדם, שהיא הַהֲוָיָה הָרוּחָנִית הַמְקֻשֶּׁרֶת עִם כָּל יְסוֹד הַמְּצִיאוּת. זה מעין ניסוח של מהות האדם: הוא הֲוָיָה רוּחָנִית, חלק אלוה ממעל, הַמְקֻשֶּׁרֶת עִם כָּל יְסוֹד הַמְּצִיאוּת, שהוא גם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז). מצד אחד, כל מה שראוי להיעשות על ידי האדם, כבר טבוע במהות הַהֲוָיָה הָרוּחָנִית הַמְקֻשֶּׁרֶת עִם כָּל יְסוֹד הַמְּצִיאוּת, כמו כל חלק אחר של ההוויה. אבל מצד שני, לאדם יש גם רצון משלו, המאפשר לו לעשות לְהֵפֶךְ מִמַּה שֶּׁרָאוּי לְהֵעָשׂוֹת. וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשֶׂה כן, הֲרֵי הַדָּבָר מְהָרֵס אֶת הַיְקוּם, מכיוון שאדם קשור עם יסוד המציאות כולה, הוא חלק ממנה, ניזון ממנה ופועל בה. לכל הכרעה שלו יש השלכות לא רק על עצמו, אלא גם על המציאות שסביבו.
הדוגמא הבולטת ביותר של היחס הזה, היא ההתנהגות בְּסִדּוּר גּוּפוֹ של האדם. הגוף פועל על פי חוקיות; ישנם דברים הראויים להיעשות לקיומו התקין – במזון, במשקה, במנוחה, בפעולה וכו', אך אפשר לעשות גם אחרת. אפשר לעשות מעשים הנוגדים את החוקיות הפנימית של הגוף, וכתוצאה מכך הוא נהרס. דוגמאות רבות לדבר: מנוחה יתירה שמביאה לניוון, פעילות יתירה שמביאה לשחיקה, הימנעות מתזונה שמביאה לדלדול, או תזונה יתירה שמביאה לעומס רב וקריסת מערכות. הפעולות הבלתי ראויות – למן הברוטליות ביותר, כאשר אדם לוקח גרזן וחותך את עצמו, ועד לעדינות יותר, של אי-הקפדה על הבריאות, יוצרות סתירה במציאות. בשיאה, גורמת סתירה זאת לכך שהגוף פשוט לא יוכל לתפקד. עיקרון זה נכון גם כלפי ההוויה כולה, אם-כי שם התהליכים ארוכים יותר, ובדרך כלל הסתירה ניכרת פחות.
לכל טעות וכישלון של האדם, יש תוצאות שליליות מסוימות. אבל הרס היקום, האישיות או הגוף, הוא משהו מאד מעמיק. אם הפעולה השלילית נעשתה בכוונה, מתוך הכרעה ורצון, מִטְען ההרס שבה הוא גדול מאד, מפני שמלבד הנזק המסוים שהיא גורמת, היא שוללת והורסת את היסוד הראשי של החוקיות, השכל, ההרמוניה וההתאמה. כביכול, האדם אומר שהוא לא מכיר בשכל הזה, ובכך נהרס העיקר, גרעין המציאות. אָמְנָם אִם אֵין הַגִּלּוּי שֶׁל הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת מַגִּיעַ לִרְשִׁימָה נַפְשִׁית, אם המעשה הוא רק שגגה או כישלון, הוא אינו פועל פעולה עמוקה על הנפש. מעשה כזה קל יחסית לתקן, מפני שעל ידו אֵין הַהֶרֶס פּוֹעֵל. ההרס המקומי קיים באותה מידה, אבל ההרס הפועל – הממשיך לפעול ולהרוס, לא קיים שם. כאשר המעשה הרע מטביע רושם על הנפש, כבר לא צריך לעשות עוד פעם את הפעולה כדי לגרום עוד נזק. ההשפעה השלילית שלו תמשיך לפעול, להרוס ולבוא לידי ביטוי בפעולות נוספות.
עד כאן מתאר הרב עיקרון כללי של יחס האדם עם עצמו ועם העולם, וכעת עובר לדבר באופן מפורט יותר על התורה וישראל. הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הִיא הַמַּסְקָנָא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַתּוֹצָאָה שֶׁל הָאוֹרָה הָאֱלוֹהִית, איננו מדברים כאן על התורה במובן של מהות רוחנית שקדמה לעולם, אלא על התורה באופן שאנחנו מכירים אותה – הכתובה, המסוימת שבידינו, שיש בה סך מסוים של ציוויים הנוגעים לחיינו. הַהֲוָיָה הָרוּחָנִית הַמְקֻשֶּׁרֶת עִם כָּל יְסוֹד הַמְּצִיאוּת אלו ישראל, והָאוֹרָה הָאֱלוֹהִית היא הרצון העליון, החכם, הקובע את עצם וסדר המציאות, את ישותה, את מטרתה – הדברים הראויים לה, וכדומה. התורה היא הַמַּסְקָנָא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַתּוֹצָאָה שֶׁל הָאוֹרָה הזאת. והָאוֹרָה הָאֱלוֹהִית, הַהוֹלֶכֶת וְזוֹרֶמֶת בָּעוֹלָמִים מתוך זרימתה היא מַגִּיעָה אל מסקנתה. החכמה הזאת, הרצון החכם, האלוהי הבורא, מגיע עַד חִדּוּר תּוֹכִי שֶׁל הַחַיִּים. יש סדר מסוים לפיו האדם צריך לחיות, ועליו לתחזק אותו ולהפנותו אל המטרות הראויות. על פי זה ניתן להבין מדוע התורה מרבה כל כך בפרטי המעשים, הכוונה הנכונה והסדר החברתי הראוי. המעשה צריך להיעשות דווקא במקום מסוים ולא במקום אחר, באופן מסוים ולא באופן אחר, בשעה מסוימת ולא בשעה אחרת. הפרטים הקטנים של המעשים בפועל המצטרפים מכל רגע ורגע, הם, ולא רק הכללים המקיפים, התוך והממשות של החיים.
יִשְׂרָאֵל נִזְדַּכְּכוּ כָּל־כָּךְ. החל מן האבות, ואחר כך בגלות מצרים, הרצון שלהם נזדכך לקרבת אלוהים, התגבש והתגלה עַד כְּדֵי הַרְגָּשָׁה זוֹ שֶׁל אִי־הָאֶפְשָׁרוּת כלומר, נקבע בנפשם של ישראל שאין לעשות דברים המנוגדים לסִּדּוּר הָעֶלְיוֹן הַמַּקִּיף וְהַחוֹדֵר, כלומר מנוגדים לרצון האלוהי החכם. מן העבר האחד, היתה השתלשלות הרצון האלוהי החכם עד כדי פרטי הפרטים של החיים, ירידה 'מלמעלה למטה'. ומן העבר השני, עלייה והזדככות של ישראל מקרב האנושות, 'מלמטה למעלה', עד כדי הרגשה והזדהות פנימית עם הרצון האלוהי, והבנה שאי אפשר להפר אותו. זה היסוד של "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). אנחנו לא בוחנים מהו בדיוק הציווי, כי אנחנו יודעים שאם זה הרצון האלוהי – אין להפר אותו. אחר כך "נשמע", כלומר נלמד כיצד לא להפר אותו וכיצד לממש אותו. אבל ראשית, אנו מקבלים אותו. שתי התנועות – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, נפגשות בנקודה מסוימת: בהר סיני, בזמן מתן תורה. "וַיַּעַל מֹשֶׁה" (שמות יט, כ) אל ההר מעבר אחד, ו"וַיֵּרֶד ד' עַל הַר סִינַי" (שם) מן העבר השני.
הָאָבוֹת הֻטְבְּעוּ מלשון טבע, כְּבָר בָּזֶה בְּמַעֲלַת רוּחָם. זה היה טבעם הראשוני, והם שכללו והשלימו אותו. וּבְנֵיהֶם נִזְדַּכְּכוּ בְּכוּר־הַבַּרְזֶל – הועמדו באותה מציאות של ניגודים, של ממלכה גדולה שעושה את הדברים בניגוד לרצון האלוהי, וממילא, גם בניגוד למה שראוי להיות בטבע. הניגוד הוא בכך שזה מביא לא רק לשעבוד כלכלי, אלא גם לאכזריות מפלצתית איומה ונוראה נגד חפים מפשע, עד כדי פעולה אנטי-מוסרית מובהקת של גזירת מוות על התינוקות. סתירה זו נוצרת מההכרעה האנושית לפעול על פי הרצון הפרטי האישי נגד הסדר העליון, ולקבוע מה תהיה המציאות מבלי לחקור מה מקורה של המציאות הזאת ויסודה. סתירה מוסרית איומה זו היא המחריבה את מצרים בסופו של דבר, והיא גם הגורם לזיכוך הפנימי של בני ישראל, שלא היו בצד המשעבד, אלא בצד המשועבד. הם חשו את מלוא עוצמת הסתירה, כשהיא באה מתוך ההכרעה האנושית לעשות דברים לא ראויים. בְּנֵיהֶם של הָאָבוֹת, שבְּמַעֲלַת רוּחָם ידעו לקבוע את העקרונות המוסריים של ההגינות, הענווה והנדיבות, נִזְדַּכְּכוּ בְּכוּר־הַבַּרְזֶל כשראו את ההיפך מן העקרונות האלה בפעולה, בממשות קיצונית. עַד שֶׁבָּאוּ בְּתַעֲלוּמָה פְּנִימִית, ולא בגלוי, לִידֵי מִדָּה זוֹ. בגלל הצרות הם ירדו מ"ט שערי טומאה, עד שלא ראו כיצד ניתן להיחלץ מן הסתירה המציאותית הזו. משעבדיהם היו חזקים מאד, ועם ישראל לא ידע כיצד להיחלץ מן המצב הזה. אך הם הזדככו בכל זאת, מפני שאף על פי שלא ידעו מה לעשות כדי לשנות את המציאות, עם ישראל לא הסכים איתה. בדרך אגב, הרב מבאר כאן את התַעֲלוּמָה הפְּנִימִית, שורש ההתהפכות, האופן בו מ"ט שערי טומאה יכולים להיעשות למ"ט שערי טהרה אחר כך. אף שירדו בפועל במ"ט שערי טומאה, כשניסו לשרוד בתוך המצב הבלתי-אפשרי הזה, עצם אי-ההסכמה והסבל הפנימי שנגרם לישראל מן הירידה הנוראה היוו את השורש לעלייה הגדולה אחר כך. לאומה המצרית שיצרה את מ"ט שערי הטומאה והזדהתה עם מציאות הסתירה לא היתה אפשרות להשתנות. רק מי שסבל מכך, אפילו שלדעתו בלית ברירה צריך היה לשתף פעולה עם מציאות זו, אבל העיקר שלא יכול היה להשלים עם זה וסבל, הוא המוכן למהפכה הגדולה של מ"ט שערי טהרה, שאחר כך הביאו לעמידתם ליד הר סיני וקבלת התורה.
וְהַיְדִיעָה הַפְּנִימִית הִיא הַיְדִיעָה הַמַּרְגֶּשֶׁת, כלומר – היוצרת רגש. זו ידיעה פנימית שאינה גלויה. לא משהו שהם ביקשו לעצמם כפילוסופיית חיים או תורת מוסר, אלא ידיעה פנימית שכך המצב הוא רע שיצרה רגש עמוק מאד של תקווה ורצון לטוב. הידיעה הזו היא שתיצור לבסוף את רגש ההזדהות, את הספונטניות של האמירה "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", אשר אינה צריכה לשום שיקול נוסף. שֶׁבִּזְמַן שֶׁהִיא, הידיעה הזאת שיוצרת רגש, כְּבָר בָּאָה לְבַגְרוּתָהּ, לאחר עשר המכות, בקיעת ים סוף והיציאה למדבר. ההתבגרות היא חווית ההנהגה האלוהית, בניגוד ולעומת ההנהגה הקודמת שהיתה במצרים. וכשהידיעה הפנימית מגיעה לבגרותה, מֻכְרָחִים הֵם תְּנָאֵי הַחַיִּים לָלֶכֶת עַל פִּיהָ, עכשיו כבר צריך לסדר את החיים אחרת ממה שהיה קודם. הקב"ה העניש את מצרים, העביר את ישראל בים, נתן להם מן לאכול ומים לשתות. זה נפלא, אבל הם עדיין אינם יודעים איך יוצרים מציאות חדשה, ראויה, כך שלא יחזרו למצב שהיה במצרים. הניסים הגדולים היו מועילים מאד בשביל ההווה, אבל השאלה הגדולה היא מה הם אומרים לגבי בניית סדר החיים. וְאִם לֹא יִהְיֶה מַדְרִיךְ עֶלְיוֹן לְהוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל אֶת גִּלּוּי הַחַיִּים בְּהַנְהָגָה לְפִי הַיְדִיעָה הַפְּנִימִית, אָז הָעוֹלָם מִתְמוֹטֵט. מי שיש לו ידיעה פנימית כל כך חזקה, יודע שצריך להיות סדר עליון במציאות, אבל עוד לא יודע מה הוא. לחזור לעולם הקודם אי אפשר, שכן כבר ידוע שהוא לא טוב, ועולם חדש – אין. וְצָרַת הַחַיִּים גְּדוֹלָה. החיים הופכים לצרה. כאשר אדם יודע מה הוא רוצה, בדרך כלל הוא מצליח להגשים זאת, במידה מסוימת, והדבר גורם לו שמחה. אבל אם הוא לא יודע, אין דרך לשמוח, והחיים הופכים להיות צרה. אדם כזה מוכרח לקבל התגלות אלוהית, או לחדול מלהתקיים.
מַדְרִיךְ עֶלְיוֹן לְהוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל אֶת גִּלּוּי הַחַיִּים, זו התורה. הייחודיות של התורה היא בתוכן ובאמירה שבה. בניגוד לשאר הניסים, היא לא נוגעת אך ורק לפתרון הבעיה המציאותית של אותה שעה – אין מה לאכול, אין מה לשתות, קשה להסתדר במדבר וכדומה. ודאי שאת כל אלה צריך וחשוב לפתור, אבל הבעיה היא כיצד לבנות את העתיד. התורה זו מַדְרִיךְ עֶלְיוֹן, לא המושיע המקומי אלא המדריך. זה שלא רק פותר לאדם בעיה מיידית, אלא מחכים אותו כך שהאדם עצמו יבנה מציאות אחרת.
וְהַהֶאָרָה בָּאָה. אוֹר ד' נִגְלָה עַל הַר סִינַי, לְמֹשֶׁה הֶרְאָה הקב"ה הֶראה לו, והוא ראה, אוֹצַר טוּבוֹ וְסוֹד הֲדַר זִיווֹ – ההדרכה האלוהית. לְהוֹרוֹת תּוֹרָה מוֹרָשָׁה. כלומר, דבר שאפשר להוריש אותו, ולמעשה זה יכול להיות רק ידע. אמנם גם חפצים אפשר להוריש, אבל ערכם הולך ופוחת עם הזמן. לעומת זאת, אם הידע אמתי וחשוב, ערכו הולך ועולה. התורה ניתנה לישראל כדי לְבַסֵּם עוֹלָם וּמְלֹאוֹ. דווקא להם, כי הם עברו את התהליכים האלה, מן האבות וכור הברזל במצרים, עברו את התהליך הנפשי של הרגשה וידיעה שיש לעשות רק את הראוי לעשותו. רק אליו צריך לשאוף, ובו ראוי לדבוק.
לְפִי זֶה כָּל חָסִיד, כָּל דּוֹרֵשׁ מוּסָר וָצֶדֶק, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה דַּעְתּוֹ לְגַלּוֹת רָז מוּסָרִי, הֲרֵי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ תּוֹבֵעַ אֶת תַּפְקִיד מִלּוּי הַחוֹבָה הַמְגֻלָּה. אם יש בעולם חסיד ודורש מוסר וצדק, העולם חייב להיענות לדרישה שלו, או שלא יוכל לחיות. העולם חייב להיענות, צריכה להיות איזו הארה. אין פירושו של דבר שעכשיו הכל יתהפך לטובה, אבל צריכה לפחות להתחיל דרך שתוביל לזה, אפילו תארך אלפי שנים. העיקר שתהיה מגמה של תיקון, שהֲרֵי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ תּוֹבֵעַ אֶת תַּפְקִיד מִלּוּי הַחוֹבָה הַמְגֻלָּה. יש מישהו שהגיע לדבר הזה בהכרתו. ההכרה, אפילו של יחיד, היא ביטוי למציאות בכללותה. כבר ביארנו שבמקום שיש רושם נפשי, יש כוח גדול – לטוב ולמוטב. הוא יכול לשמש להרס גדול, ויכול לשמש לטובה גדולה. במקרה זה, הרושם הנפשי הוא ביטוי לכך שהמציאות עצמה כבר תובעת את הפתרון.
על זה נאמר לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי. יש אמנם יחידים שהם צדיקים וחסידים בכל האומות, שהם דורשי מהפכות גדולות, דורשי מוסר וצדק. אך כאומה, לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, ולכן גם בַּל יְדָעוּם. לכאורה זה תמוה מאד, שכן התורה לא היתה ספר סודי. אדרבא, היא תורגמה לכל השפות. ובכל זאת, הגויים לא ידעו את משפטיה, מפני שלֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי. התחושה הפנימית של חידור הרצון האלוהי החכם עד תוככי החיים, לא קיימת אצלם. אף אחד מהם לא עבר את תהליך הזיכוך הזה, ובאף אחד לא הוטבע הטבע הזה. באף אחד – מלבד העם הזה, ולכן רק הוא יכול להזדהות עם התורה באופן מלא. אחרים יכולים לקרוא את זה כספר, ולהתרשם מזה במידה מסוימת. יחידים יכולים להתפעל עד מאד, אבל כציבור, כאומות, או כתרבויות שלמות, הם אינם מסוגלים להגיע להכרה ששום מציאות אחרת לא תיתכן. עַל כֵּן אֵינָם מְצֻוִּים. "גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא, א). מצווה היא תביעה נפשית של המציאות, וממילא גם תביעה אלוהית, השייכת רק למי שאפשר לתבוע ממנו. וְאֵין מַהֲלַךְ הַטֶּבַע פּוֹעֵל עַל־יָדָם בְּיַחַס לְהַדְרָכָתָם הַתּוֹרִית. מאחר וחסרה להם התביעה הנפשית הפנימית, גם כשהם רוצים לקיים מה שכתוב בתורה – הם לא מצליחים כל כך. למעשים שלהם אין את אותה רְשִׁימָה נַפְשִׁית. הם לא נובעים מן הרושם הנפשי שהוטבע בישראל. הם לא יודעים מהו הרס, ולא מהו הסדר הנכון. הנוצרים מנסים לפי דרכם והמוסלמים מנסים לפי דרכם ואומרים שלא חשוב מה כתוב בתורה. בפועל, המציאות לא נעשית טובה יותר.
זֶהוּ רָז מְיֻחָד לְיִשְׂרָאֵל, אותו רז שעליו אמרו "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: בני, מי גלה לכם רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו?" (ילקוט שמעוני תהילים רמז תתס). תיקון המציאות כולה על פי התורה, כלומר על פי אותו הקשר עם הרצון האלוהי, החודר לתוכי תוכיות החיים של כל מעשה, של כל שעה, של כל אדם ושל כל מצב, מיוחד לישראל בלבד. על זה נאמר לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם.
