א – מַהוּת כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל וּתְכוּנַת חַיֶּיהָ, פסקה יב

הַיַּהֲדוּת הַנִּסִּית מבוססת בעיקר על ההופעה הגלויה של הקדוש ברוך הוא בעולם. כביכול הורם נס – דגל, והכל ראו את נוכחות ד' בגילויים מפליאים ובלתי רגילים, עד כדי כך שהם מעלים את הצופה בהם לרמה אחרת לגמרי של תודעה. אין שום אפשרות אחרת להסביר אותם, מלבד "אֶצְבַּע אֱלוֹהִים הִוא" (שמות ח, טו). הבלתי רגיל, הבלתי צפוי והבלתי ניתן להסבר בכלים רגילים, מעידים על הקשר הבלתי אמצעי אל הקדוש ברוך הוא, שנמצא מעבר לטבע, לעולם ולחוקים. במקום שיש בו הופעה אלוהית, כל מגבלות הטבע מאבדות את משמעותן. יהדות כזאת, קרובה יותר אל התפיסה הנִשְׁמָתִית הכוללת, השורשית – שאין אלא ד' לבדו, ואין דרך להגיע אליו מלבד הקרבה העקרונית היסודית של ההכרה הזאת.

לעומתה, הַיַּהֲדוּת הַטִּבְעִית בונה את עצמה מתוך המציאות הטבעית של תהליכים נפשיים, חברתיים, רעיוניים, היסטוריים וכלכליים. העולם, הטבע עצמו על חוקיו ותהליכיו, מוליד מתוכו את היהודי, את היהדות, את הצורך, את הבירור, את הלימוד ואת המסקנות. זו תפיסה הקרובה יותר לתפיסת הגוּף. לגוף יש חוקים, הוא מורכב ממערכות שונות, ניתן להבחין בחכמה הגדולה המשוקעת בו. הגוף מעורר השתאות, אך לא כמו נס, אלא בתוך גדרי הטבע. היהדות הטבעית רואה את עצמה כחלק מן העולם הטבעי. היא אמנם יחודית, אבל הרי בכל דבר יש עניין יחודי, והוא בכל זאת חלק מן העולם הטבעי.

מצד אחד, הַיַּהֲדוּת הַנִּסִּית וְהַיַּהֲדוּת הַטִּבְעִית הֵן מְשֻׁלָּבוֹת זוֹ בְּזוֹ, אֲחוּזוֹת אַחַת בַּחֲבֶרְתָּהּ כַּאֲחִיזַת נְשָׁמָה בְּגוּף. אי אפשר באמת להפריד ביניהן. אך מצד שני, יש מִּלְחָמָה בשאלה איזו מהן עיקר, איזו מהן הראשונה והאחרת רק שנייה לה, תוספת על גבה. הַיַּהֲדוּת הַנִּסִּית גורסת שאפשר להכיר את היהדות רק על פי הנס, העל-טבעיות ואי-הטבעיות שבה. למעשה, עצם העובדה שהיא מתקיימת בעולם, היא נס. יש לה אמנם יכולת להתחבר עם שאר חלקי העולם, ולעתים אפילו לשתף איתם פעולה בצורה כלשהי, אבל אין בהם צורך ממשי. לעומתה, הַיַּהֲדוּת הַטִּבְעִית טוענת שאפשר להכיר את היהדות דווקא על פי הטבעיות שבה, על פי זה שהעולם זקוק לחלק האורגני הזה שבו, כמו שהגוף זקוק לראש או ללב. נכון שהראש הוא מיוחד במינו, והוא אינו יד, רגל או בטן, אבל הקשר שלו עם שאר הטבע הוא לא קשר של מלחמה, אלא קשר אורגני של התאמה והשלמה.

הבנת הנס והבנת הטבע, נזקקו שתיהן למדרש רב במשך הדורות. יש שניסו כרבי לוי בן גרשם, הרלב"ג, לראות את הניסים במסגרת הטבע,[21] ויש שניסו להיפך, כרמב"ן,[22] לראות גם בטבע נס נסתר – לנו נדמה פעמים רבות שהנס הגלוי הוא התערבות אלוהית בטבע, ואילו הטבע קיים לעצמו, אך למעשה, קיומו של הטבע הוא נס אחד ארוך, שהרי כל כולו פועל ומתפעל מן המקור האלוהי, בדיוק כמו הנס הגלוי. רק מפני שהנס הזה ארוך כל כך לגבינו ולגבי שנות חיינו, נדמה שהוא קיים באופן עצמאי. לשתי התפיסות שורש אחד, אבל יש ביניהן מאבק מבחינת תודעתית: האם לראות את הנפש כחלק מהגוף, ולומר שתפקידה העיקרי הוא להחיותו ולאפשר תפקוד מלא ושלם שלו, או לראות את הגוף כאמצעי לביטוייה של הנפש? להכרעה הבסיסית בשאלה זו, יש השפעה על תחומים רבים נוספים: האם חכמת הטבע היא בעלת ערך עצמי, או שהיא רק סיוע להבנת חכמת התורה, שכולה באה בנס? ומנגד, מהי חכמת התורה? שמא אינה כולה נס, אלא חכמה טבעית, חכמת אמת הכלולה בטבע המציאות. מאחר והאדם הוא באופן כללי יצור ישר, זך נפש וכישרוני, האנושות תגלה את האמת הזאת. הבעיה היא שזה עלול לקחת המון זמן, ולכן הנס הוא בכך שהיא ניתנה במלואה, בפרטיה המדויקים, ובתוקף הנחוץ כדי שכולם יקיימו אותה מיד. תפיסות אלה התקיימו שתיהן, זו לצד זו, במשנותיהם של חכמי ישראל לדורותיהם. הרב נותן לכך משל מן האדם היחיד: לִּפְעָמִים הַנְּשָׁמָה מִתְגַּבֶּרֶת, וְהִיא מְאִירָה, אֲבָל הַגּוּף נִלְקֶה עַל־יְדֵי זֶה יוֹתֵר מִדַּאי, כי צורכי הגוף מוזנחים. אדם 'חי מהאוויר', מרעיונות, מתחושות גדולות, ממצב נפשי של רוממות. המזון, המשקה, המנוחה, הלבוש ולפעמים אפילו הניקיון – אינם חשובים, קטנוניים, בלתי משתווים בערכם לערך הגדול של מה שמתרחש בפנים. וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאָה נְטִיָּה הַפְכִּית לְחַזֵּק אֶת הַגְּוִיָּה, סוף סוף, הגוף תובע את שלו, ואז ישנה מעין התפכחות. האדם שואל את עצמו מה קרה לו, ואינו מבין מאין באו פתאום תחושות עזות כל כך של רעב, צמא, ובדידות. הוא מפנה את כל כוחותיו לחיזוק הגוויה, ואז הַנְּשָׁמָה סוֹבֶלֶת מֵחֶשְׁכַת הַגַּשְׁמִיּוּת, ומתוך כך חוֹזֶרֶת נְטִיָּה נִשְׁמָתִית לְהוֹפִיעַ, זו מעין מטוטלת פנימית, שהאדם מיטלטל בין שני הקטבים שלה – הנפשי והגופני, ששניהם בעלי תביעה חזקה. בתחילה נעה המטוטלת בתנועות רחבות וקיצוניות של עליות וירידות, ועם הזמן שיווי המשקל הולך ומתקרב. תהליך זה הוא ניסיון. אנחנו מתנסים יותר ויותר בסוגים שונים של יחסים בין הגוף לנפש, עד שלבסוף אנו מוצאים את שיווי המשקל, שביל הזהב שאינו מגזים לשום צד. אנחנו לומדים להכיר את עצמנו ואת האיזון הפנימי שלנו בין הגוף והנפש. כשנמצא את נקודת האיזון הזו, לא תהיה מלחמה או הִטלטלות בין קצה לקצה, אלא השלמה הדדית.

כְּמוֹ כֵן הוּא בְּהַיַּהֲדוּת הַכְּלָלִית. כְּשֶׁהָרַעְיוֹנוֹת תּוֹלְדוֹת הַיַּהֲדוּת הַנִּסִּית מִתְגַּבְּרִים, הֲרֵי הַיַּהֲדוּת הַטִּבְעִית נִלְקָה, וּמִמֵּילָא מַרְגֶּשֶׁת גַּם הִיא בְּחִסָּרוֹן זֶה, שֶׁבְּלִקּוּי זֶה שֶׁל הַיַּהֲדוּת הַטִּבְעִית אוֹבֵד הוּא הַהוֹד שֶׁבְּקוֹמָתָהּ הָרוּחָנִית שֶׁל הַיַּהֲדוּת אֶת בְּסִיסוֹ, וּמִמֵּילָא בַּהֲדֵי הוּצָא לָקֵי כְּרָבָא, וְנִלְקֶה גַּם־כֵּן הַנֵּצַח שֶׁבַּיַּהֲדוּת, הַנִּסִּיּוּת שֶׁבָּהּ וַהֲלָךְ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ, עֹמֶק רִגְשׁוֹתֶיהָ וְחוֹתַם הַמַּעֲשִׂי שֶׁלָּהּ. היהדות הניסית באה לידי ביטוי בולט דווקא בגלות. בעצם קיומה של גלות מצרים, ואחר כך ההיחלצות ממנה, ובהיותה במדבר, שגם הוא עדיין סוג של גלות. היהדות הטבעית באה לידי ביטוי דווקא בארץ ישראל. ההתנחלות, עבודת האדמה, ובניין הארץ והמלכות, צריכים כולם להיעשות בעיקר באופן טבעי. בניגוד למדבר, שם "ד' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד), כאן עלינו להילחם בכוחות עצמנו. היהדות הניסית מרשה לעצמה לזלזל בטבעיות. "מי שאמר לשמן וידלוק – הוא יאמר לחומץ וידלוק" (תענית כה, א). ישנו פתגם עממי הקיים בכמה שפות: "ברצות הבורא – גם מטאטא יורה", או משפט בסגנון "תהילים נגד טילים". זה נובע מתוך תפיסה שממילא המציאות כולה היא נס אחד גדול, וכולם "בנס היו עומדין" (שבת קד, א). אין צורך להשתדל ולהתאמץ, שכן ממילא ד' הוא העושה, היוצר, השומר והבונה. כשאנחנו פועלים במציאות, אנחנו רק משחקים ב'כאילו', אבל באמת הנס הוא הכל. הגלות – היא הנס הגדול והמופלא ביותר: אנשים בלא מעמד, קרקע, כח צבאי או רוב במדינה, מצליחים בכל זאת להחזיק מעמד ואפילו להשפיע. זה נס מוחלט, אי אפשר לפרש את המציאות הזאת בדרך אחרת. כְּשֶׁהָרַעְיוֹנוֹת תּוֹלְדוֹת הַיַּהֲדוּת הַנִּסִּית מִתְגַּבְּרִים, הֲרֵי הַיַּהֲדוּת הַטִּבְעִית נִלְקָה, כאשר עולות טענות הקושרות בין הצלחה כלשהי לפעולה אנושית מסוימת, משיבים כנגדן שזו אינה אלא אשליה. מי שבכל זאת רוצה לפעול במציאות, מתוך הבנה שחסרים לנו ארץ משלנו, מדינה, צבא ומלכות, נתקל בהתנגדות המבוססת על תפיסת עולם האומרת שכל עוד אנחנו מתקיימים בכל זאת, שום דבר אחר לא חשוב. כאשר יש ליקוי כזה של היהדות הטבעית, כלומר, של הנטייה לראות בטבע את מסלול החיים העיקרי, מִמֵּילָא מַרְגֶּשֶׁת גַּם הִיא, כלומר – היהדות הניסית, בְּחִסָּרוֹן זֶה, שֶׁבְּלִקּוּי זֶה שֶׁל הַיַּהֲדוּת הַטִּבְעִית. גם למחזיקים בתפיסה הניסית יש הרגשה פנימית שמשהו התקלקל. אוֹבֵד הוּא הַהוֹד שֶׁבְּקוֹמָתָהּ הָרוּחָנִית שֶׁל הַיַּהֲדוּת אֶת בְּסִיסוֹ. גם היהדות הניסית, המדגישה בעיקר את הקשר הישיר עם הקב"ה ואת אי-הנחיצות שבכל התנאים הטבעיים, יודעת שהבשורה היהדותית שבהר סיני צריכה להיות במצב מרומם, ודווקא בשורה זו לוקה כשהמצב הטבעי של האומה שפל.

גם מי שאינו מחשיב את המלכות, המקדש והתפארת מצד עצמם, נאלץ להודות שהתפקיד, הבשורה, המסר ורצון התיקון של האומה לוקים בהעדרם. אדם יכול להיות חכם תורני גדול וצדיק נפלא, אבל בתנאים הגלותיים הוא מושפל, משוסה ומושמץ, וצריך לעמוד כעלה נידף בפני כל פריץ וכל כלב של פריץ. על אף האמונה העמוקה בניסיות שבדבר וההתפעלות ממנה, על אף המוכנות הנפשית לקשר הישיר עם הקב"ה, יש כאן תחושת עצב והשפלה. קשה לומר שזו היהדות בתפארתה. זה קורה מפני שלקתה היהדות הטבעית, כלומר, לקתה צורת ההופעה הטבעית של היהדות, והדבר מנמיך גם את קומתה הכללית. הדבר נכון גם לגבי אורח החיים הרגיל, המצריך התכופפות מתמדת של יהודים בפני כל האחרים, ובולט עוד יותר ביחס לחכמי ישראל. גם אנשים בעלי אישיות גדולה, שתלמידיהם וחסידיהם מאמינים שהם בעלי רוח הקודש, צריכים להתכופף. ככל שהניסיות יכולה לגרום להתפעלות, היא עדיין נמצאת במסגרת כללית של השפלה. לפעמים אפילו הנכרים יודעים שהצדיק הוא בעל כוחות מיוחדים, אבל הוא עדיין יהודי, עדיין לא ניתן לו המעמד הראוי לו באופן טבעי. גם אם מפחדים ממנו ומכוחותיו, בכל זאת בזים לו.

ישנו סיפור ידוע על האדמו"ר הראשון של חב"ד, ר' שניאור זלמן,[23] שנלקח למאסר בעלילה שהוא עוזר לתורכיה, אויבת רוסיה. החסידים מספרים שבדרך מבלרוסיה לפטרבורג, כשלקחו אותו בתור אויב המדינה, ביקש האדמו"ר מהחיילים לעצור מנסיעתם בשבת. החיילים סירבו, ואז נשבר אחד מגלגלי העגלה ליד עיירה מסויימת. שלחו להביא בעל מלאכה, הוא התייגע וסידר את העגלה, אך כשסוף-סוף סיים, מת הסוס בפתאומיות עוד קודם שנכנסה השבת. כשראו החיילים שהדברים מסתבכים החליטו לשבות שם בשבת. לאחר שהגיעו לפטרבורג והכניסו את האדמו"ר לכלא, העבירו אותו בנהר ממבצר הכלא לגדה השנייה לצורך חקירה. הדבר היה בלילה, והאדמו"ר ביקש שיעצרו לרגע את הסירה, כדי שיוכל לקדש את הלבנה. גם כעת החיילים סירבו כמובן, ולפתע הסירה פסקה מלנוע, כדי שיוכל האדמו"ר לקדש את הלבנה. בסוף, בחכמתו הטבעית ובאמצעות עדויות, הצליח האדמו"ר להוכיח שהוא לא ריגל לטובת תורכיה ושחררו אותו. הניסים שאירעו לו אמנם מרשימים מאד, אך לא מינו את האדמו"ר למלך ואף לא למנהל חשוב. האדמו"ר נותר יהודי חסר מעמד שהפריץ יכול כאוות נפשו לטלטל אותו מכלא לכלא, והעובדה שראו אצלו דברים מופלאים לא עזרה לו. נמיכות הקומה היסודית, הליקוי שבמציאות הגלותית, נשאר, גם אם היחידים או הציבור מתגלים במלוא הכוח הניסי המופלא שבהם.[24]

הנס בולט יותר במצב של גלות וצרות, מכיוון ששם אין מוצא אחר: או אבדון, או נס. לעומת זאת, כאשר העם יושב בנחלתו, מעבד את אדמתו ונהנה ממנה – הוא אומר "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז), ואז עליו להיזכר מי הוא "הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (שם יח) – עליו לבוא לבית המקדש, להודות ולהתוודות לד' אלוהי ישראל, ולצרף בכך את הכרתו במקור העליון, הנסתר מעין כל אך המשרה שכינתו בעולם. עליו לעבוד את ד' "בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (שם כח, מז), ולקיים את מצוות ד' בתוך חוקי הטבע. כאשר העם אינו פועל בדרך זו – העונש הוא גלות. בגלות נסתרים תנאי הקיום הטבעיים ומתבלט הקיום הניסי. אולם כפי שראינו – גם זה רק באופן חלקי ולקוי, מכיוון שהתכלית הינה שהנס-הדגל המעיד על הנוכחות האלוהית, יוּרַם על ידי האדם מרצון בתוך הטבע, בשמחה ומרוב כל, ולא מתוך מצוקה וייאוש של "על מי יש להשען? על אבינו שבשמים" (סוטה מט, ב); כאילו היצירה החשובה של הקב"ה – הטבע, נכשלה. מכאן עלולים להסיק מסקנה נוראה – כביכול הוא עצמו נכשל, ואינו מסוגל לקיים את העולם כראוי, אלא רק על ידי אמצעי חירום כמו ניסים ונפלאות.

וְנִלְקֶה גַּם־כֵּן הַנֵּצַח שֶׁבַּיַּהֲדוּת, הַנִּסִּיּוּת שֶׁבָּהּ וַהֲלָךְ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ, עֹמֶק רִגְשׁוֹתֶיהָ וְחוֹתַם הַמַּעֲשִׂי שֶׁלָּהּ. הנצח שביהדות – "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם" (שמואל א' טו, כט), נלקה בליקויו של החיבור הטבעי, מפני שנדמה כי הוא אינו מסוגל להשיג את מטרתו הגדולה: לכונן ממלכה מתוקנת באדמת הקודש, ולהיות לנס לכל העמים, להודות לשם ד' בפה מלא. כאשר נפגע היסוד הפנימי הזה, ממילא נפגעים גם ביטוייו בחיים. תמיהה מתעוררת על הניסיות העומדת נגד הטבע: מחשבת האחדות – "ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט), שהיא שורש ויסוד ביהדות – מאותגרת על ידי השניות הבלתי מתפשרת של מלחמת הנס בטבע; מלחמת הנשמה בגוף; אהבת ד' ואהבת העולם; הזדהות עם הנשמה והזדהות עם הגוף; הערצת היופי הרוחני, אבל גם היופי הגשמי – הרגש עומד במשבר, בצורך לבחור בחירה בלתי אפשרית, להעדיף את החסד על פני הגבורה, או את הגבורה על פני החסד. ממילא נפגע גם החותם המעשי של היהדות – המעשים שצריכים להוציא לפועל את המחשבה ואת הרגש – מצוות ד' שאמנם ניתנו בהתגלות ניסית, אך נועדו להתקיים דווקא במציאות טבעית, מתוקנת. באין מציאות כזאת, הרי הם מצטמצמים ומאבדים מערכם. כל איבוד ערך כזה, מרחיק את האדם מחיי מעשה שיש בהם רק ניסיות, אך אינם משתלבים ואולי אף מפריעים לחיים הטבעיים ולמילוי צרכים הכרחיים של פרנסה, יציבות חברתית, כבוד ובריאות.

עַד אֲשֶׁר בְּכֹחַ הַחֲזָרָה הַתְּכוּפָה, הַהוֹלֶכֶת וּבָאָה מֶשֶׁךְ שֶׁל תְּקוּפוֹת שׁוֹנוֹת, הַהִשְׁתַּלְּמוּת הַקּוֹמָתִית שֶׁל הָאֻמָּה בְּשִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל הוֹלֶכֶת וּמִתְקָרֶבֶת. הרב מציין כאן את תהליך ההתאזנות ההיסטורי. כאשר נוצרת אכזבה מן הקצה האחד – בין הניסי ובין הטבעי – באה ההשלמה מן הקצה השני. לתהליך זה קורא הרב הִשְׁתַּלְּמוּת, מושג בעל משקל ועומק רב במשנת הרב הכללית (עי' אורות הקודש ח"ב, עמ' תקל-תקלג). לענייננו, חשוב להבין שאין מדובר בטלטלה היסטורית אקראית. עם הזמן נצברים ניסיון וחכמה, ונוצרת הכרה עמוקה יותר בצדדים השונים של ההוויה. ממילא, ההשלמה הנוצרת בין היסודות הללו היא מהותית וארגונית, ולא רק פשרה טכנית. כל אחת מן האידאות התבלטה בתקופות שונות בחיי האומה. המדבר – כולו נס, וכיבוש הארץ – כולו טבע; בתוך הארץ, השופטים והנביאים הדגישו את הנס, ואילו מלכים קבועים שבנו את הארץ, הדגישו את הטבע עד כדי הידמות לעמים אחרים. פורים שבגלות הוא נס הקיום, וחנוכה שבארץ ישראל – הוא ניצחון טבעי שאמנם יש בו נס גלוי לעין, אבל כבר קיים שילוב רב יותר בין הנס לבין הטבע. עם חורבן בית המקדש והישרדות יבנה וחכמיה, ירדה קרנה של הניסיות שבנבואה, ועלתה זו של הטבעיות שבחכמה, עד כדי ש"חכם עדיף מנביא" (בבא בתרא יב, א). לאחר מכן, שב ובלט נס הקיום היהודי בתוך הפיזור שבגולה. ועם הצלחתה של שאיפת שיבת ציון האחרונה, שוב נסוגה התפיסה הניסית המושרשת בגלות, מפני התביעות הטבעיות שבהשכלה ובלאומיות. לאחר מכן, היתה אכזבה מן הלאומיות וההשכלה עצמן, ונוצרה פנייה מחודשת אל הניסיות, כאל עוגן רוחני-נפשי של זהות מוכרת מדורי דורות, בתוך הים הסוער של המציאות החברתית והמדינית.

הַהִשְׁתַּלְּמוּת הַקּוֹמָתִית שֶׁל הָאֻמָּה בְּשִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל – "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (ויקרא כו, יג) – "כשתי קומות" (בבא בתרא עה, א) הקיימות בחיי היחיד והאומה – קומת הנשמה וקומת הגוף. הניסיון ההיסטורי מלמד שקומה אחת משלימה את רעותה, ולא מתנגדת לה או מגמדת אותה. כך נעים מחוסר איזון אחד למשנהו, עד למצב של שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל בין שתי הנטיות, שהוא עניין מוסרי ומציאותי גם יחד. מבחינה מוסרית, אין לקפח שום צורך אמתי – רוחני או גשמי, ושום תביעה כנה שמובילה ליתר עושר ושכלול. מבחינה מציאותית – אי אפשר שלא למלא אחר צורך, אי אפשר לא להיענות לדרישה. לכל ריסון יש גבול טבעי, ואי אפשר לכבוש אותו יותר מדי. מנגד, גם לכל הנאה ממותרות יש גבול טבעי, כאשר מעבר לו היא הופכת לבחילה בלתי נסבלת. אחדות ההוויה מחייבת השלמה – "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה).

וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד יַחְדָּו מַשְׁפִּיעִים הֵם אֶת כֹּחָם, בעשר הספירות שבספרות הקבלה, ספירת 'נצח' היא בקו 'חסד' הניסי, הנשמתי, וספירת 'הוד' היא בקו 'דין', הטבע. ה'נצח' שמרומם את הכל אל הגובה הרב של ההתגלות הנבואית, וה'הוד' אשר יודע להודות במדויק על מידת השפע שנקלט, לשער את הצורך, הזמן והמקום לכל פעולה – שניהם הם "יָכִין" ו"בֹּעַז" (מלכים א' ז, כא) שעליהם עומד ההיכל. הקודש שבנס הגלוי, המשפיע על הטבע; והקודש שבנס הנסתר, אשר נענה להתגלות ומבקש אותה מתוך הטבע עצמו, מַשְׁפִּיעִים הֵם אֶת כֹּחָם, אל המציאות של כנסת ישראל – ספירת ה'מלכות', האומה הישראלית, ארץ ישראל.

וּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל מִתְעַלָּה עֲלֵיהֶם, השלמה זו של 'נצח' ו'הוד', באה מתוך דרישתה של כנסת ישראל שבמהותה יונקת ממקור עליון מאד – 'מלכות' העולה אל ספירת ה'בינה' העליונה. משם מתעוררים גם הדינים, וגם החסד של התשובה העליונה. כנסת ישראל היא הַמָּקוֹר – כלומר – הגורם המפעיל – לְהַיַּהֲדוּת בִּכְלָלָהּ, בכל גילויי היהדות בנפשות היחידים, הרעיונות, המוסר, והמציאות הלאומית על בימת ההיסטוריה והתרבות. בִּשְׁנֵי עֲרָכֶיהָ הַכְּלָלִיִּים, שהם שני אופנים בהופעתה של כנסת ישראל, בבחינת "אַחַת דִּבֶּר אֱלוֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים סב, יב). הִיא עוֹלָה עַל שְׁנֵיהֶם בְּמַהוּת הַהִתְחַלְּקוּת שֶׁלָּהֶם, כלומר, מהותה האחת קודמת ועליונה להופעה הכפולה, כמין תזה ואנטי-תזה. אלא שכנסת ישראל אינה סינתזה במובן הפשוט, הנוצרת משתי ההופעות הקודמות. להיפך – היא מהות עליונה הקודמת לשתיהן, כמו שורש הקודם לענפים, שמזין את כל הענפים וניזון מהם בחזרה, אף שבמבט ראשון נדמה כי הם מתחרים ביניהם על אור ועל מקום.

וּמִזֹּהַר תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הִיא סוֹפֶגֶת אֶת אוֹרָהּ. 'נצח' ו'הוד' יונקים שניהם מספירת 'תפארת', וה'תפארת' עצמה יונקת וזוהרת ממה שלמעלה ממנה. הזוהר של תפארת ישראל הוא מקום השורש של כנסת ישראל, אף שבהופעתה הממשית כנסת ישראל מסיימת את עשר הספירות. היא ה'מלכות', אולם ה'מלכות' "לית לה מגרמה כלום" (זוהר וישב קפא.) אין לה מעצמה, כלומר ממקומה הנמוך, כלום. כל מה שיש לה, הוא רק משורשה העליון מאד. היא "סוף מעשה במחשבה תחילה". מבחינה זו, 'נצח' ו'הוד' הגבוהים ממנה בהופעתם, הם רק שתי צורות אשר למהותה, שתי צורות למציאותה בפועל – הניסית והטבעית. שתי צורות אלה לא יכולות כלל להתחרות ביניהן באמת, ולכן הן לא רק משלימות זו את זו, כי אם מרחיבות כל אחת את הגבול של חברתה. ככל שתרום הכרת הנס והתגלות ד', כך תתבסס ותעמיק הכרת השראת השכינה בתחתונים, בטבע, בארץ, בחיי החברה והיחיד ממש. וככל שתגדל ההכרה וההזדהות עם השראת השכינה, כן ישאו אנשים רבים יותר את עיניהם אל המרום, בציפייה לתוספת התגלות, לעלייה חדשה בברית עם בורא שמים וארץ שהוא הוא "אֵ-ל עֶלְיוֹן" (בראשית יד, יט) על הכל, ושמי השמים לא יכלכלוהו (עי' מלכים א' ח, כז).