א – מַהוּת כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל וּתְכוּנַת חַיֶּיהָ, פסקה ה

בסעיף זה מדבר הרב על רצון החיים, חפץ הקיום של כנסת ישראל. הרב נוקט בלשון אָנוּ, כלומר – הרצון שלנו ממש, ומחבר את חפץ ויצר הקיום שלנו, אל הַתַּכְלִית הַמּוּסָרִית של ההויה. כבר הזכרנו שכנסת ישראל המכונה בדברי המקובלים 'ספירת המלכות', מוגדרת כ"לית לה מגרמה כלום" (עי' זוהר בראשית קפא, א) – אין לה מעצמה דבר. היא לא קיימת למען עצמה. יצר הקיום הפשוט שיש בכל יצור, ציבור ואומה, כמעט ולא נמצא אצלנו. אבל גם לא כל מי שיש לו יצר קיום מצליח להתקיים, שכן לא מספיק רק יצר קיום. השאלה היא מה מידת הצורך שיש לכלל ההוויה באותו היצור. אם הצורך קיים – היצור יתקיים. אם לא, היצור לא יתקיים גם אם יהיה לו יצר קיום חזק מאד, מפני שעם הזמן ההוויה משתנה, ואין לכל יצור יותר מקום. כנסת ישראל "לית לה מגרמה כלום", אבל יש בה את המילוי של המגמה הכללית, של הַתַּכְלִית הַמּוּסָרִית של ההוויה. המידה המיוחדת במינה שנקראה אחר כך 'מסירות הנפש', נותנת את הקו האופייני לקיומה של כנסת ישראל.[11] מסירות נפש נובעת מתוך הבנה שאנו כלי למשהו, בעלי תפקיד – לממש את הַתַּכְלִית הַמּוּסָרִית שֶׁיֵּשׁ בְּהַהֲוָיָה. כל עוד התפקיד הזה קיים, כלומר התכלית הזאת עדיין לא הושגה, גם אנחנו קיימים. לכן אנחנו יכולים לצלוח את כל המהמורות ההיסטוריות ואת כל המכשולים השונים. אין לנו כיליון כל עוד אין כיליון להוויה, מפני שההוויה צריכה להגיע לתכליתה המוסרית. יוצא שיש כאן היפוך – מסירות הנפש, שהיא מעין ויתור על הקיום, היעדר של יצר הקיום החזק, היא היוצרת את הקיום החזק ביותר בפועל, מפני שהיא מבטאת הזדהות עם התכלית העליונה הבלתי מתכלה.

הַתַּכְלִית הַמּוּסָרִית היא הפסגה, השיא וגילוי הערך והמשמעות של הקיום. ערך זה יכול להתגלות באופן מלא ושלם, רק כאשר מי שברא את ההוויה המסוימת הזאת יוכל להתגלות בה באופן שלם. חזון אחרית הימים הוא בעיקרו חזון ההתגלות האלוהית, שצריכה להיות רבה והולכת עד שכולם יֵדעו את ה', ו"מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ד' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, ט). דעת ד' היא תכלית מוסרית, מפני שדווקא על ידה מתבררת באופן שלם משמעות ההוויה. זוהי הקרבה המקסימלית האפשרית בין הבריאה לבורא, והיא מגלה את הערך ואת המשמעות של הקיום. לא בִּכְדִי יש בחזון הנביאים נימות מוסריות של השלמת ההוויה על כל חלקיה – האנושיים ואלה שמעבר לאנושיים. השלמה זו היא מבחינתנו יסוד המוסר, מפני שכל סוגי הניגודים, המתחים, הסכסוכים, המלחמות והקרבות, הם פגיעה בצד המוסרי. לפעמים זהו הכרח שלא יגונה תוך כדי התהליך, אבל מצד עצמו ברור שזה לא הדבר המובחר. לפעמים אין לאדם ברירה אלא להתגונן מפני מישהו אחר המנסה להשיג הישגים על חשבונו, ולהשיב לו באותו מטבע. אבל כך או אחרת, יש פה שימוש באלימות, יש כאן מרכיב של פגיעה. ודאי שזה מוסרי במסגרת הקיימת, אבל זה לא מספיק מוסרי כאידאל של המוסר וכחזון של שלימות מוסרית. "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם ד' אֶלוֹהִים? הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה!" (יחזקאל יח, כג), אמת שכל עוד הוא רשע – מגיע לו לכלות מן העולם, אבל אם אפשר שהכיליון הזה יהיה לרֶשַע ולא לרַשָע, והוא עצמו – בכוחותיו או באמצעות עזרה, יוכל להיות צדיק, ודאי שזה יותר טוב. זה מה שהקב"ה מעדיף, וזוהי התכלית המוסרית של ההוויה. לכן ראוי לקוות ולצפות למצב שבו ההישגים הגדולים מושגים לא על חשבון מישהו אחר או מתוך מאבק עמו.

וּמִתּוֹךְ שֶׁאָנוּ מַכִּירִים בְּקִרְבֵּנוּ, שֶׁהַהִתְרַכְּזוּת (הריכוז) שֶׁל הַחַיִּים הִיא לָנוּ הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית הַכְּלָלִית, והדבר נבחן בשאלה מתי אנו חשים את החיים במלוא אונם. למשל, אנשים שהלכו לטפס על הרים מספרים שעשו זאת מפני שאז הרגישו שהם חיים באמת; יש מי שמרגיש חי רק כאשר הוא מראה את נחת זרועו לזולת; יש מי שמרגיש חי כאשר הוא מרוויח הרבה מאד כסף או צובר רכוש רב; יש מי שמרגיש חי כאשר הוא מוציא לפועל תכנית מדעית או אמנותית, וחש התרוממות רוח – אלו החיים, כדאי לחיות בשביל זה. בכל אחד מן הדברים הללו, מן הנמוך ועד לגבוה ביותר, יש ערך מסוים, אבל אנו חשים שֶׁהַהִתְרַכְּזוּת שֶׁל הַחַיִּים הִיא לָנוּ הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית הַכְּלָלִית, כל עוד לא הצלחנו לגרום למהפכה העולמית, כל עוד המצב בעולם שונה מהחזון המוסרי השלם, אנחנו עוד לא מרגישים טוב. ולעומת זאת, אם אנחנו מקדמים את המציאות במשהו לקראת אותה מטרה, אנחנו מרגישים טוב. לכן הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית הַכְּלָלִית – קידומו המוסרי של העולם, הוא מרכז החיים שלנו.

מִתּוֹךְ כָּךְ אָנוּ בְּטוּחִים, שֶׁבְּחַיֵּינוּ נִהְיֶה מְסַיְּעִים לְהַשְׁלָמָתָהּ. כלומר, אנחנו יודעים שאפילו בכך שאנחנו ממשיכים לחיות, אנו מסייעים להשלמת הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית הַכְּלָלִית. במשפט זה ישנם שני רבדים: הרובד הפשוט הוא שמכיוון שזה לנו התפקיד העיקרי, נקדם את המציאות לקראת שלמות זו כל עוד אנחנו חיים. וככל שנתקיים בעוצמה רבה יותר, כך נוכל לקדם את המציאות בצורה טובה יותר. אך ברובד עמוק יותר, הרב מתווכח כאן באופן סמוי עם אחת הטענות המרכזיות בתקופתו, שמושמעת מפעם לפעם גם היום, על ידי מתבוללים: אנחנו רוצים את הטוב לכל העולם. אבל בפועל, בקיומנו המתבדל והמשונה, אנחנו גורמים לתגובות רעות מצד בני העמים האחרים, אשר שונאים אותנו ומשפילים אותנו. נכון שהם לא בסדר ולא כך צריך להגיב, אבל המציאות היא שאנחנו מרגיזים אותם. לאור העובדה הזו, ראוי לשאול האם קיומנו בכלל כדאי; אולי יותר ניטיב לעצמנו ולאחרים אם לא "ניתן מכשול לפני עיוור", ופשוט נחדל מחיים לאומיים; בשביל מה לסבול את הקיום המתבדל הזה, שיש בו אולי גם התנשאות והכרזת עליונות על אחרים, כאשר אפשר להיות טובים ונחמדים גם בקֶרֶב העמים האחרים. לטענה זו הרב משיב שקידום החיים למגמתם הכללית המוסרית הוא ריכוז החיים שלנו, ומִתּוֹךְ כָּךְ אָנוּ בְּטוּחִים, שֶׁבְּחַיֵּינוּ נִהְיֶה מְסַיְּעִים לְהַשְׁלָמָתָהּ. בחיינו ככנסת ישראל, כאומה עצמאית ומובחנת בין האומות. התיקון המוסרי השלם יבוא דווקא כאשר נשיב את הצדק גם בתחום יחס האומות כלפינו. הרוגז והשנאה שאנחנו מעוררים (כביכול, כאילו שזה באשמתנו…), הם אחד הפגמים המוסריים הקשים של התרבות האנושית. לכן, האמירה שעדיף שעם ישראל יחדל מלהתקיים, משולה לאמירה שעל האנשים הישרים לחדול מלהתקיים קיום מתבדל עם נימוסים וכבוד, מפני שהם רק מרגיזים את הגנבים, הרוצחים והפושעים. ויתור לרשעה מתוך מחשבה שאז הכל ירגע ויהיה נעים ונחמד, הינו טעות קשה ומתכון בטוח לכישלון, שכן הרשע אף פעם לא מסתפק במה שנותנים לו, וקודם לכל – זו טעות קשה מבחינה מוסרית. אותו הויתור הוא ויתור לאחד הפגמים המוסריים הקשים ביותר. החידלון של הקיום הלאומי היהודי כויתור לאנטישמיות, מתוך תקווה שאז תחדל האנטישמיות, הוא ויתור לרשע ואי צדק נוראי ומשווע. זהו סוג של השלמה עם המצב הקיים, אף שהוא פגום ולקוי עד היסוד. להיפך, דווקא בְּחַיֵּינוּ, כשאנחנו מתרים ומתריעים, כשאנחנו מנסים לקדם את המצב ולא נותנים מנוח לרשעה, נסייע להשלמה המוסרית של העולם.

אִם בְּפַעַם אַחַת, כלומר, בבת אחת, הָיְתָה אֲבוּדָה מִמֶּנּוּ כָּלִיל הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית שֶׁל הַהֲוָיָה, אם היינו מאבדים תקווה ומתייאשים לחלוטין – אָז הָיִינוּ אוֹבְדִים לְגַמְרֵי אֶת שְׁאִיפַת הַחַיִּים וּמִמֵּילָא הָיוּ הַחַיִּים הַכְּלָלִיִּים בְּטֵלִים וְכָלִים בְּלִי תַּקָּנָה. לאומה הישראלית יש תכונה מופלאה: למרות הרדיפות, ההשפלות והשנאה, היא ממשיכה להאמין בעתיד האנושות, לרצות את הטוב ולחפש דרכים להגשמתו. לפעמים זה נעשה בדרכים תמימות ביותר, בתקווה נאיבית שעל ידי שיח משותף ונעים יהיה ניתן ליצור הבנה הדדית; לפעמים הניסיון הוא לפעול בדרכים של מהפכנות חברתית או כלכלית; ולפעמים על ידי השפעה רוחנית סגולית, באמצעות סוגים שונים של פעולות רוחניות כמו אמירת תיקון חצות בכוונה יתרה כדי להביא את המשיח. נוסו דרכים שונות, אבל המופלא הוא שהייאוש אף פעם איננו מוחלט, למרות שלרשעה המתפרצת כלפינו אין אח ורע בהיסטוריה האנושית. בכל זאת, יש לנו אמונה שאת האנושות וכלל העולם הזה, אפשר וצריך לתקן ולקדם לקראת העתיד המוסרי היותר טוב. והרב אומר שאם חס וחלילה בבת אחת היינו מתייאשים, כלומר – מאבדים את הערך של המגמה המוסרית, היינו חדלים לחיות. אבל אז לא רק אנחנו היינו מפסיקים להתקיים, אלא גם כל ההוויה בכללה הייתה חדלה מלהתקיים, כדברי חז"ל "שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר: אם מקבלין ישראל את התורה מוטב, ואם לאו – אחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (עבודה זרה ה, א). אֲבָל לֹא תֹּאבַד כָּלִיל מִמֶּנּוּ הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית בִּכְלָלוּתָהּ, גם בעתות החושך והצלמוות. וְגַם זִיק אֶחָד, שֶׁנִּשְׁאַר מִמֶּנּוּ בְּעֹמֶק הַנְּשָׁמָה בְּהַסְתָּרָה גְּמוּרָה, יָשִׁיב אֶת הַכֹּל לִתְחִיָּה. הדברים מזכירים את מאמר חז"ל על כך שתחיית המתים תתחיל מעצם הלוז, עצם קטנה כל כך עד שלא רואים אותה (בראשית רבה כח, ג); משהו נשאר, וממנו יבנה הגוף כולו ויקום לתחייה. כך הוא גם זיק אחד של תקווה, אמונה בצדק, באמת, ביושר ובמוסר, שנדלק בנשמה. מזיק של אמונה אצל האדם בכך שהוא ראוי, צריך ויכול להיות במציאות, נבנה ומתחיֵה כל חפץ החיים, וממנו נשאב הכוח להמשיך ולנסות לקדם את המציאות.

הפסקה השנייה עוסקת באותו הנושא בה עסקה הראשונה, אך בניסוח שונה במקצת: הִנְנוּ אוֹהֲבִים אֶת הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבַּהֲוָיָה, כְּשֵׁם שֶׁהִנְנוּ אוֹהֲבִים אֶת עַצְמֵנוּ, וְיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִנְנוּ אוֹהֲבִים אֶת עַצְמֵנוּ. בתחילה הרב אומר שאנחנו מזהים את עצמנו עם המגמה המוסרית הכללית שבהוויה, וכעת חוזר בו ואומר שאין כאן שוויון מוחלט – המגמה קודמת. כִּי בְּתוֹכִיּוּתֵנוּ הִנְנוּ מַרְגִּישִׁים רַק נִיצוֹץ אֶחָד מֵהַמְּגַמָּה הַכְּלָלִית הַמַּקֶּפֶת כֹּל, מה שאנחנו אוהבים בתוכנו, הוא בעצם רק הניצוץ של המגמה הכללית. זהו הזיק, עצם הלוז, שהוא האהבה והקרבה המרבית שלנו אל המציאות, הקיום והחיים. אבל את המגמה כולה אנחנו אוהבים אפילו יותר ממנו. גם אם נצליח לתקן את החברה שלנו עצמנו, לא יהיה לנו די בכך כל עוד העולם בכללותו לא יהיה מתוקן. אותו הניצוץ הפנימי מהמגמה הכללית הוא ניצוץ שהולך פנימה: אנחנו צריכים להיות מתוקנים – להתנהל כחברה וכיחידים, על אדני היושר, הצדק וההגינות, ולמלא את הציפיות הגדולות. אבל גם אם נניח שזה היה מתקיים, זה עדיין לא יספיק לנו.

וְהַ"כֹּל", הכוליות, שֶׁבַּמְּגַמָּה הָאֲהוּבָה אַהֲבַת חַיִּים יָקָר הוּא לָנוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהַנִּיצוֹץ הָעַצְמִי שֶׁבָּנוּ. וכך הרב מסביר גם את המתח התמידי בנשמה היהודית, בין האוניברסלי הכללי לגמרי, והפרטיקולרי העצמי, הפנימי. היהודי כיחיד ויהודים ככלל, שאלו את עצמם כל הזמן האם הם יותר מועילים להוויה באופן כזה, או שמא דווקא באופן אחר; האם כדאי להמשיך ולהתקיים כאומה, או שמא להתבולל. אלו שאלות שאינן נשאלות במקומות אחרים, על ידי שום עם ושום קבוצה חברתית. אדרבא, כולם נלחמים על קיומם. אצלנו, שאלות כאלו כן נשאלות. מצד אחד זו חולשה שלפעמים היא קשה, אך מצד שני זה נובע מכך שהמגמה הכללית, הַ"כֹּל" – כל האנושות, כל ההוויה, כלל העולם, יקרים לנו אפילו יותר מקיומנו אנו. אלא שעלינו להבין שהויתור על קיומנו אינו תרומה להוויה, אלא דווקא פגיעה קשה בקיומה.

עד עכשיו הרב דיבר באופן תיאורטי על הקשרים שבין המגמה המוסרית, החזון והרצון הטוב, לבין המציאות כמות שהיא, ודן במערכת היחסים שבין המציאות הלאומית של ישראל לבין המציאות הלאומית או התרבותית של העמים האחרים. כעת הרב מוסיף שהַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית הַנְּקִיָּה שֶׁבְּהַהֲוָיָה מִתְבַּלֶּטֶת בַּשֵּׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים, באופן כללי, שמותיו של הקב"ה הם מושגים טהורים של הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית הָעֶלְיוֹנָה. ההתגלות האלוהית, מידת הקרבה של הבורא לבריאה, היא המגמה המוסרית שלה, מפני שהגילוי הזה הוא הערך והמשמעות של קיום הבריאה בכללותה. ככל שההופעה האלוהית המיוצגת על ידי השמות השונים, ניכרת יותר במציאות, ככל שהיא יותר קרובה ומשמשת מושא להתייחסותנו – כך המגמה המוסרית מלאה ושלימה יותר.

כל זה נכון לגבי כל השמות הקדושים, אבל אף שכולם קדושים וחשובים – הַשֵּׁם הָעֶלְיוֹן הַנִּכְתָּב וּבִלְתִּי־נִקְרָא הוּא מֶרְכָּזָם. הוא עליון במובן זה שאין בו התפצלות לתופעות שונות, אלא הוא השורש והמקור לכל התופעות ולכל השמות. השמות השונים מתארים כוחות ופעולות של האלוהות, שערכם מבחינת ההוויה הוא גם ערך של תועלת. זה לא דבר רע, אבל באופן כזה התפיסה המוסרית של הקשר בין הבורא לבריאה אינה לגמרי טהורה ונקייה; כביכול, ההוויה מעריכה את מידת המעורבות האלוהית בה, רק לפי מידת התועלת שיש לה ממעורבות זו. המוסר השלם הוא דווקא ההתקרבות אל השם העליון, שאינו שם של פעולה, כוח, או אחת ההופעות, אלא עצמי; קליטת האלוהות מצד עצמה, מצד זה שהיא המקור לכל, מבלי לתבוע תועלת. גם בקרב בני אדם, ההתנהגות הנחשבת מוסרית יותר היא זו שהכי פחות אינטרסנטית. כאשר אדם סועד את החולה מפני ששילמו לו כסף, זה לא פסול מבחינה מוסרית. אבל אם הוא פועל בהתנדבות, זה נעלה יותר מבחינה מוסרית. זוהי משמעותה של קריאת שמע. השם הנכתב והבלתי נקרא אינו אחת מההופעות, לא אחד מן הכוחות, כי-אם קיים לעצמו. מתוך הבנה כזאת, הרצון הוא לקרבת אלוהים ודבקות מצד עצמם, ולא כדי לקבל תועלת כלשהי. הקרבה לשם הוויה היא הדבר הרצוי ביותר, וְעַל כֵּן מֻנָּח בּוֹ צְרוֹר הַחַיִּים לָנוּ וְלַכֹּל. באופן פרדוקסלי, דווקא שֵם זה, שלכאורה אינו מצד התועלת ותוספת החיים להוויה, הוא הדבר המחייה ביותר. ולכן "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּד' אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד).