א – מַהוּת כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל וּתְכוּנַת חַיֶּיהָ, פסקה ד

ביסוד דברי הרב כאן, עומדת דרשת חכמים על הפסוק "וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" (מלכים ב' כ, ג). כנסת ישראל הִיא מַלְבֶּשֶׁת אֶת הָאֱלוֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה שֶׁבָּעוֹלָם הַכְּלָלִי, וַחֲפֵצָה בַּהֲוָיָתָהּ אֶת הַחֵפֶץ הָאֱלוֹהִי שֶׁל טוֹב ד' לַכֹּל (תהלים קמה, ט). הטוב הוא "בְּעֵינֶיךָ", כלומר, של הקב"ה, ולא של האדם כדבר נפרד ממנו. עניינו של האדם הוא "עָשִׂיתִי". עליו לחפוץ בטוב הזה ולממש אותו בתוך ההוויה. כך הוא באדם הפרטי, וכך היא כנסת ישראל ביחס לטוב האלוהי הכללי. "וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, זֶה שֶׁסָּמַךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה" (ברכות י, ב). פירושה של סמיכת הגאולה לתפילה, היא שהתפילה תהיה מתוך תפיסת הגאולה. ההבעה של צרכי האדם ורצונותיו צריכה להיות סמוכה לגאולה, שהיא החפץ בטוב הסופי, המלא והשלם.

עַצְמוּת הַחֵפֶץ שֶׁל הֱיוֹת טוֹב לַכֹּל – זֶהוּ הַגַּרְעִין הַפְּנִימִי שֶׁל מַהוּת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. ישנן מספר תיאוריות פילוסופיות רווחות אודות טבעו של המוסר. חלקן רואות את חפץ הטוב כסעיף או סניף לחפצים אחרים. למשל, האדם חפץ שיהיה לו נוח, הוא רוצה להיות מאושר. לצורך כך, עליו לחיות בחברה, ומועיל לו להיטיב לאחרים, כדי שאז גם הם ייטיבו לו. זו 'השיטה התועלתנית', שהיא התפיסה בעלת ההסבר הפשוט ביותר להתנהגות המוסרית. כמובן ששיטה זו לא מסבירה את העוצמות הגדולות המלוות את עשיית המעשים המוסריים, אבל יש אנשים שזה מניח את דעתם. תיאוריות אחרות מדברות על מוסר כסעיף לתבונה. יש דברים שהאדם לא מבין ועל כן הוא עושה טעויות, נכשל ומכשיל אחרים. מכיוון שהאדם הוא יצור נבון ורוצה להתנהג על פי התבונה, הוא שואף לתקן טעויות אלה. התנהגות מוסרית הינה עשיית המעשים הנכונים בהתאם לשכל, וממילא כל מעשה נבון הוא גם מעשה מוסרי. יש גם שיטות המייחדות למוסר תכונה נפשית מיוחדת בפני עצמה, שאיננה תוצאה של פעילותו התבונית או תועלתו המעשית של האדם. אך גם שיטות אלה אינן רואות במוסר עניין מרכזי. זו בסך הכל עוד תכונה הקיימת בנפשו של האדם יחד עם תכונות אחרת. ומכיוון שיש לאדם אינטרסים נוספים מלבדה, לפעמים יש סתירה בין המוסר לבין רצונות אחרים, ולא תמיד היא נפתרת בהתגברותו של המוסר. כלומר, יש לאדם חפץ לטוב, אבל יש לו גבולות. הוא רוצה להיות טוב – אבל לא לכל, אלא רק לטובים ולצדיקים, או לקרובים אליו. החפץ מוגבל במקסימום שהאדם מעריך שהוא מסוגל להגיע אליו. זה נכון לא רק לגבי האדם הפרטי; גם תפיסתה של חברה שלימה את הטוב יכולה להיות מוגבלת. לעומתם, הרב אומר שיש לאדם חֵפֶץ שֶׁל הֱיוֹת טוֹב, שלא רק שאיננו סניף או תוצאה של משהו אחר, אלא דווקא הוא השורש של כל שאר תכונות האדם. ממילא, אף שבודאי יש הבדל בין צדיקים לרשעים, ובין קרובים לרחוקים, באופן בסיסי החפץ הוא של הֱיוֹת טוֹב לַכֹּל.

הרב מוסיף שהחפץ הוא לא רק להיטיב לכל, אלא גם שהטוב הזה יהיה בְּלֹא שׁוּם הַגְבָּלָה בָּעוֹלָם כְּלָל, בֵּין בְּכַמּוּת הַנִּטָּבִים – למשל, באמירה שדי להיות טוב לרוב, כי אין מספיק כוח או אפשרויות להיטיב לכולם. וּבֵין בְּאֵיכוּתוֹ שֶׁל הַטּוֹב – כלומר, כל הניטבים צריכים לקבל את הטוב באיכותו המקסימלית האפשרית, ולא באופן חלקי וחסר. יתכן שהרב מתפלמס כאן באופן סמוי, עם תיאוריה של אחד מחשובי הפילוסופים בזמן החדש – לייבניץ.[10] לייבניץ כתב ספר שנקרא 'תיאודיציאה' – הצדקת הא-ל, בו הוא עוסק בשאלה כיצד זה שבעולמנו, שהוא בריאה אלוהית, יש כל כך הרבה דברים לא טובים; לכאורה נראה שזה בלתי צודק, והאחראי לחוסר הצדק הרי הוא מי שברא את העולם. כדי לענות לשאלה זו עשה לייבניץ, שהיה גם מתמטיקאי גדול, מעין חשבון, שמסקנתו היא שעולמנו זה הוא 'הטוב בעולמות האפשריים'. באופן עקרוני, היינו רוצים שכולם יקבלו את מקסימום הטוב שלהם, אלא שיש הגבלות בסיסיות להטבה, למשל – מפני שהעולם מחולק למדרגות שונות של בעלי חיים, בני אדם וכו'. ואז, כאשר ישנה סתירה בין כמות הניטבים לבין איכות הטוב, צריך לבחור באפשרות האופטימלית. היינו, שרוב האנשים או היצורים, יקבלו את המקסימום האפשרי של הטוב. הצירוף הכעין-מתמטי של כל הזקוקים מחד, ושל כל האפשרויות להיטיב מאידך, יוצרת עולם מסוים, שהוא הטוב בין העולמות האפשריים. כלומר, אם רוצים לקיים גם את המגוון של הניטבים, וגם לְחַלֵּק למגוון המרובה הזה את הטוב באיכות סבירה, מגיעים למסקנה מסויימת. וכך, אומר לייבניץ, אנו מצדיקים את הא-ל הבורא, שבעולמו רוב הבריות מקבלות את הטוב המספיק להן כדי להמשיך לתפקד, להתקיים ולהתפתח. הוא היה נוצרי פרוטסטנטי, ומבחינתו די בזה, כדי להצדיק את הא-ל.

כבר ראינו שהרב שולל את הניסיון להגדיר את כנסת ישראל בהגדרה אחת מסוימת. ובכל זאת, כאן הרב אומר שעַצְמוּת הַחֵפֶץ שֶׁל הֱיוֹת טוֹב לַכֹּל, בְּלֹא שׁוּם הַגְבָּלָה בָּעוֹלָם כְּלָל, בֵּין בְּכַמּוּת הַנִּטָּבִים וּבֵין בְּאֵיכוּתוֹ שֶׁל הַטּוֹב, זֶהוּ הַגַּרְעִין הַפְּנִימִי שֶׁל מַהוּת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. ראשית, יש להעיר שהפסקאות השונות נכתבו במחברות הפרטיות של הרב בזמנים ובמצבי נפש שונים. הן נערכו לקובץ אחד על ידי בנו הרב צבי-יהודה רק שנים לאחר מכן, ולכן יכול להיות שמספר שָׁנִים מבדילות בין פסקה לחברתה. אף על פי כן, אין בכך כדי להצביע על סתירה בין הפסקאות. ראשית, מפני שהעריכה לא נעשתה באופן שרירותי, ויש מאחוריה כוונה ומחשבה. ושנית, מפני שכתבי הרב לא היו הברקות ספונטניות בלבד, של אמירות שונות ללא קשר ומבנה הגיוני אחיד. הרב מתגלה בכתביו כבעל מחשבה מערכתית ובנויה, כאשר הפסקאות כולן מתאחדות לכלל שיטה כללית אחת. לומר הגדרה מגבילה, פירושו של דבר – לצמצם אותה לכדי מציאות קיימת, ממשית-מעשית, ולומר שבמציאות הזו, דבר מסוים הוא בעל ערך ומשמעות מסוימים, ולא יותר, ואילו עַצְמוּת הַחֵפֶץ שֶׁל הֱיוֹת טוֹב לַכֹּל אינו הגדרה מגבילה, מפני שמעצם הגדרתו של החפץ הזה, הוא פורץ גבולות ובלתי מוגבל. זֶהוּ הַגַּרְעִין הַפְּנִימִי שֶׁל מַהוּת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, כלומר, היא איננה מותנית בעולם. היא לא תוצאה של הקיום העולמי המסויים הזה, אלא של מציאות עליונה יותר, חסרת גבולות. זו משמעות דברי חז"ל על כך שישראל, כלומר, כנסת ישראל, קדמו לעולם (מדרש תנחומא נשא, יט). כנסת ישראל באה לעולם מתוך מציאות נעלה יותר, כדי להיטיב לו ולשנות אותו לטובה. היא לא באה להסתגל לעולם כדי לשרוד בו, אלא להיפך – לקדם אותו אל עבר מצב טוב יותר מזה שהוא נמצא בו בפועל.

זֹאת הִיא יְרֻשָּׁתָהּ וְנַחֲלַת אֲבוֹתֶיהָ של כנסת ישראל, שכן בשונה מאומות אחרות, אומה זו נוצרה בדרך מאד מיוחדת. האבות הם אלה שמניחים יסוד לאותו חזון לאומי, עוד בטרם קיימת האומה כחברה גדולה בפועל. בדרך כלל זה הפוך – אנשים מתקבצים, מתקשרים בקשרים משפחתיים, מתיישבים באיזה מקום, ואט-אט נוצרת חברה. מתוך סך הכישרונות והנטיות שבאותה חברה נוצרים ערכים ותפיסות עולם, ועל גבי התשתית הבסיסית הזאת נוצרת תרבות. לעומת זאת, בעם ישראל החזון קדם. כל ערך הבנת שלב האבות בתולדות האומה הוא בדיוק בזה: החזון, הערכים ומטרת-העל, קדמו ליצירתה של האומה כחברה של מאות אלפי אנשים ומשפחות המתקיימים יחד וחיים חיים חברתיים. לכן הנקודה המוסרית איננה תוצאה של ניסיון חברתי או מיזוג בין הנטיות לבין הניסיון להתמודד עם הסביבה, כמו שבדרך כלל נוצרות תרבויות. זהו הַגַּרְעִין הַפְּנִימִי שֶׁל מַהוּת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, ירושה בנפש וברעיון. חזונו של אברהם הוא להיות אבי האומה שתשמור את "דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). למעשה, דרך זו היא ההטבה בשני אופנים: החסד והדין.

השוואת פסקה זו עם ההיסטוריה של האומה הישראלית, מעוררת את השאלה האם החפץ להיטיב אכן בולט כל כך. בפועל, מקלסים (או שונאים) אומה זו בעיקר בגלל הכישרונות, החכמה והפיקחות. הרב מסביר שזה מפני שהָרֶגֶשׁ הַטּוֹב הַזֶּה, לְפִי גָּדְלוֹ, הֶקֵּפוֹ וְעָמְקוֹ, כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְעֻטָּר בְּחָכְמָה גְּדוֹלָה וּבִגְבוּרָה כַּבִּירָה, לְמַעַן דַּעַת אֵיךְ לְהוֹצִיאוֹ אֶל הַפֹּעַל בְּכָל גְּוָנָיו. כלומר, האומה אכן נתברכה גם בכישרונות גדולים, שהם אלה המרשימים בדרך כלל את המתבונן מן החוץ. אבל זה לא מפני שהם חשובים יותר מחפץ הטוב. אדרבא, הם כולם באים לעטר את החפץ הפנימי הזה, כדי להוציאו לפועל. הכרחי אמנם לרצות בטוב, אבל זה לא מספיק. כדי שהחפץ יוכל לצאת לפועל, צריך גם חָכְמָה גְּדוֹלָה כיצד לארגן את החיים כך שהחפץ הזה יוכל להתיישם, וגְבוּרָה כַּבִּירָה – יכולת עמידה והתמודדות עם תרבויות אחרות ומצבים מגוונים.

במידה רבה, אפשר לומר שהבעיות הגדולות בהיסטוריה של העמים, נבעו מכך שהרגש הזה בוטא באופן לא נכון. למען קבלת התורה ויישומה, יש צורך ביכולת להישמע לצו האלוהי ולפרש אותו כראוי. צריך גבורה כדי לשמוע מפי הגבורה (עי' מכות כד, א), וחכמה כדי לפרש וליצור את התורה שבעל פה, שהיא הנטייה הלאומית היודעת את הקשר עם התורה שבכתב והנובעת ממנה. חכמה גדולה זו באה לידי ביטוי לאורך הדורות במדרש, בגזירות ובתקנות, בדברי חז"ל, במצוות מדרבנן ובסדרי הדין. אם הניסיון להיטיב אינו מלווה בחכמה ובגבורה, הרגש הטוב יכול להתפרץ ולנסות לדלג על מדרגות, בלי להתחשב בשינויים ובניגודים. השאיפה הגדולה להיטיב לכל היא בעלת עוצמה אדירה כל כך, שהיא מסוגלת להפוך עולם ומלואו. אך הניסיון לבטל את כל המגבלות ולהיטיב מיד לכולם, הינו מסוכן ביותר, ואז הכוונות הטובות באמת מובילות לגיהנום. מתוך שאיפה זו התפרצה הנצרות שהציגה את עצמה כדת של חסד, הושטת הלחי השנייה וביטול כל הגבולות: אין עמים, אין יהודים, אין יוונים, אין מצוות ואין דינים, רק חסד ואהבה והטבה לכל. בו ברגע אפשר להביא את הגאולה, ואין סיבה לחכות. היו אלה, ללא ספק, כוונות טובות, אבל היה גם בלבול גדול בשאלה כיצד ליישם אותן. התוצאה היתה אסון גדול ליהודים, ובמידה לא מבוטלת גם ללא-יהודים. הניסיון להעמיד את האנשים כמו שהם במבחן הטוב השלם והמיידי, מבלי שהם הכשירו את עצמם, מבלי שהם יודעים את הדרך אל הטוב הזה, מוביל לכישלון בטוח. הכישלון היסודי הזה הוליד עוד הרבה כישלונות, עיוותים, תירוצים והצדקות לסוגים שונים של מעשים איומים וקשים. אם נדלג כמעט אלפיים שנה קדימה במהלך ההיסטוריה, גם הרעיון הקומוניסטי, שבא מקרב היהודים, התפרץ מתוך שאיפה זו: גאולה מיידית לכל, חלוקת כל הרכוש, שוויון מלא, בעלות משותפת, הכל מכל. גם כאן הבעיה היא הבוסריות. ישנו חפץ אדיר, אך בלא חכמה וגבורה, בלא הזהירות המתאימה מההליכה בדרך הלא נכונה. זהו באמת מקור הכישלונות הגדולים, אבל צריך לדעת שהוא נובע מחפץ אדיר. צריך לדעת איך לְהוֹצִיאוֹ, את החפץ הזה, אֶל הַפֹּעַל בְּכָל גְּוָנָיו, לא בגון אחד בלבד.

וְזֶהוּ סוֹד הִשְׁתּוֹקְקוּת הַגְּאֻלָּה שֶׁבָּאֻמָּה, הַנּוֹתֵן לָהּ כֹּחַ לִחְיוֹת וּלְהִתְקַיֵּם בְּאֹפֶן הַמַּפְלִיא אֶת לֵב כָּל חוֹשֵׁב. חזון הנביאים הוא הכוח המעמיד, המוביל למטרה המאגדת בתוכה את המאמצים האדירים. עיקרה של היהדות ותפיסת העולם שלה, הוא לא בעבר, אלא בעתיד. העבר הוא מבוא, לימוד הדרכים והאמצעים, הפנמת הניסיון, אבל כל זה למען משהו. אנחנו יהודים לא 'מפני', אלא 'למען'. יש 'מפני', חשוב וגדול, מפני מה שהיה. אבל העיקר הוא 'למען', הבשורה הגדולה היא הגאולה העתידה, וכל המאמצים צריכים להיות מכוונים לקראתה. לעבר יש ערך גדול של לימוד הדרכים והפנמת הניסיון. אבל השתוקקות הגאולה היא כוח עצום, ולכן לעולם לא תהיה מנוחה או השלמה עם המצב כמות שהוא. זו התסיסה הנפשית שיוצרת ראייה ביקורתית, מערכתית, הנוקבת את העולם ומנסה לשנות אותו.