בפסקה הקודמת התבאר שכנסת ישראל היא תמצית ההוויה כולה. מתוך ההבנה העקרונית של תכליתה ומגמתה של כנסת ישראל, ניתן להבין לא רק כל חלק שבה באופן פרטי, אלא גם את הסדר וההיערכות המיוחדת של כל החלקים יחד, מפני שהסדר נועד לשרת את המגמה של הגילוי הרוחני העליון. אותו עיקרון של הבנת פרטי התופעה על פי המטרה הכללית שלה, נכון גם לגבי האנושות בכללותה, אשר מורכבת מאנשים רבים, בעלי כישורים מגוונים ותכונות שונות על כל הנובע מכך. מטרת קיומו של האדם כפרט היא לגלות את היסודות הרוחניים העמוקים שלו. תמצית, סיבת ותכלית קיומו של האדם, היא קיומו כאיש רוח, מצפון וחזון. אם הוא מתקיים בדרגה פחותה מזו, גופו אמנם מתפקד, אבל הוא יהיה חסר מטרה, וממילא גם חסר ערך. אם אדם חושב שאין לו מטרה ותכלית, נדמה לו, אולי בצדק, שהוא גם חסר ערך. זה קורה מפני שאין לו שום נקודת יחוס או קנה מידה, שעל פיהם הוא יכול לבדוק האם הוא התקדם או נסוג. נקודת יחוס זו היא המטרה שהאדם רוצה להשיג, או המגמה שהוא מבקש לפעול על פיה.
כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל הִיא הַגִּלּוּי הָרוּחָנִי הָעֶלְיוֹן שֶׁבְּהַהֲוָיָה הָאֱנוֹשִׁית. אם נתפוס את הַהֲוָיָה הָאֱנוֹשִׁית, האנושות, כגוף אחד גדול, אזי כנסת ישראל היא הַגִּלּוּי הָרוּחָנִי הָעֶלְיוֹן שבו. הגדרה זו משתלבת היטב עם הקודמת, שכן התמצית היא יסוד ותכלית כל ההתהוות, וממילא החלק הנעלה שבה. האמירה שכנסת ישראל היא הגילוי הרוחני העליון באנושות יוצרת לפעמים הסתייגות. מסיבות רבות שחלקן נכונות, בעידן החדש התקבל רעיון השוויון, וקשה לנו לקבל שעם אחד עדיף על האחרים. על כן הרב אומר כי כְּשֵׁם שֶׁאֵין לְהִתְפַּלֵּא עַל אֲשֶׁר בַּמֹּחַ וּבַלֵּב יֶשְׁנָם גִּלּוּיֵי־חַיִּים כָּאֵלֶּה, שֶׁדֻּגְמָתָם אֵין אָנוּ מוֹצְאִים בְּכָל הַגְּוִיָּה כֻּלָּהּ. במבנה האורגני של המציאות אין שוויון פשטני. הוא כולל גילויים חומריים ורוחניים כאחד: הגילויים הרוחניים הם המטרה, והחומריים קיימים רק לצרכם ולשימושם. אין בכך פגיעה בערך השוויון, מפני שהמוח אינו רוצה להשמיד את הגוף כדי להתפשט, ואף לא לנצל אותו. אדרבא, בריאותם של המוח והלב מותנית ותלויה בבריאותם של שאר האיברים, וכן להיפך. השוויון מתבטא בפעולות ההדדיות של האיברים אלו על אלו, ובשיתוף המעמיק והולך ביניהם. אין כאן תחרות בין האיברים, כי ככל שהשיתוף שלם יותר כולם מרוויחים יותר. לכן גם אין כאן פגיעה בערך השוויון, כי משמעותו היא שצריך לטפח כל אבר ואבר ולדאוג לו בהתאם לייחודיותו. כך, גם כשמדובר על עליונותה של כנסת ישראל, אין הכוונה לעיוות מפלצתי כמו הנאציזם, שקבע שאומה מסוימת נעלה יותר ועל כן יש להשמיד או לשעבד את האומות האחרות. אם היינו מחילים עיקרון זה על הטבע האורגני, היינו בעצם אומרים שהמוח או הלב צריך להתנפח על חשבון שאר האיברים. למעשה זהו גידול סרטני, שהוא מחלה נוראה ואיומה. כאשר מבשרים לאדם בבית החולים שיש לו גידול במוח, הוא לא נעשה שמח על כך שעכשיו יהיה יותר חכם… ואם כך הוא לגבי המוח, ודאי שהוא הדין לגבי כל אבר אחר. אסור לשכוח את הפרופורציה הנכונה ואת האופן הראוי של שיתוף הפעולה בין החלקים השונים. למעשה זהו המשל בו משתמש רבי יהודה הלוי[3] בספר הכוזרי (מאמר ב, לו): "ישראל בעמים – כְּלב באיברים, רב הבריאות ורב החולי". הלב מזרים את הדם לכל האיברים, מחייה אותם, וגם קולט מהם בחזרה את הדם. הוא המושפע מכולם והוא המשפיע על כולם, אבל בכל מקרה הוא במרכז.
כְּשֵׁם שֶׁאֵין לְהִתְפַּלֵּא עַל גילויי החיים אֲשֶׁר בַּמֹּחַ וּבַלֵּב לעומת שאר חלקי הגוף, כֵּן אֵין לְהִתְפַּלֵּא עַל גִּלּוּיֵי־הַחַיִּים אשר בכנסת ישראל לעומת שאר העמים. לפי התפיסה שלנו, גילויי החיים הנעלים – ההכרה, הרגש, הדמיון והיכולת לנווט ולשלוט בגוף כולו, אכן מצויים יותר במוח ובלב.[4] הרב משתמש במשל הגוף החי, מפני שהאמירה שכְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל הִיא הַגִּלּוּי הָרוּחָנִי הָעֶלְיוֹן, עלולה להיתפס באופן פשטני ומסולף. כתוצאה מכך, מישהו עלול להבין שצריך להשמיד ולהרוג את כל השאר. אין ספק שזה רעיון מפלצתי ביותר. העליונות אף פעם איננה שפלות מוסרית או ניצול מחפיר של האחר. להיפך – היא תמיד שיתוף פעולה וניסיון לתקן, לטהר, לזקק ולהבריא את כל השאר, כדי שביחד תהיה הוויה שלימה, גדולה יותר, שרק היא יכולה להתקדם אל עבר המטרות הגדולות, והחזון הגדול של המציאות.
כעת מפרט הרב את גִּלּוּיֵי־הַחַיִּים המתגלים בכנסת ישראל בעוצמה יתירה: הַפְּלִיאוֹת, הַנִּסִּים המתוארים בתורה, בנביאים, בכתובים ובתורה שבעל פה. גילוי עליון נוסף הוא תופעת הַנְּבוּאָה הישראלית המיוחדת במינה, שהשאירה לנו את כל ספרי הנביאים. איתה באה גם רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ בְּמַעֲלָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, שממנה נשאר לנו חלק הכתובים שבתנ"ך, כמו תהלים, קהלת או משלי, אשר נכתבו ברוח הקודש ולא בנבואה ממש. רוח הקודש הנפלאה הזו היא ירידה אל עומק העומקים של תכונות הנפש האנושית ואל השאיפות הכמוסות של האדם. על ידה מתאפשר תיקון מוסרי של הרצונות הנפשיים שלו כפרט, או של האנשים כחברה. רוח קודש זו אשר ניחנה בסגנון מופלא וכוללת חלקים של שירה נפלאה, נתנה לנו את הַתִּקְוָה הַנִּצְחִית, שהיא עצם הצבת חזון ותקווה לגאולת האנושות והעולם בכללו, הַנִּצָּחוֹן עַל כָּל מִפְגָּע. התורה מכנה את עם ישראל "הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז). ובהמשך קיומנו לא רק שהיינו מעטים מכולם, אלא גם מפוזרים ומפורדים מכולם. ואף על פי כן, היינו העם בעל כוח ההשפעה המרשים ביותר על פני האנושות, שהטביע את חותמו הן על העולם העתיק והן על העולם החדש, על גילוייהם התרבותיים, ההיסטוריים, המשטריים, המוסריים והדתיים. בכל תקופה בהיסטוריה יש אימפריה או מדינה גדולה ותרבות מסוימת בולטת. אבל בדרך כלל תוך כמה מאות שנים בא הקץ לתרבות זו, והיא הופכת להיות נחלת החוקרים בלבד. לעומת זאת עם ישראל, על אף כל התהפוכות הקיצוניות שעברו עליו במשך כשלושת אלפים וחמש מאות שנה השפיע השפעה מתמדת, הולכת ורבה, על מלוא העולם, בעוד השלדים ושאריות האמנות והתרבות של העמים שהיו מרובים מאתנו, מפוזרים היום בכל מיני מוזיאונים ברחבי העולם, כולל במדינת ישראל. כאשר כל הגילויים הללו מִתְגַּלִּים בְּצוּרָה עֶלְיוֹנָה, הַמַּפְלִיאָה אֶת כָּל לֵב הוֹגֶה וְכָל מֹחַ חוֹשֵׁב, הם מתגלים דווקא בכנסת ישראל.
עכשיו הרב נותן הגדרה נוספת לכנסת ישראל, שהיא למעשה שתי הגדרות: כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל הִיא גִּלּוּי זְרוֹעַ ד' בָּעוֹלָם, יַד ד' בַּהֲוָיָה, בְּבִנְיַן הַלְּאֻמִּים. הרצי"ה קוק בהערותיו קובע שיש לקרוא זְרֹע, ואפשר לקרוא גם זֶרַע: 'זרוע' היא כינוי ליד, מפני שהיא זורעת בשדה. ד' זורע בעולם, וישראל הם המכשיר לכך – הזרוע. אבל, הם גם הזרע עצמו – זרע קודש.[5] במידה מסוימת, זה מקביל לשתי ההגדרות הקודמות – התמצית והגילוי העליון. הזרע הוא התמצית של כל צמח או חי, שכל הקוד הגנטי של היצור השלם כבר קיים בתוכו. זֶרַע ד', הדבר שהבורא זרע בעצם בריאת העולם, הוא כנסת ישראל. לכן זו גם התכלית שלשמה נברא העולם מלכתחילה, כמו שהזורע זֶרַע באדמה כבר רואה לנגד עיניו את הצמח ופירותיו. אם מתייחסים לפעולה זו במנותק מן העתיד, היא הופכת לפעולה בלתי סבירה, בה האדם לוקח משהו טוב ומשליך אותו לאדמה. התכלית האצורה בזרע היא הקשר עם אלוהים, שצריך להיחשף ולהתגלות יותר ויותר. תכלית הבריאה היא קרבת אלוהים, כלומר הקִרְבַה בין הבריאה לבורא, ומי שמבטא זאת בטהרה מוחלטת, בעצם מציאותם, אלו ישראל.
ויַד ד', בגילוי, כלומר בהיסטוריה ובמציאות הישראלית הממשית. ההיסטוריה היא רצף של אירועים ופעולות. אנחנו מבינים את הפעולות הללו כפעולות שנעשות מתוך מחשבה וכוונה ולא באופן סתמי, ולכן יש קשר בין פעולה לפעולה, ובין אירוע לאירוע. הכוח המכוון הזה נקרא יַד ד'. ראוי לציין שבעברית משמעות המילה 'יד', היא גם 'זיכרון'. ואכן, הזיכרון הוא רצף של אירועים. להציב יד למישהו, זאת אומרת לדעת שחייו לא היו אוסף של פעולות שאין קשר ביניהן, אלא רצף של חיים. בכל הפעולות השונות, אפילו אם בפועל הן נראות לעתים כמנוגדות זו לזו, הייתה מהות אחת שבאה לידי ביטוי, כמו שאותה יד עושה מעשים שונים הנראים לעתים כמנוגדים, שכן אותם ערכים וכוונות היו בכל הפעולות כולן. יַד ד' בַּהֲוָיָה, וההוויה היא בְּבִנְיַן הַלְּאֻמִּים. בניין איננו מסה אמורפית, ללא צורה, יש בו אבנים שונות, קומות, חלונות ודלתות. כמו לאיברים בגוף, כך בבניין יש תפקידים שונים. בבנין הזה, בַּהֲוָיָה האנושית הזו, כנסת ישראל היא יַד ד'.
וְיֵשׁ לָהּ בְּוַדַּאי יַחַשׂ – קשר, גָּדוֹל עִם כָּל מַה שֶּׁהוּא יוֹתֵר נִשְׂגָּב וְנַעֲרָץ, קָדוֹשׁ וּמְרוֹמָם, בַּמָּצוּי כֻּלּוֹ, בְּכָל הֶקֵּפוֹ, הַגַּשְׁמִי וְהָרוּחָנִי. על אף היות כנסת ישראל תופעה מופלאה ומיוחדת במינה, קיימים עוד גילויים רוחניים באנושות. אנשי תבונה, מדע, מוסר, אמנות ורדיפת הצדק, קמו לא רק בכנסת ישראל. אבל הרב אומר שבישראל קיים הריכוז הגדול ביותר של אנשים כאלה, ולכן הדבר בולט במיוחד. אפשר להתפעל עד אין קץ מכל תא שיש באורגניזם החי, מהמבנה שלו וממה שהוא מכיל, וכמובן מכל אבר, מהמבנה המיוחד שלו, והתפקידים שהוא מסוגל לעשות. לכן צריך שיהיה קשר בין העיקר – הגילוי העליון, או לפי המשל – המוח, לבין כל השאר. ביצור החי, הקשר הזה הוא מערכת העצבים הפרושה בכל איברי הגוף, השולחת אותות מכל אבר ואבר אל המוח. במוח עצמו קיים הריכוז הגדול ביותר של תאי עצב, ללא השוואה, אבל אותו סוג של תאים יש גם בכל האיברים האחרים, ועל ידם מתקיים הקשר אליו. כמו כן, עִם כָּל מַה שֶּׁהוּא יוֹתֵר נִשְׂגָּב וְנַעֲרָץ, קָדוֹשׁ וּמְרוֹמָם, בַּמָּצוּי כֻּלּוֹ, יש לכנסת ישראל יחס גדול. השפעתה על העמים האחרים נעשית בעיקר דרך האנשים הטובים והמוכשרים שקמים בעמים האלה. מבחינה זאת, אפשר להבין את הפסוק "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז), כאמירה שכל הרצונות הגדולים והשאיפות הנעלות של אנשים אלה, מתחברים אל המקום בו הם קיימים ממילא בריכוז הגבוה ביותר – בית המקדש.
אם כן, כאשר אין תחרות, מאבק ומלחמה, אלא הכרה ברורה של כל אבר – כל עם ושבט בכישוריו ובעניינו, וממילא במקומו ביחס לתכלית הכוללת הרוחנית של האנושות בכללותה, יש לו יחס עם כנסת ישראל. היחס הזה הוא אל המָּצוּי כֻּלּוֹ, בְּכָל הֶקֵּפוֹ, הַגַּשְׁמִי וְהָרוּחָנִי. בין אם המאמצים האנושיים מביאים לידי הישגים בתחום הגשמי, כגון יותר רווחה ותיקון המוסדות החברתיים הגשמיים, ובין אם הם מגיעים להישגים בתחום הרוחני, של אומנות ותרבות, מדע והגות, הם קשורים אל העיקר, שהוא הגילוי הרוחני העליון. הערובה לכך שההישג הגשמי יהיה לטובה, היא שיהיה קשור אל הגילוי הרוחני העליון, ויוכל להשתלב במערכת הכלים והאמצעים המשכללים את האנושות ומקדמים אותה אל עבר מטרתה הגדולה והנשגבה. אותו הדבר אמור גם לגבי ההישגים הרוחניים בתחום ההגות, המוסר, האומנות והמדע. גם הם מקבלים את ערכם מהיותם מקושרים אל החזון הכללי הגדול, ואם הם אינם מקושרים אליו – הם יכולים להיות לרועץ.
והרב מסיים: בְּאֹפֶן אַחֵר אִי־אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב. לכאורה יש לתמוה על אמירה זו – הרי עובדה היא שיש כאלה שחושבים אחרת!? אפשר שהכוונה היא שאם מדובר על חשיבה עקבית, כנה ובלתי משוחדת, אי אפשר לחשוב אחרת. אך אם זו חשיבה אינטרסנטית, שמוכתבת על ידי נגיעות אחרות, אז בהחלט אפשר לחשוב אחרת, כמו שעל כל דבר ניתן להתעקש ולחשוב אחרת ממה שהמציאות מראה. אם לאדם יש עניין להכחיש את דברי חברו, הוא יכול גם להגיד שהלילה הוא יום, העיקר שיוכיח את צדקתו. אבל כאשר מתבוננים על הדברים בחשיבה כנה ובלתי משוחדת, אי אפשר שלא להסיק את המסקנה הנכונה. לאורך ההיסטוריה היו אנשים, ביניהם הוגי דעות, היסטוריונים, משוררים ואחרים, שנתנו את דעתם על תופעה זו. אחד מהם היה ההיסטוריון הגרמני בן המאה התשע-עשרה, שהיה מומחה גדול לתולדות רומא, ולמעשה אחד ממבססי המדע על רומא – תיאודור מוֹמזֶן.[6] הוא לא היה יהודי, ובכל זאת כתב במפורש שאת ישראל אי אפשר לשבץ בשום משבצת רגילה של תבנית היסטורית – לא לפי אורך השנים, לא לפי מידת ההשפעה ולא לפי אורח החיים. דוגמא נוספת לכך הוא הוגה דעות רוסי בן אותה תקופה, שעסק בעיקר בפילוסופיה וגם בהיסטוריה – ולדימיר סולוביוב,[7] שכתב דברים מעין אלה. היו עוד רבים אחרים שנכתבו ברוח דומה, ויש אפילו ספרים שקיבצו אמרות כאלה על עם ישראל. הדברים האלה, שנאמרו דווקא על ידי אנשים שאינם יהודים, מדגישים את הייחודיות והפלא שבקיום היהודי.
