פסקה זו עוסקת בהגדרת המושג כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, הקיים גם בתחום המושגים הקבליים כשמה של ספירת 'מלכות'. ספירה זו נקראת כְּנֶסֶת, מפני שהיא מכנסת בתוכה את כל הספירות הקודמות לה, כלומר – את כל הגוונים של הרצון האלוהי המהווה והיוצר. למעשה, המילה תַּמְצִית היא התרגום המודרני למושג כְּנֶסֶת, שפירושו כינוס וריכוז. כאשר כל התכנים השונים מכונסים יחדיו, נוצרת תכונת התמציתיות, כאשר כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל היא גם המיצוי והריכוז של תכונותיהם וגם תכליתם ומטרתם. מבחינה זאת, משמעות מאמר חז"ל שישראל קדמו לעולם (תנחומא נשא, יט), היא שהמחשבה על תכלית הבריאה קדמה למעשה הבריאה בפועל.
ההוויה, הבריאה והעולם, צריכים לבטא בפועל את התמצית שקדמה להם והממשיכה להתקיים גם עתה. על ההוויה לממש את הרצון האלוהי במלואו, ובו בזמן גם לשקף אותו, כאשר עלול להיות ניגוד פנימי בין הדברים. פעולת המימוש מרחיקה את המחשבה ממקורה והופכת אותה למעשה, שבמציאותו ועצמותו הוא שונה ממנה מאד. לעתים המרחק בין המעשה למחשבה הוא כל כך גדול, עד שמהתבוננות במעשים כבר לא ניתן לזהות את המחשבות שיצרו אותם. ברוב הפעמים איננו יכולים להכיר מתוך היצירה את יוצרהּ. אנחנו לא יכולים להכיר בתוך המעשה את המחשבה שקדמה לו, כי ככל שהמימוש היה מלא יותר, המעשה עצמאי יותר. המרחק שנוצר בינו לבין המחשבה הוא בעייתי, מפני שכאשר הוא קיים, לא רק שלא ניתן להכיר את המחשבה שקדמה למעשה, אלא גם אפשר לחשוב שהייתה זו מחשבה אחרת. אנו עלולים להיכנס לא רק למבוכה, אלא גם לשקר. ולכן, חייבת להיות גם מגמה נוספת, הצמודה לראשונה: לא רק לממש את הרצון, אלא גם לשקף אותו. המעשה צריך להיות מופלא, מיוחד ולא רגיל, כזה שעל אף עמידתו לעצמו כמציאות הוא גם ישקף באופן מודע, מבורר ובהיר את הרצון הקדום והפנימי שיצר אותו. על הבריאה להיות שונה מן הבורא, בעלת קיום עצמאי ונפרד משלה. אבל מנגד, עליה להישאר בריאה, כלומר, יצירה של הבורא, ולא להפוך ל"מתחרה" שלו.
על מנת לממש את הרצון האלוהי, כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל צריכה להיות אומה ככל האומות – ממלכה המורכבת מאנשים בשר ודם, המתקיימת במרחב ובזמן. כדי לשקף את הרצון הזה, עליה להיות בו בזמן גם "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). שהרי הכהונה, כלומר, תודעת השירות והשליחות, היא שיקוף של הרצון המהווה. הכהן הוא מצד אחד אדם, ככל בני האדם, ומצד שני הוא גם 'כהן', כלומר – משרת. כל חייו, פעולותיו וקיומו הם שירות וביטוי של רעיון.
תמצית היא ריכוז מקסימלי. היא תחילת הופעתו של דבר מסוים, שאחר כך אפשר לדלל אותה כדי להשתמש בו בפועל. אך בו בזמן, התמצית היא גם השיקוף המקסימלי של הרעיון היסודי של הדבר: לשם מה קיים. וּבָעוֹלָם־הַזֶּה, כלומר, לאחר הבריאה, נִשְׁפַּע תַּמְצִית זוֹ בָּאֻמָּה הַיִּשְׂרְאֵלִית מַמָּשׁ. האומה הישראלית היא הביטוי הממשי החומרי של כנסת ישראל. מבחינה זו, כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל היא הנשמה, האידאה העליונה, וכלי הביטוי החומרי שלה הוא האומה הישראלית, שהיא ישות היסטורית, מדינית ותרבותית מסוימת וממשית, בְּחָמְרִיּוּתָהּ – בכך שבכל זמן נתון, תמיד ישנו מספר מסוים של אנשים הנקראים בני ישראל; ובְּתוֹלַדְתָּהּ הכוונה היא גם למשמעות הפשוטה, היינו שלאותם אנשים יש תולדות, או צאצאים, אבל גם לכך שלאומה זו יש היסטוריה ורציפות בממד הזמן. החומריות והתולדה הן הטריטוריה וההיסטוריה, כלומר, כל מה שנוגע לביטוי החומרי המציאותי של האומה, הן במרחב והן בזמן. במקביל, האומה כוללת גם את רוּחָנִיּוּתָהּ – סך הנטיות הרוחניות ותכונות הנפש הלאומיות. וֶאֱמוּנָתָהּ – גיבוש הנטיות המזוקקות לכלל מערכת ערכים, תובנות ושאיפות. הרוחניות היא תשתית נפשית של נטיות וכישרונות, ואילו האמונה היא תפיסת עולם מגובשת ומוגדרת.
וְהַהִיסְתּוֹרְיָה [1]הַיִּשְׂרְאֵלִית הִיא תַּמְצִית הָאִידֵאָלִי שֶׁל הַהִיסְתּוֹרְיָה הַכְּלָלִית, וְאֵין לְךָ תְּנוּעָה בָּעוֹלָם בְּכָל הָעַמִּים כֻּלָּם שֶׁלֹּא תִּמְצָא דֻּגְמָתָהּ בְּיִשְׂרָאֵל. מפני שהאומה הישראלית היא מימוש של כנסת ישראל שהיא תמצית הכל, גם ההיסטוריה שלה כוללת את התנועות השונות. ודאי שלא כל מאורע שקרה לכל עם אירע גם לכנסת ישראל, אבל לא המאורעות שנוצרו על ידי צירוף מסוים של הנסיבות הם העיקר. במהלך ההיסטוריה קמו תנועות שונות ומגוונות, שעניינן היה סידור החברה האנושית מבחינה כלכלית, תרבותית, צבאית או דתית. כל אחת מהן יכולה מפעם לפעם להתיימר להיות היסוד והבסיס לסידור החיים החברתיים והפרטיים כולם. כל התנועות הללו קיימות גם בהיסטוריה היהודית, שכוללת את כל מצבי החיים של אומה: איגוד של שבטים, ומלוכה; עבדות, וחופש; עוצמה מדינית, וחורבן מדיני; קיום עצמאי, וקיום תחת כיבוש. הרב מסביר שלא רק שכל המצבים עצמם קיימים בהיסטוריה היהודית, קיימות בה גם כל התנועות הנולדות מתוך מצבים אלה או המביאות אליהם. זו אחת הסיבות שהתנ"ך, שהוא במובן הפשטני שלו תיאור היסטורי של קורות עם ישראל, הפך לספר הספרים של התרבות האנושית. רוב האנשים – כפרטים או כציבורים, יכולים למצוא את עצמם בספר הזה. התנועות והשאיפות השונות, ואפילו המשברים השונים, קיימים בו גם ברמת הפרט, ובעיקר ברמת הציבור והחברה, ובמערכות היחסים שבין הפרט לציבור. הסיפורים בתנ"ך יכולים להיות על יחידים צדיקים וטובים או אכזריים ורשעים; על חברה מתוקנת או מושחתת; חברה החיה למען חזון מסוים, או כזו הנסוגה ממנו אל עבר קיום מנוון חסר תכלית. ההיסטוריה הישראלית הינה תמצית הניסיון האנושי למצוא את הסדר הנכון, הנובע מסידור ועיצוב הרעיונות והערכים באופן תיאורטי, וגם ביטוי מעשי נכון שלהם בעיצוב המוסדות ודרכי הפעולה הציבוריות.
וֶאֱמוּנָתָהּ של האומה הישראלית, הִיא הַתַּמְצִית הַמְסֻלָּת, כלומר המזוקקת, כמו שהסולת מנופה מן הקמח הרגיל. יחודה של התמצית הוא בכך שמושג הא-ל איננו מדולל להופעה מסוימת שלו. משפט זה מבהיר טוב יותר את כוונתו של הרב בהשתמשו במילה תַּמְצִית. פעולותיו של הכוח העליון הן רבות: הוא מתבטא בים ובמדבר, בחושך ובאור, בשמיים זרועי כוכבים, או בארץ מצמיחה יערות. אפשר לדלל את היחס אליו – להתרכז אך ורק בחלק מההופעות שלו, אך התמצית היא מציאת הכוח עצמו, מעבר לכל הופעה מסוימת. מצד אחד – "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג), ו"לית אתר פנוי מניה" (תיקו"ז ע'), הכל ממנו והכל שלו. ומצד שני – אין לו גוף ולא דמות הגוף, ואסור לצייר אותו בשום אופן שהוא. כלומר: המרחק הוא ללא קץ, והקִרבה היא טוטאלית. הוא בכל, הוא הכל, ובו בזמן הוא גם מעל ומעבר לכל.[2] זו סגולתה של התמצית. האמונה הישראלית אינה מוותרת על הקרבה הטוטאלית לבורא, המתבטאת למשל במושג ההשגחה הפרטית על כל עלה של פרח, בכל תנועת כנף חרק, ועוד יותר מזה (עי' עבודה זרה ג, ב). ועם זאת, האמונה הישראלית איננה מוותרת על הטרנסצנדנטיות, המרחק העצום שבין הבורא לבריאה, ועל אי היכולת המוחלטת של האדם לתפוס את הא-ל ולתאר אותו בשום סוג של תיאור. היהדות אינה מוותרת על ההתפעלות הגדולה ותחושת הקרבה אל האלוהות הגלויה, היכולה להתבטא בעץ, אבן, כוכב, ים, נהר, דמות חיה או איש, שישנן בעבודה הזרה. ומנגד, גם לא מוותרת על הגדוּלה והרוממות שבאמונה הפילוסופית כלפי הא-ל שאין להשיגו, מפני שלעוצמת השלמות שלו אין שום דוגמא ומופת בארץ. הקרבה המקסימלית והריחוק המקסימלי קיימים בה שניהם בעת ובעונה אחת. על כן, הִיא הַתַּמְצִית הַמְסֻלָּת לכל האמונות מכל סוג שהוא: מפותחות ופרימיטיביות, אישיות וציבוריות, בעלות מטען רגשי ודמיוני, או בעלות מטען רציונלי ותבוני.
וֶאֱמוּנָתָהּ של כנסת ישראל היא גם הַמָּקוֹר הַמַּשְׁפִּיעַ אֶת הַטּוֹב וְהָאִידֵאָלִיּוּת לָאֱמוּנוֹת כֻּלָּן. היא המקום הגבוה ביותר מבחינה רוחנית, שכל אמונה אחרת זקוקה לו אם ברצונה להשתכלל ולהעמיק את עצמה. וּמִמֵּילָא האמונה הישראלית היא לא רק מקור לאמונות, אלא גם הַכֹּחַ הַמְבַקֵּר אֶת כָּל הַמֻּשָּׂגִים הָאֱמוּנִיִּים. היא קנה המידה שעל פיו נמדדות האמונות האחרות: איזו קרובה ואיזו רחוקה, איזו פראית ואיזו עדינה ומזוככת. היא משמשת להשוואה בין שאר האמונות, ולהבחנה מה יש באחת וחסר באחרת. מקור זה אינו מקור רק במובן של נקודת ראשית היסטורית, אלא הַמָּקוֹר הַמַּשְׁפִּיעַ כל הזמן, באופן תמידי. ממילא, גם הביקורת הנובעת ממנו אינה אבחנה גרידא, כי אם ביקורת פעילה, אשר מאתגרת את שאר מושגי האמונות ואינה נותנת להם מנוח, עַד שֶׁיְּבִיאֵם לְמַדְרֵגַת שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ד', וֵאלוֹהַיִךְ "קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלוֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא" (ישעיהו נד, ה). מה שכיום קדוש ומיוחד רק לישראל, יקרא בעתיד "אֱלוֹהֵי כָל הָאָרֶץ". זה יקרה על ידי העבודה הרוחנית המתמדת של כנסת ישראל, הנעשית הן באופן סביל על ידי עצם נוכחותה, והן באופן פעיל על ידי נציגיה – בני ישראל שבכל דור. זו עבודת הזירוז, הליבון ומבחינה מסוימת אפילו ההטרדה המצפונית והערכית של כל האחרים כדי להזדכך, להיטהר, לקרוא בשפה ברורה בשם ד' ולהכיר בו. אין הכוונה שכל האמונות צריכות להיות העתק מדויק של האמונה הישראלית. האומות השונות יכולות, במסגרת היושר והמצפון, לאמץ לעצמן מנהגים משלהן, ובאפשרותן להבליט פן מסוים בהשפעה האלוהית שיותר מתאים להן, אבל היסוד לכולן צריך להיות הידיעה שכולם מְכַוונים לשם ד' – "אֱלוֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא".
הרעיון הגנוז בקרבה של כנסת ישראל, נוגע לעצם מציאותם של הבריאה, האדם, האומות והתרבות. הוא כולל את הגדרת המטרות שלהם, שיש בה יעדים שונים שבחיים הרגילים נדמים כמנוגדים זה לזה, כמו המרחק והקרבה לא-ל; מימוש בריאתו ושיקוף נוכחותו בה; העצמאות והשירות – הכהונה. אבל ביחס לאלוהים כל אלה אינם ניגודים, אלא יסוד האחדות. זו התמצית, ובדילולהּ, בפועל, היא מתבטאת בהמון מאורעות, תהליכים, מעשים, אישים ועובדות, המרכיבים למעשה את המציאות כולה. האמירה כי כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל הִיא תַּמְצִית הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, מבהירה את ערכה של כנסת ישראל. אין זו עוד תופעה אחת, או עוד אומה – נאה, נכבדה וחשובה ככל שתהא, אלא התמצית של הכל. זה לא עוד אחד מן הענפים, אלא השורש, הרעיון היסודי. לכן, בהתבוננות בשורש הזה ולימודו, מתבוננים בעצם גם בשורש של כל ההוויה והעולם. וגם להיפך – לאחר כל התבוננות על כל פינה בעולם, ניתן לחזור ולהתבונן על ידי כך גם בכנסת ישראל. זה יסוד הבנת אחדות הניגודים שבאומה מיוחדת זו: האוניברסליות, והפרטיקולריות – הייחודיות, שתבואר מצדדים שונים בסעיפים הבאים.
