כשהיה היהודי הקדוש צעיר לימים, נסמך על שולחן חותנו, ושכנו היה עוסק במלאכת נפח.
דרכם של הנפחים שעומדים בבוקר השכם למלאכתם.
ויהי כי שמע היהודי הקדוש את הנפח מכה בקורנסו, כמו הלם ליבו בקרבו לעמוד לעבודתו ויראתו, כי חשב חשבון נפשו: "אם על מלאכה כזו ששכרה חיי שעה, יעמוד הנפח השכם וימנע שינה מעיניו, איך אנוח על ערשי בתרדמת הזמן ולא אקום לעבוד עבודת השי"ת?"
על כן, קם הוא בלילה הבא שעה אחת קודם הנפח.
והנפח, בראותו כי האברך הזה קם ממיטתו בבוקר, למרות שלא ישתכר מאום מזה, הקדים הוא בלילה הבא לעמוד עוד שעה אחת קודם האברך הזה.
ובלילה השלישי הקדים היהודי הקדוש עוד שעה, עד שלא נח ושבת מעבודתו עבודת הקודש בכל פעם ביתר שאת.
ואמר, שעל ידי הנפח הזה הגיע לגדולתו.
זמן שווה כסף, יאמרו בעלי המלאכה העצמאיים (אכן, באנגלית הביטוי נשמע טוב יותר…), ועל כן אין לבזבז זמן יקר על שינה ושאר הבלים. פועל חרוץ יכול לצבור שעות עבודה רבות ולהרוויח עוד לפרנסת ביתו ואם אך לא יתעצל הרי שבסוף החודש יצבור סכום נאה המכבד את עצמו, ביתו ומשפחתו, ויוכל לחיות חיי רווחה טובים ונעימים. "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב" – מצאת החמה ועד צאת הנשמה. זאת ועוד, אותם אנשי העמל, לא רק שקמים בכל בוקר בשעה שהחמה עדיין ישנה, עוד הם מספיקים ללמוד דף יומי ועוד לחטוף משנה או פרק בתנ"ך!
ובחורי הישיבה? אלה עיתותיהם בידיהם. יכולים הם לקום אל המנין המאוחר, להסתובב לכאן ולשם, לשוחח על דא ועל הא, לישון מעט בבוקר (ברור! כדי שיהיה כח ללמוד בערב…), כי למרות מה שלימדו חז"ל על אותה שינת שחרית, מסתבר שלבחורי ישיבות ישנם מנגנוני הגנה מפניה…
אך לא תהא כֹּהנת כפונדקאית. איך נוכל להתייחס ללימוד התורה כפחותה מכל עבודה סבירה המכבדת את בעליה? כיצד הפועל יכול להעביר יום שלם במפעל, ואף להוסיף על יומו כדי לצבור שעות נוספות, ואילו האברך מסתפק במספר שעות בודדות?
ישנן מספר סיבות ליחס זה, שאף אם אינו נובע מזילזול בתורה, הוא "לוקח את הזמן" במתינות, כיוון שאין לו לאן לרוץ ומה להספיק. אחת הסיבות לכך היא הארכת שנות הלימוד בישיבה למי שאינו מתכוון להיות רב או מחנך בישראל. ודי בכך למבינים.
והנה, היהודי הקדוש, ברגישותו, בכל בוקר כששמע את הנפח רוקע בקורנסו היה מתמלא בושה. כל מכה של הנפח היתה כמכה על ליבו של היהודי. הנה הוא, הפועל הפשוט, מונע שינה מעיניו כדי להביא טרף לילדיו, ואילו הוא, האברך, עדיין מתקשה לקום ממיטתו, שהלא יש עוד כמה דקות עד לסוף זמן קריאת שמע…
כך החלה תחרות קדושה. היהודי הקדוש, העוסק בתורה לשמה, מייסר את עצמו אל מול הנפח העושה מלאכתו אמונה. ואילו הנפח מתמלא חיוניות בראותו את בחור הישיבה מעורר את השחר, למרות שלא מקבל תלוש משכורת עבור עבודת ה' שלו. אין כמו תחרות למלא את המצברים בחיוניות חדשה, בה כל אחד יתמלא מהרצון להוכיח לחבירו שאינו פחות חרוץ ממנו. כך ישלבו ידיים האברכים והפועלים, בין אלו העוסקים בחיי שעה ובין אלו העוסקים בחיי עולם, וימלאו כל אחד את תפקידו במסירות ובחריצות.
