פעם אחת, לאחר תפילת מנחה, ניגש יהודי טרדן אל רבי חיים מצאנז והפציר בו בבקשות רבות. משלא הרפה ממנו, נזף בו הצדיק.
אחד מידידיו, שהיה באותו מעמד, שאל את הרב לסיבת הכעס.
השיב רבי חיים: מי שרק עתה התפלל מנחה ועדיין עומד בעולם האצילות, איך לא יכעס, כשדאגותיהם הקטנות של האנשים הקטנים לפתע מתנפלות עליו?
אמר לו איש שיחו: על הפסוק "וירד משה מן ההר אל העם", מפרש רש"י: "מלמד שלא פנה משה לעסקיו אלא מן ההר אל העם". וכי מה הם העסקים שהיו למשה רבנו במדבר? האם חנווני היה או סוחר? אלא כך הוא פירושם של דברים: בשעה שירד משה מן ההר עדיין היה מדובק בעולמות העליונים ועסק לצרף את מידת הרחמים אל מידת הדין. אלה היו עסקיו של משה רבנו. ואף על פי כן הניח את מפעלו הרם, נחלץ מן העולמות העליונים ופנה אל העם, שמע את דאגותיהם הקטנות, צבר בלבו כל מה שבלב ישראל והעלהו בתפילתו למרום.
כיוון ששמע זאת רבי חיים, נתקררה דעתו ושלח לקרוא לאיש שנזף בו, כדי לשמוע בקשתו, וכמעט כל אותו לילה כולו קיבל את תלונותיהם ובקשותיהם של החסידים הנאספים ושמע כל מה שבלב ישראל.
לרבים זה קורה. לאחר שנות לימוד מעמיק ומרומם בישיבה, מרגיש הבחור כל כך רוחני, מרחף לו בשמי הקדושה העליונה והזכה. ולפתע כל בעיות העולם הזה, הקשר עם הוריו, פיתוח הגוף והאישיות, רחבות האופקים שלו, וכל היחס אל "האנשים הפשוטים", קשיי היום שיוצאים בכל בוקר לעבודתם ומפרנסים את ביתם בכבוד – כל אלו נדמים לו לבחורנו היקר, נמוכים ומצומצמים לעומת האור האין-סופי שבתורה הקדושה.
ישיבה היא חממה. הידע, הקישור התמידי אל התורה, החוויות הרוחניות העצומות, שעוברים ילדינו בבית המדרש, הם נפלאים. אבל אסור שאלו יביאו לניתוק מחיי העולם וטרדותיו. לא רק התנשאות יש בכך, אלא גם הפרדה פסולה בין הקודש לחול, ושיבוש מטרת העולם הזה כולו. איווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים בדווקא.
למשה רבנו היו כל הנתונים והזכויות להיות פרוש ומתנתק, לשבת במגדל השן (כלומר, בית המדרש) ולעסוק במושכלות וברעיונות אלוקיים מופשטים, שהרי הוא באמת אחר ונבדל מכל שאר עמו. ובכל זאת, ברגע שירד מהר סיני – שם, לא פחות, פגש באלוקות(!) – הוא חוזר אל העם, אל בעיות השור והבור, השכנים והזוגיות. הקשיים והבעיות לא ייעלמו מאליהן, הם נמצאים בעולם וצריכים טיפול. דווקא מתוך עומק הלימוד ורוממות הרוח אפשר להבין יותר כיצד להתמודד נכון ולפתור את הבעיות ולא להתעלם מהן.
המסר הוא נוקב: אל לה לקדושה להשאר מרוממת אי שם. איננו מתנתקים מהקדושה בעת העיסוק בבעיות החיים, ויהו אלו טורדניות כמה שיהיו. להיפך, אנו מושכים את הקדושה אל חיינו. תורה ללא יישום במציאות נשארת רק ססמא בעלמא.
שמעתי מהרב אליהו זצ"ל: "חמדה גנוזה לך" טענו המלאכים כלפי ריבונו של עולם "ואתה מבקשה ליתנה לבשר ודם"? אכן, אילו רצה הקב"ה חמדה גנוזה היה בונה למענה מוזיאון… שם גונזים דברים. אך תורת חיים איננה יכולה להשאר רק בעולם האצילות העליון אלא להתממש בכל רבדי חיינו.
היופי בסיפורנו הוא באמת הפשוטה שהוא משדר. בנוהג שבעולם הרבנים הם אלו שמטיפים דברי מוסר לשומעיהם. ואילו בסיפורנו הרב הוא זה שעליו לשמוע מוסר,להבין שעל דעת כן הוא רב בישראל, על מנת לפתור את "טרחכם, משאכם וריבכם" שאינם בדיעבד אלא חלק מהמציאות המשוועת לתיקון להכוונה ולקדושה.
