אחד הנושאים המרכזיים בפרשתנו הוא מאבקם של יעקב ועשו. מאבק זה מתחיל, על פי חז"ל, עוד בבטן אימם- "ויתרוצצו הבנים בקרבה"- וכפי שמביא שם רש"י בשם חז"ל: "מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות". ניתן לומר שמאבק זה הוא המאבק שנמשך עד ימינו בין מלכות אדום ותרבות המערב, לבין התורה. היום ננסה לעמוד על השוני בין עשו ליעקב.
חז"ל אומרים שיעקב ועשו חילקו ביניהם את העולמות: עשו נטל את העולם הזה ויעקב את העולם הבא. כלומר, החלוקה היסודית בין עשו ליעקב היא שעשו עושה ב'כאן' וב'עכשיו'. עשו רוצה את התמורה, ההנאה והשמחה באופן מיידי. לעומת זאת יעקב מביט לטווח ארוך. יעקב הוא איש העולם הבא. כשמו של אביו יצחק כך גם שמו של יעקב- שניהם שמות בהטיית עתיד. התורה מדריכה אותנו להביט לטווח הארוך, ואילו התרבות העשווית דוגלת בהתסכלות על הטווח הקצר והמיידי.
אם נביט בפרשה נוכל לראות כיצד נקודה זו חוזרת על עצמה פעם אחר פעם. עשו יוצא ראשון ויעקב אחריו. עשו הוא איש יודע ציד, איש שדה- כלומר, אדם שלא משקיע לטווח ארוך אלא הולך ונוטל מן המוכן (כפי שמפרש רש"י את המילים "איש שדה"- "כמשמעו, אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות"). לעומת זאת יעקב הוא "איש תם יושב אהלים". בין אם נפרש כדברי רש"י והאונקלוס שיעקב היה יושב ועוסק בתורה, ובין אם נפרש שיעקב היה רואה צאן (כפי שמביאים חלק מהפרשנים), הרי שרואים שיש כאן אדם שבונה לטווח הארוך- בין אם זה בהכנה רוחנית לקראת היציאה לעמל החיים (בו הוא עמל אחר כך שנים רבות), ובין אם בבניית עדרים מהם יוכל להתפרנס לטווח הארוך.
ציד היא מלאכה עכשווית- לא צריך להכין דבר לפני ולא נשאר מזה שום דבר אחרי. האדם משקיע רק כאשר מתעורר צורך, הפירות מידיים, והקרן מתכלה מיד. לעומת זאת רועה הצאן משקיע הרבה לפני שהוא רואה פירות, וזאת מתוך ראיית הצרכים העתידיים והראייה ארוכת הטווח, אך לאחר העמל נשארת בידו הקרן (שאף גדלה מעת לעת), והוא נהנה כל הזמן מהפירות.
הסיפור שאולי הכי מדגים את העניין הוא מכירת הבכורה. "ויזד יעקב נזיד ויבוא עשו מן השדה והוא עייף. ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנוכי, על כן קרה שמו אדום. ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשו הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו וימרו את בכורתו ליעקב, ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה".
יעקב עוסק בבישול ומכין את המאכלים. הוא לא אוכל אותם חיים, אלא עושה נזיד עדשים- (ובלשוננו: צ'ולנט). בישול עדשים, כמו כל הקטניות, מצריך בישול ארוך. ואילו עשו בא מהשדה עייף, ללא כוח וללא סבלנות- והתחושה הסובייקטיבית שלו היא "הנה אנוכי הולך למות". עשו מתגלה כאן כנער קל דעת שלא מסוגל להמתין ולהתגבר, ושאם הוא לא יאכל עכשיו הוא ימות. עשו אפילו לא מבקש לאכול אלא אומר 'הלעיטני'- כלומר, שיעקב ישפוך לו לתוך הפה. אין לו כוח אפילו ללעוס.
הביטוי החריף ביותר של העכשוויות של עשו היא שהוא אפילו לא מתבונן מה מכיל התבשיל ומה יש בו, אלא מסתכל רק על הצורה החיצונית, על האופן בו הדברים נתפסים בעין- "האדום האדום הזה" ועל שם כך הוא נקרא אדום- התרבות האדומית מסתכלת רק החוצה, רק על הדברים החיצוניים הגלויים לעין.
ולכן עשו מתרצה למכור את הבכורה. הבכורה בכל הרבדים שלה היא עניין עתידי. בין אם נדבר על המישור הכלכלי, שבמות האב נוטל הבן פי שניים, ובין אם נדבר על הצד הרוחני, שהבכור לוקח את העבודות הרוחניות של האב: עבודת ה', המלכות. כל הדברים הללו הם דברים עתידיים- דברים שעשו לא מצליח לשאת את עיניו ולראות, ולכן הוא מוכן למכור את הבכורה תמורת תבשיל- שללא ספק, אפילו מהבחינה הכלכלית בלבד, הבכורה שווה הרבה יותר. (כאשר עשו ישמע שיעקב נטל כדין, כדין בכור, את הברכה, הוא יצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד. אבל כרגע, במאורע העכשווי, הוא לא יכול לעמוד בפני ריח התבשיל וצבעו האדום).
אפשר לומר שזו ההתמודדות הגדולה ביותר של האדם בפרט ושל האנושות בכלל, ההתמודדות בין העכשוויות לבין הטווח הארוך, בין ההנאה המוחשית לבין הבניין הרוחני. וכפי שאומר יעקב לעשו בפרשת וישלח "יעבר נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא לא אדוני שעירה". אנחנו, בני יעקב אולי נראים כמי שנשארים מאחור, אך באמת אנחנו, באופן מתמיד, הולכים ובונים את האידיאלים העמוקים שישנו את העולם, את המהפכות האמיתיות שיקדמו את האנושות, וקרוב היום שתתגשם הנבואה עליה רומז יעקב "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" (רש"י על הפסוק).
כך הדבר גם במאבקנו העכשווי, בכל תחומי החיים, בבניית המשפחה (האם להקים משפחה גדולה או לא), בתזונה, בחיסכון כספי ותכנון פיננסי, השקעה בלימודים, ועוד ועוד.
