בפרשתנו מופיע הציווי "לא תקלל חרש ולפני עיוור לא תיתן מכשול ויראת מאלוקיך אני ה'". באופן פשוט אין כוונת התורה להגביל את האיסורים הנ"ל דווקא לחרשים ועיוורים. התורה מצווה לא לקלל ולא לתת מכשול אפילו לפני העיוור והחירש, כפי שכותב הרמב"ן במקום: "הזהיר הכתוב בנכבדים בעם, הדיין והנשיא, שאמר 'אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור' וחזר והזהיר באומללים שבעם, והוא החרש, ומהם ילמדו בניין אב אל כל שאר העם, כי מן הראש ועד הסוף הכל בכלל האזהרה". הרמב"ן מוסיף טעם נוסף לכך שהתורה מנתה דווקא את החרש והעיוור, שכ"שאדם מקלל החרש ומכשיל העיוור שלא יירא מהם כי לא ידעו ולא יבינו, על כן 'ויראת מאלוקיך'- שהוא רואה הנסתרות".
נלע"ד שניתן לבאר בדרך נוספת את הסיבה בגינה ציוותה התורה "לא תקלל חרש". היה אפשר לחשוב שסיבת איסור הקללה היא הפגיעה, עוגמת הנפש והצער של האדם שמקללים אותו. לחילופין ניתן היה לחשוב כי סיבת הקללה, בדומה לאיסור לשון הרע, היא הביזיון והמחשבות הרעות שיחשבו הציבור על המתקלל. על כן באה התורה ואמרה "לא תקלל חרש"- אפילו אם האדם לא שומע את קללתך, ואף אחד חוץ מהמקלל לא יודע על הקללה- עדיין איסור הקללה עומד בעינו.
כך ניתן גם להסביר פסוקים וציוויים נוספים. כך לדוגמה, הפסוק שהביא הרמב"ן "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור". סביר להניח שמי שמקלל את המלך ו/או הדיינים לא עושה זאת בפניהם (שהרי אנו יודעים מה דינו של אדם שמחרף ומגדף את המלך. ייתכן שהאדם אף לא מעז להגיד את הקללה בפני אנשים, שמא יגיע הדבר לאוזני המלכות ויבולע לו). אף על פי כן ציוותה התורה "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור".
דוגמה נוספת, המופיעה בפרשתנו, היא הציווי "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך". ניתן להסביר שהאיסור לשנוא הוא אפילו אם השנאה היא רק בלב, ולא יהיה לה שום ביטוי במציאות.
ואכן, כך כותב הרמב"ם לגבי האיסור לקלל חרש (ספר המצוות, לא תעשה, שיז): "לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוא הוזהר שלא יעורר את נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס".
ניתן לראות שהתורה מקפידה לא רק על הביטויים החיצוניים, ועל תיקון העולם המעשי והפרקטי, אלא גם מדגישה את חובת ניקיון הלב. את החשיבות העליונה של בניית אישיות בעלת לב טוב ועין טובה.
רבים נוטים לזלזל במחשבות הפנימיות, בקול שבראש, אך האמת היא שהדיבור הפנימי, המחשבות שרצות לנו בראש, הן המעצבות את אישיותנו, ובסופו של דבר גם קובעות את המציאות הממשית. לא לחינם, כפי שהסברנו היום המחשבה הטובה, הלב הטוב והעין הטובה אינן מידת חסידות או עצה טובה, אלא הלכה פסוקה.
פעמים רבות שאפילו בין הקרובים ביותר- בני זוגנו, הורינו וילדינו- אדם רואה דבר שלא כרצונו, מסנן באופן פנימי קללה, כדוגמת 'טיפש', 'אידיוט' או 'מטומטם'. אולם כיוון שהדבר לא הוצא כלפי חוץ האדם לא מתייחס לדיבור פנימי זה כאל בעיה הצריכה תיקון, אך לאור דברנו חובה על האדם לשים לב אף לדיבורים פנימיים אלה ולהשתדל ככל יכולתו לתקנם.
את החשיבות העליונה שבקול שבראש, שבשיחה הפנימית רואים גם מסיפור אמיתי על האיש ששרד הכי הרבה לבדו בלב הים. בשנת 1982 סטיבן קלאהן, שהיה שייט מומחה, חצה את האוקיינוס האטלנטי לבדו בסירת מפרש. לאחר מספר ימים בים, עצם לא ברור פגע בספינה הקטנה שלו וחורר אותה. קלאהן מצא את עצמו בלב ים, על סירת הצלה באורך שני מטרים מגומי, עם אספקה בסיסית בלבד. סטיבן קלאהן נמצא לאחר 76 ימים בים על ידי ספינת דייג, כשהוא בחיים. זהו הזמן הארוך ביותר שאדם שרד לבדו אי פעם בלב ים. אחד הדברים המעניינים והחשובים בסיפור שלו הוא ההתמודדות המנטלית שלו: איך הוא לא איבד תקווה? חודשיים וחצי בלב ים, בלי ציוד, בלי אוכל ומים, בלי איש לדבר איתו. מה עשה קלאהן שגרם לו להמשיך למרות כל הקושי? בספר הזכרונות שלו הוא מספר איך הוא שוחח עם עצמו. בכל פעם שהרגיש בודד, חלש או חסר סיכוי, סיפר לעצמו סיפור מהעבר, על אנשים שבמצבים גרועים יותר הצליחו ויצאו מהקושי, ושגם לו יש סיכוי, אם רק ישמור על התקווה. מה שסטיבן קלאהן עשה בעצם, זה לשמור על טוהר המילה. במילים אחרות, הוא לא הרשה לעצמו להיגרר לשיחה פנימית שלילית ומייאשת.
מניסיוני, השיחה הפנימית הזו היא הגורם המעכב ביותר של כל אחד מאיתנו. הקול הפנימי שמשכנע אותנו לוותר. כשאנחנו מרגילים את עצמנו לא לאפשר את השיחה הזו, ומחליפים אותה בשיחה חיובית, התוצאות לא מאחרות לבוא.
יהי רצון שנזכה בימים אלה של ספירת העומר, ימים בהם אנו מכינים עצמנו לקבלת התורה, שעיקר ההכנה היא כמובן הדרך ארץ שקודמת לתורה (שמשום כך אנו מתאבלים על תלמידי רבי עקיבא שלא השכילו לתקן עצמם במידות אלה, ולכן ארע בהם מה שארע), להגביר את האהבה והעין הטובה בתוכנו, ולתקן את הלב- שכלל ענייני הספירה הוא לב-טוב (בגימטריה: 49).
