פרשת השבוע עוסקת בגילוי הקדושה בעולם, והיא פותחת בנושאי הקדושה בעולם, המייצגים והעובדים בקודש- הכהנים.
כשאנו מתבוננים במבט כללי על הציוויים שחלים על הכהנים אנו מוצאים שהם צריכים להתרחק מהמיתה ומהמת; לשמור על יופיים ולא לפגוע בו: "לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת"; ליצור תא משפחתי בריא ומתוקן; ולהיות בריאים בגופם.
היה מקום לומר שדווקא הכהנים העוסקים בעולם הרוח, בעולם הקודש, בעולמות של אידיאלים, יהיו המתאימים ביותר לעסוק במוות, באפסיות הגוף- "טוב לכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה…". היינו מצפים שהכהנים לא יתעניינו כלל ביופי החיצוני, שהרי הם אנשי רוח וקודש. וכן היינו מצפים שלא ישקיעו בזוגיות ובבריאות הגוף.
אולם, כפי שראינו, התורה מכוונת להפך: הכהנים צריכים להיות בריאים בגופם- "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב"; הכהנים צריכים להיות יפים ולא לקלקל את שערם וגופם; הם מצווים להקים תא משפחתי מיוחד- "אשה זונה וחללה לא יקחו, ואשה גרושה מאישה לא יקחו"; וכן מצווים להתרחק מאוד מהמוות.
נראה שהסיבה לכך היא שהתורה לא באה לנתק את האדם מהחיים אלא לקדש את החיים, ולכן הכהנים מצווים להיות אוהבי חיים. הכהנים הם אנשים מלאי שמחת חיים, מלאי חיוניות, "כהנים זריזים הם" (והזריזות היא תולדה של התלהבות ושמחה).
הכהנים מחוברים לחיים. על מנת להיות כהן גדול על הכהן להיות נשוי, כי מי שאיננו נשוי חייו אינם חיים באמת. הכהנים היו זוכים לאכול את מיטב הבשר- ככל הנראה בכמויות שהם מעל ומעבר לכמויות שאדם רגיל אוכל. כל הדברים הללו מגלים וחושפים את מגמת התורה- לקדש את החיים בעוצמה, בגודל, בשמחה.
וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל (פנקסי הראי"ה א, קצב, צט): "טעם איסור טומאת מתים בכהנים, מפני שהם מורי העם ומרוחם נאצלת ההשפעה על הסגנון המוסרי (הכהנים הם הקובעים והמשפיעים הראשיים על הכיוון הרוחני של העם), והמוסר שבתורה הוא מיוסד על אהבת החיים… והיינו שהתשוקות הטבעיות הטהורות הן הן שלמות מצד עצמן, וכן אהבת החיים היא השלמה עצמית באמת… ובאמת הדרך לאהבת החיים המלאה, היא רק היא תעורר את האדם לאהבת החסד וטוב, כדי להיות החיים ממולאים כראוי, והם (החיים) מעירים את האדם גם כן להשביע נפשו באור ה' כדי שישפע עליו חיי עולם באמת".
ועוד כותב מרן הרב: "איסור טומאת כהן למתים הועיל לשמור את תורת המוסר שלא תבוא עד הקיצוניות של שנאת החיים. כי הכהנים, בהיותם מחזקי התורה ומטיפי המוסר, כפי הרגיל בהשקפה פשוטה, שהעמידה אצל האדם בעת המיתה, פועלת לרכך את הלב, ו'טוב ללכת אל בית אבל', גם מפני יסוד החזרת התשובה להולך למות ודאי, לולא אזהרת התורה 'על כל נפשת מת לא יבא', היה נעשה, על פי רגש פנימי, מנהג חיובי, שיהיה הכהן צריך לעמוד בשעת יציאת נשמה, וזה היה מטביע בלב הבעל רגש, חותם של השפלת ערך החיים, ושנאה לחיים. אמנם תורת ה' תמימה, היא תורת חיים, וצריך המוסר היוצא על פיה ללכת מחובר עם החיים, על כן הרחיקה את הכהן מאלה המעמדות, כדי לשמור את רוח המוסר הכללי, שהוא מושפע הרבה מהכהונה, שמורים חוקי ה' המעשיים והעיוניים, מהשפעה קיצונה, הנוטה לפעמים להשתוממות, כאמור 'אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם'".
אנו נמצאים בימים אלו בהודאה גדולה על החזרה לארץ, שהיא בעצם החזרה לחיים, החזרה לבריאות של העם- עם שיש לו ארץ (גוף), כלכלה, רווחה ועצמאות. לא כולם מבינים את הערך של הארץ, של המדינה, של הגוף ושל החיים השלמים בגשמיות ורוחניות, עם היופי וההדר. התורה מלמדת אותנו שזו המגמה.
בימים אלה עלינו ללמוד כיצד לחיות את החיים בעוצמה גדולה מתוך חיבור שלם אל הקודש, כי דווקא הכהנים שנמצאים בבית המקדש, שקרובים אל הקדושה, הם היכולים לחיות את החיים באופן שלם, בלא פחד ויראה שמה החיים השלמים יסיטו אותם ממטרת החיים- מקידוש ה'.
רק עם חי, בריא וחזק יכול לקדש שם שמים לעיני העולם כולו. אך עם חלש- הן בגופו והן בכלכלתו- איננו קידוש ה' כי אם להפך- חילול ה'. המחשבה שגם בארץ ישראל החלשת הגוף היא בניין הרוח, היא מחשבת כפירה, כפי שאומר הנביא (ישעיהו יב, ו): "צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל". כלומר, כאשר יושבים בארץ ישראל צריך לדעת שה' שוכן בתוכנו- "גדול בקרבך"- וכפי שכותב הגר"א בפירושו על פסוק זה: "אין ה' יתברך גדול אלא בציון, שנאמר: 'גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלוקינו הר קודשו', אימתי הוא גדול מאוד? בעיר אלוקינו- וזהו 'יושב בציון'. 'כי גדול בקרבך קדוש ישראל', פירוש: שבציון הוא יתגדל". הגדולה המיוחדת שיש בארץ ישראל היא שקדוש ישראל נמצא בקרבנו. קידוש ה' אינו בחולשה שלנו אלא בחוזק שלנו.
יהי רצון שנלמד בימים אלה להגדיל את שמו של הקב"ה דרך חזרתנו לבריאות גופנית ונפשית.